Someday, when Israel becomes a democratic state… by Keren Michael
*English follows
ביום מן הימים כשישראל תהיה מדינה דמוקרטית…
מאת קרן מיכאל
אני לא אדם פוליטי. אולי כי בחיים האישיים שלי למדתי להדחיק וגם כשעבדתי עם יוצרים ערבים ישראלים תמיד העדפתי להתייחס באופן ענייני רק לסיפור שלהם ולכישרון שהם מביאים ולא לזהות שלהם.
הצפייה המחודשת ב״סכנין חיי״ של רם לוי החזירה אותי לשלושה רגעים שחוויתי לצד יוצרים ערבים ישראלים, וגרמה לי להבין את מה שאולי התאפשר לי במשך שנים לא להרגיש עד הסוף.
הרגע הראשון היה לפני טיסה לפסטיבל בינלאומי ביחד עם יוצר שהקהל הישראלי אהב להתגאות בו. ארבע עונות עטורות פרסים בלב הפריים טיים, סופר מצליח, טור שבועי בהארץ.
כבר בבוקר הטיסה הוא התקשר לומר שיאסוף אותי מתל אביב למרות שהוא גר בירושלים. הוא לא רצה להיכנס לבד לטרמינל. נצמד אליי במעבר הביטחוני שלא יחשבו לרגע שאנחנו לא מכירים. ורק כשנחתנו בברלין ראיתי את הגוף שלו נרגע. אני זוכרת שאז חשבתי שהוא מגזים.
זה היה ב־2013, ואותו יוצר, על אף הצלחתו המוכחת, כבר לא חי ויוצר כאן.
הרגע השני היה לא מזמן, עם יוצר אחר וכבר בתוך מציאות אחרת לגמרי. הפעם זה לא היה בשער היציאה מהארץ אלא דווקא בדרך חזרה אליה. בשדה תעופה זר, מול חברת תעופה ישראלית. כבר ממרחק מוציאים אותו לעיני כולם מהתור ולוקחים אותו הצידה, לא כדי לבקש חתימה, אלא כדי לסמן שהם שומרים עלינו מפניו.
לאחר זמן ארוך של תשאול ובידוד הם נענו לבקשתו לעשות עליו חיפוש בגוגל. הם נתנו לנו להמשיך בדרכנו רק כשגילו שהוא יוצר של סדרות בשפה העברית בשיתוף עם יוצרים ושחקנים ישראלים, כאלו שנמכרו לשידור בחו’ל והביאו גאווה לאומית.
האבסורד בסרטו של רם הוא שדווקא הרגעים הטעונים אינם אלו שבהם הקבוצה של סכנין נלחמת על מקומה, אלא דווקא הרגעים שלאחר ההצלחה על המגרש, שבעקבותיה הם קיבלו הכרה ובמה, אז כמעט מיד נדרכת המערכת כדי לשמור ולכוון את קולם כך שלא יגלוש לאזורים שמחוץ לקונצנזוס הלאומי ישראלי.
בשנת 2021, זכינו עם הסרט ״ויהי בוקר״, בפרסי אופיר. שעתיים לפני הטקס התקשרו אליי מהנהלת האקדמיה כדי לבשר שפרסי השחקן והשחקנית הטובים ביותר הולכים להיות מוענקים לשני השחקנים הראשיים הערבים של הסרט. אבל זאת לא הייתה שיחת ברכה.
הם התקשרו כדי לבדוק אם השחקנים, שכבר לא חיים בישראל, מתכננים לשלוח סרטונים עם נאומי הזכייה שלהם. אחרי הכל מדובר בשידור חי בפריים טיים בתאגיד השידור הציבורי.
חצי שעה אחר כך ולאחר כמה נסיונות לצלם סרטון, השחקנים הודיעו לי שהם בוחרים לשלוח את מילותיהם כתובות ומבקשים שברגע הזכייה אחד מאיתנו יעלה לבמה להקריא את המילים בשמם.
בכניסה לאולם קיבלתי הודעת וואטסאפ עם הנאומים. השחקנית שלחה טקסט חריף ומלא כאב, שכלל גם את המילים ״טיהור אתני״.
כולם כבר ישבו חגיגיים במקומותיהם וגם אני התיישבתי, מחזיקה את הנייד שבתוכו הטקסט. חושבת אם לנסח לה הודעה שמבקשת לרכך את הנאום. אולי עם מילים פחות נוקבות. אולי עם פחות כאב. אבל לא הייתי מסוגלת.
וכשהגיע רגע ההכרזה על הזכייה, עשיתי פעולה כמעט אינטואיטיבית. נתתי לבמאי להקריא את הטקסט של השחקנית ולקחתי אליי את המילים של השחקן.
רק אחר כך הבנתי שבאופן לא מודע רציתי להרחיק בין המילים לבין הגוף שנושא אותן. לא להשתיק. לא לצנזר. אבל גם לא לתת לדברים להתפרץ במלואם, בגוף ראשון נקבה. חשבתי שבכך אצליח אולי במעט לעדן את המסרים ולהגן על הסרט, על השחקנית וגם על הטקס.
ואולי בגלל זה, מה שנשאר איתי מחווית הצפייה ב”סכנין חיי” היא לא הצהרה פוליטית או לאומית גדולה אלא ההזדהות עם התחושה שאיתם מתמודדים ערבים בישראל, שבין כל המורכבויות, הם מסתובבים בעולם עם קול פנימי תמידי שמרסן את הכאב ואת הכעס, ומנסח אותם מחדש באופן שלא יאיים על הסיפור המשותף ועל היכולת של החברה הישראלית לקבל אותם.
ובמנגנון הזה כמעט כל אחד מאיתנו משתתף. מכוונות טובות, מן הרצון להגן. אני חושבת שזה הדבר שרם לוי ניסה לומר כבר ב־2006, ואצלי זה התחדד אחרי הצפייה. גם זו צורה של השתקה.
נכתב בתגובה לסכנין חיי מאת רם לוי.
״סרט תיעודי העוקב אחר קבוצת הכדורגל בני סכנין, הקבוצה הראשונה מעיר ערבית שזכתה בגביע המדינה. דרך סיפורה של הקבוצה בוחן הסרט שאלות של זהות, שייכות ודו־קיום, וחושף את מערכת היחסים המורכבת בין אזרחי ישראל הערבים לבין המדינה דרך עולם הספורט.״
[2006, 50 דקות, עברית וערבית עם כתוביות באנגלית]
Someday, when Israel becomes a democratic state…
by Keren Michael
I am not a political person. Maybe this is because, in my personal life, I learned to repress things. In the many times I worked with Arab Israeli scriptwriters and creators, I preferred to relate to their story and their talent, not their identity.
Rewatching Ram Loevy’s “Sakhnin, My Life” brought back three moments I experienced alongside Arab Israeli creators and made me understand something that I spent years allowing myself not to fully feel.
The first moment was before a flight to an international festival with a creator the Israeli public relished taking pride in. Four award-winning seasons in prime time television, a successful author, a weekly columnist for Haaretz.
On the morning of the flight, he called to say he would pick me up from Tel Aviv even though he lived in Jerusalem. He didn’t want to enter the terminal alone. He stayed close to me during the security check so that no one would think, not for a moment, that we didn’t know each other. Only when we landed in Berlin did I see his body relax. I remember thinking at the time that he was exaggerating.
That was in 2013, and that same creator, despite his undeniable success, no longer lives and creates here.
The second moment was not long ago, with another creator, within a completely different reality. This time it wasn’t at the departure gate leaving Israel, but on the way back into it. At a foreign airport with an Israeli airline. From a distance, in front of everyone, they pulled him out of the line and took him aside, not to ask for an autograph, but to show that they were protecting us from him.
After a long period of questioning and isolation, they finally agreed to our request to Google his name. Only once they discovered that he was the creator of Hebrew-language television shows made in collaboration with Israeli writers and actors that had been sold abroad, did they allow us to continue on our way.
In Ram’s film the most charged moments are not necessarily the moments in which the Sakhnin team fights for its place, but rather the moments after their success on the field, once they gain recognition. Immediately, the system springs into action to censor their voices, to make sure they do not stray beyond the boundaries of the Israeli national consensus.
In 2021, “Let It Be Morning”, A film I was part of, won Ophir Awards (the Israeli equivalent to the Academy Awards).
Two hours before the ceremony, I received a discreet phone call from the Academy management informing me that the film’s two lead actors, both Arab, were going to be awarded Best Actor and Best Actress. But it was not really a congratulatory call.
They called to say it was important that the actors, who no longer live in Israel, send videos of their acceptance speeches in advance. Although the ceremony was to be broadcast live, their speeches would be conveyed via prerecorded videos.
Half an hour later, after several attempts to record the videos, the actors told me they preferred to send their speeches in writing. They asked that, when their names were announced, one of us would go on stage and present their speeches on their behalf.
Moments before the ceremony began, I received a message with the speeches. The actress had sent a direct and pain-ridden text that included the words “ethnic cleansing.” Everyone was already seated in their festive clothes, and I sat down too, holding the phone with the text on it.
I wondered whether I should message her and ask her to soften the speech. Maybe use less pointed words. Maybe less pain. But I couldn’t do it. And when the award announcement arrived, I acted almost instinctively. I gave the director the actress’s text to read and took the actor’s speech to deliver myself.
Only afterward did I realize that unconsciously I had wanted to create distance between the words and the body carrying them. Not to silence. Not to censor. But also not to allow things to erupt fully, in a female first-person voice. I thought that this way I could soften the intensity of her massage, protect the film, the ceremony and maybe even the actress herself.
Perhaps because of this, what stayed with me most from the experience of watching “Sakhnin, My Life” was not some grand political or national statement, but a physical sensation, an understanding of what Arab citizens in Israel live with: that amid all the complexities, they move through the world with a constant internal censorship of their pain and anger, reformulating them in ways that will not harm the shared story or Israeli society’s ability to accept them. Nearly all of us participate in this system. Out of good intentions, out of a desire to protect.
And I think this is what Ram Loevy was already trying to say back in 2006, and for me it became sharper after watching the film again.
This too is a form of silencing.
Written in response to Sakhnin, My Life by Ram Loevy.
“A documentary following the Bnei Sakhnin football club from the Arab city of Sakhnin, the first team from an Arab town to win Israel’s State Cup. Through the story of the club, the film explores questions of identity, belonging and coexistence, revealing the complex relationship between Arab citizens and the Israeli state through the lens of sport.”
[2006, 50 min, Hebrew & Arabic w/ ENG subs]
קרן מיכאל (מנהלת תוכנית יוצרי הטלוויזיה של אלבי) היא מפיקה בעלת ניסיון של עשור, לשעבר ראש פיתוח ותוכן מקורי בדורי מדיה. היא מתמחה בזיהוי
וטיפוח סיפורים ורעיונות בעלי עוצמה, ועובדת בשיתוף פעולה עם יוצרים.ות ותיקים ועם קולות חדשים, כדי להביא למסך סיפורים מורכבים שמאתגרים ומאנישים כאחד.
Keren Michael (Director of Albi TV Creators Program) is a producer with a decade of experience as the Head of Development and Original Content at Dori Media. She specializes in identifying and nurturing compelling stories and ideas, working closely with both established creators and emerging voices to deliver narratives that both challenge and humanize.