Nir Degani on Curtain 4: Sahar Damoni and Asaf Aharonson

                                                                                                                                              english follows*

סחר. מהרגע הראשון הייתי שלך. מהתו הראשון. מהצעד הראשון. נסחפתי איתך בהיסחפות שלך אל תוך הרפרנסים התרבותיים והרפרנסים האישיים שלך. אני לא יודעת מה נאמר שם בערבית ומאיפה זה נלקח, אבל אני יודעת שיש משהו במיזוג שבין הסאונדטראקים האלה שהיה בלתי צפוי בהרמוניה שלו. לפני שהטקסט התחיל, חשבתי שהסאונד הוא של קהל שמריע באיצטדיון כדורגל. קהל שהוא במובהק גברי. ותהיתי מה בין הגוף הנשי, האישי, האינטימי והחשוף הזה לבין המסה הגברית המשתלחת הזאת. תהיתי איך זה מרגיש לך בגוף. האם את נוכחת אל מולו? האם את נעלמת? האם את מוצאת ומאבדת את המקום שלך לסירוגין? האם את צריכה להילחם בעצמה שהוא מביא מולך? בחוויה שלי, יצרת לי מין שמיכת טלאים אישית-תרבותית, רב מימדית, חושית ממש. אני חווה את העיסה שבתוכה את אולי מתקיימת. ואני מסתכלת על הגוף הנע שלך, המסתחרר, עובר בהילוך מהיר, מחזורי ומתמשך, בין כל מה שנראה לי כמו הייצוגים של עצמך. ואני תוהה- האם את שוכנת ביניהם? האם את מחפשת להסתובב עד שתסירי את כל השכבות שמתחתיהן את אולי נמצאת? ואולי את הנך סך כל הדברים האלה- וזה כל מה שיש? אני מהופנטת. יחד איתך בתוך המסע הזה ולא משנה לי לאן נגיע אם בכלל.

 מה שמגיע. מחשבות על קולנוע בתוך מחול. על הריקוד של התודעה. ושל רימון. לחוות את האשליה, להתפלש בתעתוע, להכיר בו, ולהתענג על האפשרות שלו. כמו להציץ לתוך ראש, כמו להציץ לתוך אחורי הקלעים של התפיסה ולגלות כאוס מוחלט ולשאול “איך יכול להיות שזה מרגיש כל כך הגיוני”?! ואם כך, אולי יש משהו אבסורדי באופן שבו אנחנו תופסים היגיון. נוכחות פשוטה. מעבר רודף מעבר רודף מעבר. זאת ההזיה של מישהו איפשהו, והכל אמת, הכל נכון. הכל בדיוק במקום שלו. וזה כל כך משחרר פשוט להתמסר לזה. ולא צריך יותר כלום.

Sahar. From the first moment I was yours. From the first note. From the first step. I was carried away with you as you were carried away into your cultural and personal references. I don’t know what was said there in Arabic or where it was taken from, but I know that there was something in the soundtrack that was unexpected in its harmonious. Before the text began, I thought the sound was that of a roaring crowd in a football stadium. A crowd that is distinctly male. And I wondered what your feminine, personal, intimate and exposed body had to do with that masculine throng. I wondered how that felt in your body. Are you present facing it? Do you disappear? Do you lose and find your place? Do you have to resist the intensity that meets you with? In my experience, you create a type of expansive, sensual, personal-cultural quilt. I feel the batter in which you perhaps exist. And I look at your moving body, dizzying, passing in high gear, going back and forth between what seems to me as all the representations of yourself. And I wonder- Do you live between them? Are you trying to spin until all the layers that you are under come off or maybe you all of these things are you and that’s what there is? I am hypnotized. With you on the journey. And it doesn’t matter where we go or if we arrive at all.

What’s to Come. Thoughts on film inside dance. The dance of the consciousness. And of a pomegranate. To experience the illusion, to dwell in the deception, to acknowledge it, to celebrate its possibility. Like peeking into a mind, like peeking into the backstage of perception and discovering utter chaos, yet wondering “how can this possibly make so much sense?!” And if so, maybe there is something absurd in the way we perceive reason. A simple presence. Passage after passage after passage. It’s the hallucination of somebody somewhere, and it’s all true, all correct. Everything is right in its place. And it’s liberating to simply let go into it. And there’s no need for anything else at all.