‘מחשבות של יוליה פריידין ‘עלמה גלבי

Photo by Dan Ben Ari

*English follows

 

לפני 12 שנה ניהלתי רומן עם ריקוד הפלמנקו.

לקחתי שיעורים בסטודיו נעים אצל שרון שגיא ולמדנו איך לרקוד פלמנקו כשאנחנו יחפות: 

Barefoot Flamenco 

זאת הייתה תקופה בה התנסיתי בהמון סגנונות ריקוד. זה היה כמו בופה של סוגי מאכלים שונים, לפני שהחלטתי להתחייב לסגנון אחד, או להמשיך לנהל כמה רומנים עם סגנונות שונים בו זמנית.

בחיים האישיים שלי דווקא הייתי לקראת חתונה, עם בן זוגי עמי, חצי תימני, חצי רומני, והיעד הנבחר לירח הדבש שלנו היה ספרד.

הטיול התחיל בברצלונה, ואז עלינו למדריד. שם, בערב האחרון בבירה הספרדית, הלכנו לצפות במופע פלמנקו, באחד הברים במרכז העיר.

הבר היה קטן בגודלו ואפלולי, ועל הבמה הקטנה היו שני נגנים, ורקדנית אחת מרשימה ביופייה עם שיער אסוף לקוקו עם סרט שחור בשיער עם נקודות לבנות.

כשנכנסתי לעולם הגדול של תיאטרון הבית, ועל הבמה הגדולה היו שני נגנים, המוזיקאי והזמרת, נזכרתי באותו ערב בבר האפלולי הקטן במדריד, וזה הרגיש לי טיול נוסטלגיה, וגם משהו מוכר, חזרה לבית שבו גרתי פעם.

כשראיתי את החיבור בין השירים של עופרה חזה לפלמנקו, ידעתי שאני רוצה לראות את המופע הזה.

החיבור בין תימן לספרד הרגיש לי חיבור מאוד טבעי ואפילו מתבקש.

שם המופע הוא Alma Galbi .

Alma בספרדית זה נשמה, וGalbi בתימנית זה לב.

בעצם יש פה חיבור בין הנשמה של הפלמנקו, שזה הכאב, הכבוד, האדמה, האנדלוסיה, לבין הלב של עפרה חזה הבא לידי ביטוי דרך קול תימני ייחודי, תפילה, נשיות, געגוע.

המופע בעצם בא להגיד שזה אותו חומר נפשי בשתי שפות גופניות.

עפרה חזה היא סמל אישה תימנייה ישראלית שלקחה את המסורת שלה ופרצה איתה לעולם, בלי לנסות להתאים את עצמה לעולם, אלא להיות מי שהיא ומה שהיא.

קול צלול, נקי, עמוק, לא מתנצל, לא קורבני, אלא נוכחות אותנטית.

אם אלוהימה הייתה אישה והיתה שרה, ככה הקול שלה היה נשמע לדעתי.

עפרה חזה מחזיקה בסמל של הצלחה בינלאומית וכישרון מולד מהבית, ומצד שני הסיפור האישי הטרגי שלה ומותה בגיל צעיר מדי, מכווצים את הלב מצער על אובדן כה גדול ועל קול שממשיך להדהד בנו גם אחריי מותה.

טולה בן ארי, זמרת ממוצא תימני־פולני, החליטה להיכנס לנעליים הגדולות של עפרה חזה, ועשתה את זה במופע בהצלחה יתרה.

היא לא ניסתה לחקות את השירה של עפרה חזה, אלא הקול שלה היה עמוק, חזק, נוכח, עוטף את כל האולם בעוצמתו, ומהדהד לתוך נימי הנפש.

הפסטיבל היה אמור להיות ביולי ונדחה בגלל המלחמה עם איראן.

זה בעצם היה המופע המסכם של הפסטיבל.

לפני המופע, שרון שגיא הופיעה במבואה של התיאטרון כשהיא לובשת שמלה אדומה שנפרסה סביבה על הרצפה, והיא רוקעת בנעלייה על משטח ייעודי, וכמה מדרגות מעליה, היתה זמרת פלמנקו ששרה תוך כדי ששרון רוקדת. היה בינהן דואט מופלא של שירה וריקוד, והזמנה ספונטנית של נשים אקראיות הבקיאות בריקוד, לבוא לרקוד סולו.

בתוך האולם, עידית סוסליק מקריאה תודות בתחילת הערב ואומרת שהפסטיבל ביוזמת אדוה ירמיהו ובתמיכת משפחת ירמיהו.

אדוה ירמיהו היא אחת מהקולות החשובים בסצנת הפלמנקו בישראל ובחו״ל, היא רקדנית וכוריאוגרפית שמביאה את העומק התרבותי של הפלמנקו למסגרת עכשווית, אישית ובימתית. 

Alma Galbi זה פרויקט משותף ביני לבין הגיטרסיט הספרדי Manuel Cazas, והזמרת טולה בן ארי.

ברקע טולה בן ארי שרה את השיר הכי אהוב שלי של עפרה חזה, ״אם ננעלו דרכי מרום״, שלצידה Manuel Cazas ודניאל דור על כלי התופים.

אדוה נכנסת לבמה עם בד לבן עם פרנזים ומניעה אותו.

היא נראית כמו ציפור גדולה עם הבד.

היא נכנסת לתנועה שחוזרת על עצמה ונעה בסיבובים. כמו בטקס שמאני, שהיא מסתחררת לתוך התנועה אבל לא מאבדת שליטה.

בריקוד הפלמנקו, הנשים המופיעות תמיד נראות מאוד חזקות, רציניות ועוצמתיות. אלה נשים לא מתנצלות, שיודעות מה הן רוצות, אומרות את זה דרך תנועות גוף נחושות, בעיקר באמצעות הידיים והרגליים מנגנות את הקצב. 

משהו בשירה של טולה כל כך יפה, וגם בתור קהל היה לי נורא קשה לשבת ולצפות כשיש כזה קצב בניגון בשיר ״מי לי יתן״, הגוף מתחיל לנוע מעצמו.

אחר כך יש מעבר לאותו שיר בספרדית.

והקהל מאוד פעיל במופע, הוא גם מוחא לפעמים כפים בקצב שאדוה מכתיבה או צועק אולהההה.

הזמר שוקי שוויקי ששר בספרדית, השירה שלו, התנועות של כף הרגל שעושה קצב כמו כלי נגינה, המחיאות כפיים, הכל מאוד אקספרסיבי, כל הגוף מספר את הסיפור. זה סיפור על חיים של נדודים, חיפוש אחר מקום ומשמעות, ותמהיל של רגש, נוכחות, אהבה לחיים ובו זמנית גם הכאב שהחיים מכילים. 

מבחינת מבט כוריאוגרפי היה מבנה כמעט קבוע שהתחיל בשיר של עפרה חזה בעברית, ואז המשיך עם אותו השיר בספרדית, מתורגם, ואז הופך לקטע פלמנקו.

השיר האחרון במופע היה בעברית וספרדית בו זמנית. שתי המסורות נטמעו אחת בשניה וכמו עץ שהשורשים שלו הסתלסלו אחת בשניה,

ככה הקול, השירה, הגוף, שתי המסורות הפכו ליצור אחד הפועם עם שתי לבבות.

 

גיליתי משהו שנקרא Duende.

זה מושג מעולם הפלמנקו, אבל בעצם הוא הרבה יותר מזה.

זה לא טכניקה, ולא סגנון, אלא מצב הוויה.

רגע שבו משהו עמוק, כואב, חי ואמיתי עולה מהגוף בלי פילטרים.

Duende נולד מהמגע עם כאב, עם אובדן, עם תשוקה, עם חיים שלא מנסים להיות יפים אלא להיות אמיתיים עם כל השמחה והכאב שיש בהם.

בפלמנקו הDuende מופיע כשאין הפרדה בין הזמר, הרקדנית, המוזיקה והקהל.

הגוף לא מבצע תנועה – הוא מתוודה.

הקול לא שר – הוא זועק, מתפלל, נזכר.

וזה רגע שאי אפשר לזייף אותו. או שהוא שם, או שהוא לא.

גם אם הקהל לא דובר את השפה, הלב יכול להרגיש את זה, את האמת הטהורה הזאת.

בריקוד, התנועות לא מנסות להיות יפות או אסטטיות אלא הן הופכות לפראיות, עוצמתית, נסחפות לתוך עצמן ולתוך התנועה,

התנועה היא קטליזטור לתנועה הבאה בלי פילטרים ובלי התנצלות.

ופתאום הבנתי שמה שראיתי על הבמה – העוצמה הנשית, האי־התנצלות, החיבור לאדמה, ללב, לזיכרון – זה בדיוק Duende.

וזה אותו חומר נפשי שעבר דרך עפרה חזה, דרך הפלמנקו, ודרך הגוף של אדוה.

לא בידור, אלא אמת חיה.

 

Alma Galbi עלה במסגרת פסטיבל Fex ב12.12.2025 בתאטרון הבית. 

---

Yulia Frydin’s Thoughts on ‘Alma Galbi’

Twelve years ago I had an affair with flamenco dance.
I took classes at the Naim studio with Sharon Saguy, and we learned how to dance flamenco barefoot.
Barefoot Flamenco.
It was a period in which I experimented with many dance styles. It felt like a buffet of different kinds of food, before deciding to commit to one style, or to continue having several affairs with different styles at the same time.

In my personal life, however, I was approaching marriage with my partner Ami, half Yemenite and half Romanian, and the destination we chose for our honeymoon was Spain.
The trip began in Barcelona and then we continued to Madrid. There, on our last evening in the Spanish capital, we went to see a flamenco performance in one of the bars in the city center.

The bar was small and dimly lit, and on the tiny stage there were two musicians and one dancer, strikingly beautiful, with her hair tied back in a ponytail, a black ribbon with white polka dots in her hair.
When I later entered the large world of the Habait Theatre, with its big stage and two musicians, the instrumentalist and the singer, I remembered that evening in the small dark bar in Madrid. It felt like a nostalgic journey and also like something familiar, a return to a home I once lived in.
When I saw the connection between the songs of Ofra Haza and flamenco, I knew I wanted to see this performance.
The connection between Yemen and Spain felt very natural to me and even necessary.

The name of the performance is Alma Galbi.
Alma in Spanish means soul, and Galbi in Yemenite means heart.
In essence, this is a connection between the soul of flamenco, which is pain, honor, earth, Andalusia, and the heart of Ofra Haza, expressed through a unique Yemenite voice, prayer, femininity, and longing.

The performance essentially says that it is the same emotional material expressed in two bodily languages.
Ofra Haza is a symbol of a Yemenite Israeli woman who took her tradition and broke through to the world with it, without trying to adapt herself to the world, but simply being who she was.
A clear, pure, deep voice, unapologetic, not victimized, but an authentic presence.
If God were a woman and sang, that is how her voice would sound in my opinion.
Ofra Haza represents international success and innate talent from home, and at the same time her tragic personal story and her death at too young an age tighten the heart with sorrow over such a great loss and over a voice that continues to echo within us even after her death.

Tula Ben Ari, a singer of Yemenite and Polish descent, decided to step into the very large shoes of Ofra Haza and did so with great success in this performance.
She did not try to imitate Ofra Haza’s singing. Her voice was deep, strong, present, enveloping the entire space with its power and resonating into the fibers of the soul.
The festival was supposed to take place in July and was postponed because of the war with Iran.
This performance was in fact the closing event of the festival.

Before the show, Sharon Saguy appeared in the lobby of the theater wearing a red dress spread around her on the floor. She stamped her feet in shoes on a designated surface, and several steps above her stood a flamenco singer who sang while Sharon danced. There was a wonderful duet between singing and dance, and a spontaneous invitation to random women knowledgeable in dance to come and perform solos.

Inside the hall, Idit Suslik read acknowledgments at the beginning of the evening and said that the festival was initiated by Adva Yermiyahu and supported by the Yermiyahu family.
Adva Yermiyahu is one of the most important voices in the flamenco scene in Israel and abroad. She is a dancer and choreographer who brings the cultural depth of flamenco into a contemporary, personal, and theatrical framework.

Alma Galbi is a collaboration between Yermiyahu, Ben Ari and Spanish guitarist Manuel Cazas.

In the background, Tula Ben Ari sang my favorite Ofra Haza song, “Im Nin’alu Darchei Marom”, alongside Cazas and Daniel Dor on the drums. 

Adva entered the stage holding a white fringed scarf and set it in motion.
She looked like a large bird with the fabric.

She entered a repetitive movement that revolved in circles, like in a Sufi ritual, spinning into the movement without losing control.

In flamenco dance, the women who perform always appear very strong, serious, and powerful. These are unapologetic women who know what they want and express it through determined bodily movements, mainly through the hands and the feet that play the rhythm.

There was something so beautiful in Tula’s singing, and as an audience member it was very hard for me to sit still and watch when there was such rhythm in the song “Mi Li Yiten.” The body begins to move on its own.

After that there was a transition to the same song in Spanish.
The audience was very active during the performance, sometimes clapping in the rhythm that Adva set, or shouting Ole.

The singer Shuki Shweiki, who sang in Spanish, his singing, the foot movements creating rhythm like a musical instrument, the clapping, everything was very expressive. The whole body told the story. It was a story of a life of wandering, a search for place and meaning, and a mixture of emotion, presence, love of life, and at the same time the pain that life contains.

From a choreographic perspective, there was an almost fixed structure that began with an Ofra Haza song in Hebrew, continued with the same song in Spanish in translation, and then transformed into a flamenco section.

The last song in the performance was in Hebrew and Spanish at the same time. The two traditions merged into one another, and like a tree whose roots intertwine, so the voice, the singing, the body, and the two traditions became one being, pulsing with two hearts.

I discovered something called Duende.
It is a concept from the world of flamenco, but it is much more than that.
It is not a technique and not a style, but a state of being.
A moment in which something deep, painful, alive, and real rises from the body without filters.
Duende is born from contact with pain, with loss, with desire, with lives that do not try to be beautiful but to be real, with all the joy and pain they contain.

In flamenco, Duende appears when there is no separation between the singer, the dancer, the music, and the audience.
The body does not perform movement, it confesses.
The voice does not sing, it cries out, prays, remembers.
This is a moment that cannot be faked. Either it is there or it is not.
Even if the audience does not speak the language, the heart can feel it, this pure truth.
In dance, the movements do not try to be beautiful or aesthetic. They become wild and powerful, swept into themselves and into the movement.
The movement becomes a catalyst for the next movement, without filters and without apology.

And suddenly I understood that what I saw on stage, the feminine power, the lack of apology, the connection to the earth, to the heart, to memory, is exactly Duende.
It is the same emotional material that passed through Ofra Haza, through flamenco, and through Adva’s body.
Not entertainment, but living truth.

 

 

‘Alma Galbi’ was presented on December 12, 2025 as part of Fex Festival at Habait Theatre. 

---