רשמים של ג’ני בירגר בעקבות ערב משותף: סתיו סטרוז בוטרוס | דואט מנדזילי
*צילום זוהר רון
רצה הגורל והתוכניות שלי לאותו ערב חמישי בתחילת מאי התבטלו, וגם הערב עצמו שינה את פניו בגלל פציעה של אחד הרקדנים. וכך, במקום לראות יצירת מחול קבוצתית של סתיו סטרוז בוטרוס, ההזמנה הייתה לצפות בסולו שלה בשם “ספיה” ודואט מוזיקה גאורגית מסורתית בשם “מנדזילי”. ידעתי מעט מאד על שני חלקי המופע, והפעם זה היה מדויק להפליא – יצאתי להרפתקה.
בכניסה לאולם “זהבה” בסוזן דלאל הרגשתי מעט מבולבלת. בזכרוני, האולם היה עצום מימדים, שלעיתים גרם לי להרגיש קטנה מהרגיל בשיעורים ובסדנאות. והנה כאן, אני נכנסת לתוך מרחב אינטימי ומזמין. ריצפה לבנה ועליה שטיחונים עם עששיות ישנות, כשאור הנרות (או דמוי נרות) רך ונעים למבט. האור החם צובע את ריצפת המחול הלבנה בגוון אדמדם ונוצרת תחושה שאנו נמצאים במדבר מושלג. בגורן מצד שמאל מונח ענף עץ גדול ויבש, ללא עלים. במרכז הבמה ניצבים שני מיקרופונים ולידם זוג כיסאות שחורים.
התיישבתי בשורה האחרונה, כשמשמאלי מתרחשת שיחה ערה. הבחנתי בהם עוד בגרם המדרגות, מדברים בהתלהבות על המופע שהם באו לראות. כשהגיעה העת להראות את הכרטיסים, אחת הנשים שאלה את הסדרנית הצעירה: “סופיה מופיעה כאן, נכון?” רגע ההיסוס של הסדרנית נתן פתח לעוד גרסה, “כאן זה סופיה?”. עכשיו היא הבינה את טעותם, ובחן רב ניסתה לעזור: “כן, כאן זה המופע של סתיו בשם ספיה – sepia.” “כן כן, סופיה, יופי”, היא ענתה בהתלהבות. יש רגעים בהם אי-ההבנה מעניינת מהאמת, חשבתי לעצמי. והנה לידי, הם ממשיכים לדון על הטיולים שלהם באיזור הבלקן וספציפית בבולגריה, ותוהים מה הקשר בין סופיה לגאורגיה. בתוכי התרחש מאבק פנימי שמעטים יבינו (אבל אלה שיבינו – יבינו באמת) בין הצדקנות הסובייטית שלא יכולה לעמוד (או לשבת במקרה הזה) לצד טעות, מול ה”יהיה בסדר” הלאומי. הקול השני ניצח ונתתי להם להמשיך בטעותם. לשמחתי, אחרוני האורחים נכנסו לאולם והאורות חשכו.
זוג גברים חסונים נכנסו לבמה עם שתי גיטרות והתיישבו על הכיסאות השחורים. איזו הפתעה! הנחתי שהערב יתחיל מהסולו של סתיו ומשם נמשיך לדואט של המוסיקה החיה. ולמרות שהרמזים הכבדים כבר היו על הבמה מלכתחילה, בדמות שני הכיסאות והמיקרופונים, התעלמתי מהם באלגנטיות והנחתי שהמופע הנוסף יהיה לאחר המופע העיקרי. ומה זה בכלל עיקר? האם מופע מחול הוא העיקר בערב שמציג בסוזן דלל? והאם המנה הראשונה פחותה בחשיבותה מהמנה העיקרית בחוויה של הארוחה השלמה (שלא לדבר על הקינוח!). מחשבות אירעיות אלה חלפו בתוך ראשי, תוך כדי התבוננות בשני הזמרים – נסטור צ׳אישוילי וגיאורגי קוקלי – מתארגנים על הבמה. הם הציגו את השירה הגאורגית כשירה מסורתית בשפה הגאורגית, המועברת מדור לדור כפי שהיא, כששני הקולות לעיתים שרים את אותה המנגינה ולעיתים שרים מנגינות שונות בהרמוניה. קולותיהם הזכים נכנסו לי מתחת לעור מהתו הראשון, נשאבתי לתוך עולם זר ומוכר בו-זמנית. המלודיות היו מוכרות לי מ”פעם”, ספק משירים ששמעתי עוד בברית-המועצות, ספק מגלגולים קודמים. המנעד הקולי של שני הזמרים היה מרשים, אבל מעבר לטכניקה – הייתה חוויית שיתוף ונתינה אמיתית. הם היו קשובים זה לזה, יצרו קשר עין ושידרו אהבה אמיתית למלאכתם. חלק גדול מהקסם עבורי היה קשור לעובדה שלא יכולתי להבין את תוכן השירים דרך הסמנטיקה, ויכולתי רק לסמוך על הרגש שנוטף מהם ועל דמיוני הפרטי.
דואט מנדזילי ייצרו קרקע רכה ותומכת עבור “ספיה”. בלבוש מהפנט וחגיגי, עם שתי צמות ארוכות מחוץ למטפחת ראש, סתיו הופיעה על הבמה. דרך מבע גופה ומבטה, יכולתי לדמיין את הנשים הגאורגיות מהעבר שעמדו כך בגאווה מול הקהל. תנועותיה הראשונות היו תנועות רכות וארוכות של הזרועות, זורמות כמפל מים, שלקחו אותי לאחד הסולואים המרגשים של הבלט הקלאסי – “הברבור הגוסס” (The Dying Swan) מאת מיכאיל פוקין. תנועת הזרועות היא מרכז הכובד של יצירה זו, החושפת את המתח בין הרצון לעוף לבין הכניעה לכוח המשיכה והזמן הקצוב. וכאן, תנועת הזרועות וכפות הידיים הבליטה את המתח בין הזמנה להרחקה; בין הרכות הברבורית לנוקשות ואסרטיביות של הלוחמת. כפות ידיים מושטות, דוחסות, אגרופים, עיטורים סיבוביים, אגודלים חשופים, מחוות ידיים שאינני יכולה לזהות אך מניעות משהו בתוכי; עושר מבעים במעט אמצעים.
בהדרגה, התנועה מתרחבת לעוד איברים וגם יוצאת אל המרחב. צעדיה מדודים ומדוייקים, מצייתים למטרונום דמיוני, ונעים בין הגבהים השונים – עמידה, כריעה והתקדמות על הברכיים. זה מעניין שבשפות רבות הביטוי “להיות על הברכיים” מחובר לחוויה של תחינה וכניעה. כשאני רואה את סתיו נעה על הברכיים, אני רואה את הפער בין השפה למציאות. לרקוד על הברכיים דורש סיבולת הן מבחינת הכושר הפיזי, והן מבחינת החוסן המנטלי והיכולת לסבול. ב”ספיה” האתגר הוא אף יותר גדול בגלל המעברים בין העמידה לתנועה על הברכיים, בין שמיים לארץ – וחוזר חלילה. אנו עדים ליכולות הטכניות הפנומנאליות של סתיו, וגם לבחירות הכוריאוגרפיות שלא מקלות (בלשון המעטה) על המבצעת.
צילום אפרת מזור
בשיחה עימה לאחר המופע, נוכחתי לדעת שחלק מרכזי בתהליך העבודה היה ללמוד ריקודים גאורגיים מסורתיים – הן את החלקים הנשיים ברפרטואר, המאופיינים בעיטורים של כפות הידיים והליכה על קצות האצבעות, והן את החלקים הגבריים, הכוללים יותר זריזות רגליים וירידה אל הברכיים. לאחר ההפנמה של החומר המסורתי, סתיו לקחה אותו למחקר אישי בסטודיו. דרך אלתור עם החומרים המסורתיים והסגורים, סתיו אפשרה לתנועות לחיות בתוכה – ובזכות המפגש עם גופה והידע הגלום בתוכו, נוצר חומר חדש המחובר באופן עמוק לגוף ולזמן הזה.
ומשך הזמן הוא עוד מימד מרתק של היצירה. בשונה מהפולקלור הגאורגי, ובמיוחד מקטעי סולו המאופיינים בהבזקים אינטנסיביים של תנועה מתפרצת, כאן יש הרבה זמן. החומר התנועתי העשיר שט באיטיות וחוזר על עצמו פעמים רבות. המבט שלי מעמיק ואני יכולה לקרוא את ה”אותיות הקטנות” של הכוריאוגרפיה מלאת הפרטים, ממש כמו לראות כל חרוז וחרוז מתוך הבגד המעוטר. בו-בזמן, החזרתיות מייצרת חוויית צפייה כמעט היפנוטית, שמאפשרת לדמיון שלי להפליג בעת שהעיניים מרותקות לבמה. קצת כמו השירה הגאורגית בתחילת הערב, אשר ריגשה אותי במיוחד כשלא יכולתי להבין את מילותיה, גם כאן – נוצרת חוויה ייחודית העוקפת את הערוץ הסמנטי ונוגעת ישירות בצופה.
*
נשארתי סקרנית לגבי שם המופע – sepia. הנחתי שהוא מרפרר לצבעוניות האדמתית של היצירה, אך מסתבר שהסיפור מאחוריו מפתיע ומרתק. בשיחה עימה לאחר המופע, סתיו סיפרה לי שכחלק מתהליך היצירה היא חיפשה שם נשי שיוכל לסמל עבורה את דמות הלוחמת הגאורגית – אישה בדיונית, ארכיטיפית, דרכה היא תוכל לדבר את החומר התנועתי. תוך כדי מחקר של ההיסטוריה המשפחתית שלה, היא גילתה ששם המשפחה המקורי של סביה היה ספיאשווילי (ובהמשך שונה), ובחרה בחצי הראשון של המילה להיות שם היצירה.
אני לא יודעת בדיוק למה, אבל לאחר המופע חשבתי הרבה על טוויית קורי עכביש. חשבתי על העשייה המדוקדקת והחזרתית, על המבנה הארכיטקטוני המורכב, ועל ההתמדה של העכביש היוצרת חיבור בין נקודות רחוקות ומנותקות. מסתבר שהקורים נוצרים מחומר דק ושקוף שמופרש מגופו של העכביש, והטוויה הופכת את החומר הנוזלי לבעל חוזק מבני עצום. וכך, בקורים בלתי נראיך אך איתנים, סתיו סטרוז בוטרוס בונה את הגשר בין ההיסטוריה הפרטית שלה ונפש הצופה, אשר יושבת בסוזן דלאל ומתרגשת, מבלי בהכרח להבין מדוע.
סתיו סטרוז בוטרוס הציגה את ׳ספיה׳ לצד ׳דואט מנדזילי׳ מאת נסטור צ׳אישוילי וגיאורגי קוקאלי ב8.5.2025 בסטודיו זהבה, מרכז סוזן דלל.
ג׳ני בירגר היא רקדנית, יוצרת וחוקרת גוף רב-תחומית. יצירות הוידיאו-דאנס שלה הוקרנו במבחר פסטיבלים בארץ ובעולם (ביניהם Cinedans, Cyprus Film Festival, Burgundy Video Dance Festival, בית הנסן ועוד). היצירה lurking (2014) חקרה את התנועה במרחב הציבורי ויצרה פראזות כוריאוגרפיות תלויות-מקום בתל אביב; היצירה the rope (2016) חקרה את תנועת אמנית הקרקס על מה שנראה כחבל אינסופי; בלב ים (2022) חקרה את חוויית ריבוי-הקולות שבתוכינו בחיפוש אחר האיחוד והשלמות. יצירת המחול-תיאטרון פעם (2024) השתמשה בהשראה של משל אפריקאי ליצירה עבור “קהילה בתנועה”, רקדנים לא-מקצועיים החיים עם מחלת הפרקינסון.
בעלת קשת רחבה של הכשרה פיזית, בין היתר העמיקה במחול מערב-אפריקאי (עם מורים מגינאה, מאלי, סנגל), אלתור עם מוסיקה חיה ויצירת כוריאוגרפיה בזמן-אמת (ג’וליאן המילטון ומאיה מ. קארול), קרקס מודרני ומחול עכשווי. למדה תיאטרון פיזי ב”קליפה” וב”פרסונה”, למדה לאבאן-ברטנייף ב”סמינר הקיבוצים” עם מילכה לאון. כיום מעמיקה בלימודי פאשייה (ליאן האן) ומחול מערב-אפריקאי (עדי זלינגר).
כפרפורמרית, הופיעה ביצירות של תמר בנימיני, רוני הלר, אריאל כהן, נועה פריאל ובמבחר יצירות של מחול אפריקאי בארץ ובחו”ל.
למדה בתוכנית לכוריאוגרפיה ב”כלים” (2018), ובסיומה הציגה את הסולו נקודת היעלמות אשר חוקרת האם וכיצד אפשר להיעלם על הבמה.
בעלת תואר דוקטור בבלשנות מאוניברסיטת תל-אביב, בו היא חקרה את האופן בו ילדים מבינים דימויים ומטאפורות. אוהבת לחבר בין מילים ותנועות, ומפתחת סדנאות של אלתור בגוף, קול, ומילה כתובה בשם תנועהמילה (מ-2024). מלמדת אלתור והבעה בתנועה ב”קהילה בתנועה”, סדנאות של מחול אפריקאי, מפתחת רצועת “ג’אמים” – מרחב לאלתור חופשי-מונחה עם מוסיקה אפריקאית חיה – יחד עם סער קמפלרר. בעלת תעודות הוראה של איינגאר יוגה ופילאטיס מזרן, ומלמדת באופן פרטי ובשיעורי סטודיו בתל-אביב.