The Sea Receded On dramaturgs, weddings, Jaffa, and one small stutter that swallowed an entire city by Ala Dakka
*English follows
הים נסוג
על דרמטורגים, חתונות, יפו, וגמגום אחד קטן שבלע עיר שלמה.
מאת עלא דקה
הייתי רוצה להציע את שירותי הדרמטורגיה שלי לכל דורש. הייתי מוכן לכוון את הדרמה בכל אירוע משפחתי, בר מצוות, ואני לא יהודי. אבל גם חתונות בדואיות ואפילו ריקודי דבקה ממלכתיים בשפרעם. הייתי רוצה להשליט סדר בריכולים הקטנים שנעשים בחתונות, להבין איך אפשר לכוון את הריכול אל עבר המטרה היחידה שלו: הצגה. או מוות. הצגה. או מוות.
היום אני אף חושב שכל כותב זקוק לדרמטורג. חבל שלא היה כזה לניסים אלוני, או לחנוך לוין, או לדוסטוייבסקי או צ׳כוב. מישהו אמיתי, מועסק במשרה מכובדת שנוגסת באופן מספק מהתקציב של המופע כולו. מישהו שמגיע במיוחד כדי להביט בעיניו החכמות ולומר את שעל ליבו.
אפילו ערים זקוקות לדרמטורגיה, ומבין כל הערים בעולם, אני חושב שליפו ישנה זכות ראשונית בקבלת טיפול דרמטורגי מסור. שיהיה לפחות בין הפרשנים, הוגי הדעות, העיתונאים, המשפיענים, הדוקומנטריסטים, יזמי הפרויקט, המשקיעים, המשקיעים הירוקים, ומתנגדיהם, דרמטורג אחד לרפואה.
אתם בטח שואלים את עצמכם איך מתבצעת עבודתו של דרמטורג בעיר כמו יפו? או!
דרמטורג ישאל את השאלה הנכונה, מדוע יפו, מדוע לא עיר אחרת? ובכן, יענה הדרמטורג אחרי שניגב את אפו בתנועה חדה- ובכן ביפו, ישנה הדרמה הגדולה ביותר. יפו היא פוטנציאל דרמטי משובח. התרבות כולה נודדת ליפו, המיינסטרים הבצלצלי מתחיל להתייבש מחומו של אוגוסט להקיז את מימיו מהלחות, ולטפטף על הסמטאות הצרות של עג׳מי. וכמה זה נהדר. הסמטאות הצרות מקבלות מימד נוסטלגי, אפי,מועסקים דרמטורגים תחת כל עץ רענן, ומה לא? מפיקים, מגשרים, תאורנים, כותבים, אוצרים, ציירים, אדריכלים- כולם מגיעים לצפות בנס: יפו! נאמר בשירים ובפזמונים. יפו! נאמר בטורי דעה בעיתונים למטיבי לכת. יפו! אומרים מעצבי משקפי הבוטיק.
אלא שכאן מתחילה הדרמה, ובדיוק כשירח עולה, הים נסוג. שאלה אחת קודחת במוחם של הדרמטורגים, הידוענים, אנשי האופנה, עורכי הסושיאל: מדוע בז לנו הים ככה ונסוג? ״הוא נסוג בנימוס!״ אומרים מדריכי הפילאטיס. ״הוא נסוג בהשלמה״ אומרים מקימי היוזמות החברתיות. ״הוא נסוג בטבעיות״ אומרים המדריכים למיניות בריאה.
רק אישה אחת הבינה את סיבת נסיגתו של הים. היא לבושה בשמלת כלה, היא יחפה, היא הולכת על שפת המים כששולי שמלתה הופכים לאט לסמרטוט רצפה של ענקים. היא שילמה עשרות אלפי שקלים על המניקור והתסרוקת, על קולאג׳ השמלות והדיג׳יי שהיא חלמה שיהיה לה. היא ויתרה על החלום הגדול ביותר שלה לעזוב אל מעבר לים למרות שהייתה לה הזדמנות. היא הכירה פעם מישהו, והוא רצה, אבל היא רצתה הביתה אל עבר הדוש מהתיכון, אותו אחד שמתקשר אליה בלי הפסקה בשעתיים האחרונות ומנסה להבין איפה היא.
אלו הפנים של אימה שהפכו את הקערה על פיה. נשיכת השפתיים שלה כשזה קרה. מבטיה המרחמים אחר כך. והיא הרגישה מטופשת כל כך כשהיא החליטה לעשות זאת, לתפוס את השלד שמחובר אליה ולברוח מהאולם הפולרסנטי כדי לראות את נסיגתו של הים. ומה הסיפור הגדול? הוא גמגם בזמן שהוא אמר את שמה. אלא שהגמגום, שלקח לא יותר מחצי שניה, הרי הוא רק עצר מעט בקמץ ורוקן את החולם המלא. אלא שברגע שזה קרה, דבר אחד רק עלה בדעתה של אותה אומללה, הים תפס בישבנה כמו אחת ממחזריה של פנלופה, ומשך אותה אל עבר מימיו החשוכים, מהם הגיע אודיסאוס.
רק היא יודעת מדוע הים נסוג. ואין לה ברירה אלא לדעת זאת. לא יעזרו טפיחות השכם של אביה על גבו של הבעל המגמגם, או הנשיקה הרטובה במיוחד של אימה על דמעותיה בשירותי האולם המפואר כל כך שמרגיש שרק רצח המוני יכול להתרחש בו.
ובכן מה היא בלי אותם עיצורים חסרי משמעות שמרכיבים את שמה? אותם צלילים שיכולים באותה מידה להתכוון למנת אורז בעיירה קטנה באפריקה. או למציצה בחניון בברלין. ובכן בלי שמה, היא נסוגה.
הדרמטורגים, המשוררים, מפתחי הבינה המלאכותית, כולם היו מביטים באישה האומללה ומבינים לליבה. הרי גמגום של מילה אחת יכול להעיד על כתיבה של רומן שלם. האישה מבינה מדוע הים ביפו נסוג. הים נסוג כי שמה הוא יאפא.
נכתב כתגובה לרק לא לחשוב שני פעמים מאת רם לוי.
״המצלמה עוקבת אחר תהליך העבודה על מחזהו של ניסים אלוני, ׳הצוענים של יפו׳. הסרט מתבונן בתהליך היצירה ומציע הצצה תיעודית נדירה לדמותו של אלוני.״
[1971, 65 דקות]
The Sea Receded
On dramaturgs, weddings, Jaffa, and one small stutter that swallowed an entire city.
By Ala Dakka
I would like to offer my dramaturgical services to anyone in need. I would be willing to direct the drama of any family event, bar mitzvahs, and I’m not even Jewish. But also Bedouin weddings, even official state-sponsored dabke dances in Shfar’am. I would like to impose order on the small bits of gossip that happen at weddings, to understand how gossip can be guided toward its one true purpose: performance. Or death. Performance. Or death.
These days, I believe that every writer needs a dramaturg. It’s a shame Nissim Aloni didn’t have one, or Hanoch Levin, or Dostoevsky or Chekhov. Someone real, employed in a respectable position that takes a satisfyingly large bite out of the entire production budget. Someone who arrives especially in order to look through their wise eyes and say what is on their mind.
Even cities need dramaturgy, and of all the cities in the world, I believe Jaffa has the first claim to receiving devoted dramaturgical care. Among all the commentators, thinkers, journalists, influencers, documentary filmmakers, project entrepreneurs, investors, green investors and their opponents, there should be at least one dramaturg, for God’s sake.
You are probably asking yourselves: how exactly does a dramaturg work on a city like Jaffa? Ah!
A dramaturg will ask the right question: why Jaffa? Why not some other city? Well, the dramaturg will answer after wiping his nose with a sharp gesture, in Jaffa, there is the greatest drama. Jaffa has exquisite dramatic potential. Culture is migrating to Jaffa. The oniony mainstream begins to dry out in the August heat, to drain itself of its moisture, and drip onto the narrow alleyways of Ajami. And how wonderful it is. The narrow alleyways take on a nostalgic, epic dimension. Dramaturgs are employed beneath every fresh tree, and what else? Producers, mediators, lighting designers, writers, curators, painters, architects, everyone comes to witness the miracle: Jaffa! It is said in songs and refrains. Jaffa! It is said in opinion columns in newspapers for the truly committed. Jaffa! say the designers of eyeglasses boutiques.
But here is where the drama begins, and just as the moon rises, the sea recedes.
One question burns in the minds of the dramaturgs, celebrities, fashion people, social media editors: why does the sea scorn us in this way and retreat?
“It retreats politely!” say the Pilates instructors.
“It retreats with acceptance,” say the founders of social initiatives.
“It retreats naturally,” say the guides to healthy sexuality.
Only one woman understood the reason for the sea’s retreat.
She is wearing a wedding dress. She is barefoot. She walks along the shoreline as the edges of her dress slowly become a floor rag for giants. She paid tens of thousands of shekels for the manicure and the hairstyle, for the collage of dresses and the DJ she dreamed she would have. She gave up on her greatest dream of living across the sea, even though she had the chance. She once knew someone, and he wanted to, but she wanted to go home, back to the douchebag from high school, the same one who has been calling her nonstop for the last two hours trying to understand where she is.
It was her mother’s face that turned everything upside down. The way she bit her lips when it happened. Her pitying look afterward. And she felt so foolish when she decided to do it, to grab the skeleton inside of her and run away from the fluorescent hall in order to see the sea retreat.
And what was the big deal? He stuttered while saying her name.
Except the stutter, which lasted no more than half a second, after all, he only stopped slightly on the kamatz and emptied out the full holam. But the moment it happened, only one thing entered that poor woman’s mind: the sea grabbed her by the backside like one of Penelope’s suitors and pulled her toward its dark waters, from which Odysseus had arrived.
Only she knows why the sea receded. And she has no choice but to know.
No amount of encouraging pats from her father on the back of the stuttering husband will help, nor the particularly wet kiss her mother planted on her tears in the bathroom of that lavish event hall, a hall so extravagant it feels like the only thing that could possibly happen there is a mass murder.
Because what is she without those meaningless consonants that make up her name? Those sounds that could just as easily mean a rice dish in some small town in Africa. Or a blowjob in a parking lot in Berlin.
Well, without her name, she recedes.
The dramaturgs, the poets, the artificial intelligence developers, they would all look at the unfortunate woman and understand her heart. After all, the stuttering of a single word can reveal the writing of an entire novel.
The woman understands why the sea in Jaffa recedes.
The sea recedes because her name is Yafa.
Written in response to Never Think Twice by Ram Loevy.
“The camera follows the working process behind Nissim Aloni’s play ‘The Gypsies of Jaffa’. The film explores the creative process and offers a rare documentary insight into Aloni’s character.”
[1971, 65 min]
עלא דקה (אמן פארוס 2026) פועל ללא הרף בתעשיית הטלוויזיה, הקולנוע והתיאטרון בעשור האחרון, היה מועמד מספר פעמים לפרסי האופיר על
עבודתו הקולנועית ולעוד פרסים על המשחק שלו בטלוויזיה. בשנים האחרונות הרחיב את עשייתו גם לכתיבה וליצירת פרויקטים חדשים לבמה ולמסך
Ala Dakka (Fáros Fellowship 2026) has been a relentless force in television, cinema, and theater for the past decade, nominated several times for his film work at the Ophir Awards and for his television acting. In recent years, Ala has expanded into writing and creating new works for stage and screen.