כמו גלידת תות עם סוכריות בקיץ: מחשבות של עדן קרמר על ׳הארמון של איתי׳ מאת רייצ׳ל ארדוס
*Photo Efrat Mazor
*English follows
אוף.
באסה.
לא פייר.
מעצבן.
משעמם.
כך נפתח “הארמון של איתי”, מופע מחול לילדים מאת רייצ’ל ארדוס ובשיתוף הרקדנים-יוצרים תומר גיאת ואורי לנקיסקי (גילוי נאות: המייסדת והעורכת של המגזין הזה ממש). גיאת בתפקיד איתי, נשלח אל חדרו אחרי שלא התנהג יפה ושם פותח ברצף תנועתי מתוק שמלווה את התלונות שכל הורה, ובוודאי כל ילדה וילד, מכירים היטב. כבר ברגעים הראשונים מתבסס חוזה מול קהל הילדים: במופע הזה הפרספקטיבה היא שלכם באמת. לא הרפתקאות מוגזמות, לא אבירים, דרקונים ונסיכות, המופע הזה ייתן צורה וממשות לעולם שלכם – לפחדים, לתשוקות, למשחק, לסקרנות האינסופית.
לא נדיר שמופע ילדים מחקה את נקודת מבטו של גיבורו הילד, אבל נדיר מאוד שמופע עושה זאת בכזאת אותנטיות. החדר של איתי הוא למעשה ריבוע לא גדול על הרצפה, ממוסגר בתאורת לד פשוטה, סביבו יושב קהל ההורים והילדים ב-360 מעלות. אל חדרו של איתי מגיעה עמית (אורי לנקינסקי), ילדה חדשה בשכונה, והם לומדים להכיר זו את זה והופכים לחברים.
אני עומדת להשתמש במילה שמדריכות הורים שונאות, “הארמון של איתי” הוא מופע פשוט… כיף. כיף במובן הכי טוב, הקלאסי של המילה. כמו גלידת תות עם סוכריות בקיץ. הרקדנים גולשים בקלילות בין תנועה ושיחה, מדלגים בין דואטים משעשעים ליוניסונים מוקפדים, קופצים, מרימים זה את זו, נופלים, מתחרים, מנתרים ומסתובבים, וכל הזמן שומרים על קשר עין עם הילדים בקהל. איך הם עושים את כל זה בתוך ריבוע קטן? ובכן, ידוע שהמגבלה היא חברתה הטובה ביותר של האמנות. המרחב התחום יוצר פתח לעולם שלם של אפשרויות פיסיות והן מנוצלות היטב.
בתוך התמונות המתחלפות במהירות משולבים, בצורה אסוציאטיבית כמעט, רפרנסים מגוונים לתרבות הילדים: שירי הילדים של אריק איינשטיין, אנה ואלזה, ארץ יצורי הפרא, ספר הג’ונגל, בת הים הקטנה. הרקדנים לא חוששים לפנות ישירות אל הילדים ולשאול אותם שאלות (למי יש אח קטן? פנקייק או וופל? אורז או פתיתים?) לא נדיר לשמוע צחוק של ילדים והוריהם בקהל. “הארמון של איתי” הוא מופע פשוט ולא פשטני, ילדי ולא ילדותי, מלא בשמחת חיים אמיתית, לא “מופעית”.
בתוך כל הכיף הזה, עולות סוגיות שמטרידות ילדים ביומיום באמת. אחות קטנה שמציקה, רצון לאמץ חיית מחמד, סוגים שונים של משפחות, פחד מהחושך, ובעיקר התחושה שכנראה כל ילד מכיר – שאני יותר מדי (רועש, מלכלך, דורשני). הרקדנים מצליחים להביא את הדמויות של עמית ואיתי בצורה שאפשר להתחבר אליה לא רק כי הם מעולים מבחינה פיסית, אלא כי הדמויות בנויות לגמרי כמו ילדים: בלי שיפוטיות ובנוכחות מלאה בכל פעולה. כשהם כועסים הם כועסים עד הסוף, כשהם מתלהבים הם מתלהבים עד הסוף. זה מדבק.
הבן שלי, בן 3 וחצי, רצה בסוף המופע לדעת אם נוכל לראות שוב את איתי ועמית. כשחזרנו הביתה, הוא ביקש ממני לשאול אותו, כמו בהופעה אם הוא מעדיף חביתה או מקושקשת, גלידה או ארטיק.
רייצ׳ל ארדוס הציגה את ׳הארמון של איתי׳ ב4.7.2026 במרכז סוזן דלל.
Like strawberry ice cream with sprinkles on a summer day
Eden Kramer’s Thoughts on ‘Etai’s Castle’ by Rachel Erdos

