כמו גלידת תות עם סוכריות בקיץ: מחשבות של עדן קרמר על ׳הארמון של איתי׳ מאת רייצ׳ל ארדוס

*Photo Efrat Mazor
*English follows

אוף. 

באסה. 

לא פייר. 

מעצבן.

משעמם.

כך נפתח “הארמון של איתי”, מופע מחול לילדים מאת רייצ’ל ארדוס ובשיתוף הרקדנים-יוצרים תומר גיאת ואורי לנקיסקי (גילוי נאות: המייסדת והעורכת של המגזין הזה ממש). גיאת בתפקיד איתי, נשלח אל חדרו אחרי שלא התנהג יפה ושם פותח ברצף תנועתי מתוק שמלווה את התלונות שכל הורה, ובוודאי כל ילדה וילד, מכירים היטב. כבר ברגעים הראשונים מתבסס חוזה מול קהל הילדים: במופע הזה הפרספקטיבה היא שלכם באמת. לא הרפתקאות מוגזמות, לא אבירים, דרקונים ונסיכות, המופע הזה ייתן צורה וממשות לעולם שלכם – לפחדים, לתשוקות, למשחק, לסקרנות האינסופית.

לא נדיר שמופע ילדים מחקה את נקודת מבטו של גיבורו הילד, אבל נדיר מאוד שמופע עושה זאת בכזאת אותנטיות. החדר של איתי הוא למעשה ריבוע לא גדול על הרצפה, ממוסגר בתאורת לד פשוטה, סביבו יושב קהל ההורים והילדים ב-360 מעלות. אל חדרו של איתי מגיעה עמית (אורי לנקינסקי), ילדה חדשה בשכונה, והם לומדים להכיר זו את זה והופכים לחברים. 

אני עומדת להשתמש במילה שמדריכות הורים שונאות, “הארמון של איתי” הוא מופע פשוט… כיף. כיף במובן הכי טוב, הקלאסי של המילה. כמו גלידת תות עם סוכריות בקיץ. הרקדנים גולשים בקלילות בין תנועה ושיחה, מדלגים בין דואטים משעשעים ליוניסונים מוקפדים, קופצים, מרימים זה את זו, נופלים, מתחרים, מנתרים ומסתובבים, וכל הזמן שומרים על קשר עין עם הילדים בקהל. איך הם עושים את כל זה בתוך ריבוע קטן? ובכן, ידוע שהמגבלה היא חברתה הטובה ביותר של האמנות. המרחב התחום יוצר פתח לעולם שלם של אפשרויות פיסיות והן מנוצלות היטב. 

בתוך התמונות המתחלפות במהירות משולבים, בצורה אסוציאטיבית כמעט, רפרנסים מגוונים לתרבות הילדים: שירי הילדים של אריק איינשטיין, אנה ואלזה, ארץ יצורי הפרא, ספר הג’ונגל, בת הים הקטנה. הרקדנים לא חוששים לפנות ישירות אל הילדים ולשאול אותם שאלות (למי יש אח קטן? פנקייק או וופל? אורז או פתיתים?) לא נדיר לשמוע צחוק של ילדים והוריהם בקהל. “הארמון של איתי” הוא מופע פשוט ולא פשטני, ילדי ולא ילדותי, מלא בשמחת חיים אמיתית, לא “מופעית”. 

בתוך כל הכיף הזה, עולות סוגיות שמטרידות ילדים ביומיום באמת. אחות קטנה שמציקה, רצון לאמץ חיית מחמד, סוגים שונים של משפחות, פחד מהחושך, ובעיקר התחושה שכנראה כל ילד מכיר – שאני יותר מדי (רועש, מלכלך, דורשני). הרקדנים מצליחים להביא את הדמויות של עמית ואיתי בצורה שאפשר להתחבר אליה לא רק כי הם מעולים מבחינה פיסית, אלא כי הדמויות בנויות לגמרי כמו ילדים: בלי שיפוטיות ובנוכחות מלאה בכל פעולה. כשהם כועסים הם כועסים עד הסוף, כשהם מתלהבים הם מתלהבים עד הסוף. זה מדבק. 

הבן שלי, בן 3 וחצי, רצה בסוף המופע לדעת אם נוכל לראות שוב את איתי ועמית. כשחזרנו הביתה, הוא ביקש ממני לשאול אותו, כמו בהופעה אם הוא מעדיף חביתה או מקושקשת, גלידה או ארטיק.

רייצ׳ל ארדוס הציגה את ׳הארמון של איתי׳ ב4.7.2026 במרכז סוזן דלל.


Like strawberry ice cream with sprinkles on a summer day

Eden Kramer’s Thoughts on ‘Etai’s Castle’ by Rachel Erdos

 

Ugh.
This sucks.
It’s not fair.
So annoying.
I’m bored.

This is how Etai’s Castle, a dance performance for children by Rachel Erdos, created in collaboration with dancer-creators Tomer Giat and Ori Lenkinski (full disclosure: the founder and editor of this very magazine), begins. Giat, playing Etai, has been sent to his room for misbehaving. There, he launches into a sweet movement sequence accompanied by the familiar complaints every parent, and certainly every child, knows by heart. From the very first moments, the performance establishes an unspoken contract with its young audience: in this show, your perspective genuinely matters. No exaggerated adventures, no knights, dragons or princesses. Instead, this performance gives shape and substance to your world, to your fears, your desires, your games and your endless curiosity.

It’s not uncommon for children’s performances to imitate the perspective of a child protagonist, but it’s rare to see one do so with such authenticity. Etai’s room is simply a modest square outlined on the floor with LED lights, surrounded on all sides by parents and children seated in the round. Into Etai’s room comes Amit (Ori Lenkinski), a new girl in the neighborhood, and together they get to know one another and gradually become friends.

I’m about to use a word that parenting experts tend to hate: Etai’s Castle is simply… fun. Fun in the very best, most classic sense of the word. Like strawberry ice cream with sprinkles on a summer day. The dancers move effortlessly between movement and conversation, shifting from playful duets to beautifully synchronized unison phrases. They jump, lift one another, tumble, compete, bounce and spin, all while maintaining eye contact with the children in the audience. How do they manage all of this inside such a tiny square? Well, it’s often said that limitation is art’s greatest ally. The confined space opens up an entire world of physical possibilities, and the performers make the most of it.

Woven almost associatively into the rapidly changing scenes are references to children’s culture in all its variety: the children’s songs of Arik Einstein, Anna and Elsa, Where the Wild Things Are, The Jungle Book, and The Little Mermaid. The dancers aren’t afraid to speak directly to the children, asking questions like: Who has a little brother? Pancakes or waffles? Rice or couscous? Laughter from both children and parents fills the space throughout. Etai’s Castle is simple without being simplistic, childlike without being childish, and full of genuine joy rather than the manufactured cheerfulness that children’s entertainment can sometimes rely on.

Within all this fun, the performance quietly touches on issues that genuinely occupy children’s everyday lives: an annoying little sister, the wish to adopt a pet, different kinds of families, fear of the dark, and above all, the feeling that many children know so well, that somehow I’m too much (too loud, too messy, too demanding). The performers bring Amit and Etai to life in a way that resonates not only because of their physical skill, but because the characters are constructed exactly like children themselves: without judgment and fully present in every emotion and every action. When they’re angry, they’re completely angry. When they’re excited, they’re completely excited. It’s contagious.

My three-and-a-half-year-old son wanted to know, at the end of the performance, whether we could come back and see Etai and Amit again. When we got home, he asked me to quiz him the way they do in the show: Would you rather have an omelet or scrambled eggs? Ice cream or a popsicle?

Rachel Erdos presented ‘Etai’s Castle’ on July 4, 2026 at the Suzanne Dellal Centre. 


עדן קרמר

עדן קרמר היא יוצרת תיאטרון-מחול עצמאית, פרפורמרית ורקדנית, בוגרת תכניות רזידנסי בסדנא לאמנות רמת אליהו, במועצה אזורית חוף הכרמל ובסדנאות הבמה והמסך ביפו. עבודותיה האחרונות (“הטפט הצהוב” ו-“קתדרלה”) הוצגו בתיאטרון יפו ובמרכז נא לגעת לתיאטרון נגיש. עדן רקדה ביצירות של כוריאוגרפים שונים, ביניהם דניאל גליה-קינד, עירד אבני וגיא דולב. עבודתה האמנותית נתמכת על ידי מענקים מטעם מפעל הפיס, קרן רבינוביץ’ לאמנויות, עיריית תל אביב ומרכז “נא לגעת”. היא הופיעה בפסטיבלים ובמות בישראל ובחו”ל. עדן עוסקת הן ביצירתה והן במחקר תיאורטי בתחומים הקשורים בתנועה, נרטיב, סיפור, גוף והיחסים ביניהם. במקביל לעיסוקיה במחול, היא עורכת לשונית ועורכת תוכן עצמאית בעלת ניסיון בעריכת טקסטים אקדמיים וטקסטים בתחומי האמנות כגון תסריטים, מחזות ותערוכות. כתבות כמו גם מאמרים אקדמיים שלה התפרסמו במגזין “מחול עכשיו” בעריכת רות אשל. עדן היא לקטורית במאגר הלקטורים של קרן גשר לקולנוע וספקית תוכן (עריכה, ליווי ותרגום) של עמותת הכוריאוגרפים. שימשה כאסיסטנטית ומנהלת תוכן של הסופרת מיכל גוברין והקימה את אתר האינטרנט שלה. בעבר, עבדה כלקטורית בהוצאת הספרים “עם עובד”. עדן היא בוגרת תואר ראשון בהצטיינות במדעי הרוח, ספרות וחינוך ממכללת “אורנים” וסטודנטית לתואר שני בתכנית הבינתחומית באמנויות באוניברסיטת תל אביב. בנוסף, היא בוגרת קורס מורים דו-שנתי לויניאסה יוגה, מסלול “שלומבל” – לימודי המשך לרקדנים בהנחיית שלומית פונדמינסקי, וקורסים רבים במחול בטכניקות מגוונות בארץ ובעולם. היא חברה מובילה בקהילת אנ”ת, העוסקת באמנות, חינוך וחברה, וחברה ושגרירה של “קרן העתיד” גרמניה-ישראל.