עדן קרמר מגיבה ל׳קרשנדו זָהָב׳ מאת אנאבל דביר
*צילום אפרת מזור
*English Follows
המילה שאני יוצאת איתה מ”קרשנדו זָהָב”, עבודתה של אנאבל דביר שראיתי בתיאטרון הבית היא: עוצמה. אם לסכם את העבודה במשפט אחד אפשר לתאר אותה כטקס פולחן של שבט נשים לוחמות, זאבות, שֵׁדוֹת, מכשפות. מה בפועל קרה שם על הבמה? שירה. נגינה. צעקות. רקיעות. רוקנרול. השתטחויות על הרצפה. רעל בעיניים וסכין בין השיניים, ליטרלי.
“קרשנדו זָהָב” היא יצירה ל-7 נשים: שלוש מוסיקאיות, שלוש רקדניות ואנאבל דביר אחת שמשמשת בשני התפקידים, מנצחת ביד רמה על המהלך כולו מבפנים, מנהיגה בין שוות. בסצנת הפתיחה, אחת הרקדניות יושבת בגב חשוף לקהל וסביבה נסגר לאט מעגל נשים, מקהלה ששרה אקפלה ממעמקי הגרון והבטן. יש תחושה של טקס סיאנס, העלאת רוחות, משהו קדוש ומסוכן. העבודה הקולית אדירה. אמנם לשמחתנו כבר נהוג לשלב קול במופעי מחול עכשווים, אבל כאן באמת נעשתה מלאכה מצוינת במיוחד. לאורך כל העבודה משובצים קטעים קוליים מרשימים בעברית, אנגלית, גי’בריש ואולי עוד כמה לשונות עתיקות שלא זיהיתי. שאפו מיוחד לצוות הרקדניות; אי אפשר היה להבחין בשירת המקהלה שיש משתתפות שאינן מוסיקאיות מקצועיות בהכשרתן.
המופע כולו מבוסס על שני המדיומים – מוסיקה ומחול, על הטשטוש והחיבור ביניהם. יש כאן שבט אחד, שאמנם ברור שיש בתוכו שני “מקצועות” אבל הזליגה והאיחוי ביניהם מרתק. הגוף הוא כלי נגינה. הוא תוף, הוא תיבת תהודה. כלי הנגינה (המון כלים! תופים, גיטרה, גיטרה חשמלית, צ’לו, סקסופון, קלידים. קשה לזכור מי מנגנת על מה ומתי) הם גוף וחומר על הבמה, הם חלק מהקומפוזיציה המשתנה והם חלק מהפעולות הפיסיות, לא רק אמצעי להפקת צליל.
לא הכרתי אף אחת משלושת המוסיקאיות המעולות (זוהר יחיאלי, תמר קמינסקי ויעל שרייבר) ושלושתן, כל אחת בדרכה הזיזה לי משהו בלב. אני מקווה שהן מתכננות להקים להקה. אם קודם ציינתי את העבודה המוסיקלית והקולית המפתיעה לטובה של הרקדניות, כאן אזכיר גם את העבודה הפיסית המרשימה של המוסיקאיות, שחלקן מצטרפות לקטעי יוניסון תובעניים פיסית ומחזיקות נוכחות בימתית לא פחותה מזאת של הרקדניות המקצועיות, לעתים קרובות אף יותר מהן.
בסוף המופע רוב הקהל נעמד על רגליו ומחא כפיים במרץ. היה קשה להפסיק. אני חושבת שהתשואות הרמות במיוחד הן תוצאה של הכרה במאמץ הפיסי והמנטלי העצום שהמשתתפות בה לקחו על עצמן. מדובר בהתמסרות טוטאלית לחומרים בלתי מתפשרים, לעתים אגרסיביים ואפלים. זאת עבודה שדורשת, מה שנקרא, “להתאבד עליה” – גם במישור הגופני וגם בתוכן, שכן הפולחן הטקסי שבה עוסק בחיים ומוות. חלק גדול מהטקסטים, אלו מהם שהצלחתי להבין, עוסקים באלימות, מוות וברצח. אחת הרקדניות מלקה את עצמה בגב באמצעות רצועת עור. קשה שלא להעריך את שבע הנשים האלו שבאמת נותנות הכל על הבמה: דם יזע ודמעות.
כאמור, המובילה הבלתי מעורערת של המהלך היא אנאבל דביר בעצמה. קולה הרם והמהדהד והנוכחות הפיסית המיוחדת שלה תופסים את רוב הפוקוס רוב הזמן. היא חיית במה. היא לא רואה בעיניים. היא מהפנטת בכריזמה שלה, בטוטאליות חסרת הפשרות שלה. האתגר המרכזי כשיש כזאת נוכחות-טורנדו על במה היא איך לא לגרום ליתר המשתתפות להחוויר אל מולה. ניכר שהיא ניסתה לפתור את הבעיה על-ידי ליהוק של רקדניות מצוינות (ליל גורן, תמר סון ונועה שווה) ואפשרות לתת לכל אחת ביטוי קצת שונה, אינדיבידואלי. בכל זאת, קשה שלא להבחין בפער בין דביר לבין יתר הפרפורמריות. לרגעים הייתי צריכה להזכיר לעצמי להתיק את המבט ממנה כדי להתבונן בתמונה הרחבה. וכך, בעבודה שהיא לחלוטין בינתחומית אבל מסווגת כעבודת מחול, החלק הכי פחות מושך הוא… המחול. זאת למרות שהרקדניות עצמן מעולות ומביאות את עצמן במקסימום. אולי זה קשור לא רק לנוכחותה הדומיננטית של אנאבל דביר אלא גם לעומס הבימתי הכללי, ואולי פשוט זאת הנטייה של המחול המופשט – להתקפל בפני מדיומים אחרים כמו מוסיקה או טקסט.
היצירה נחתמת בסצנה מהממת, שיר סיום מתוק ומורבידי מול הקלידים. יש ברגע הזה משהו מנחם, וגם הזדמנות לקהל רגע לנשום ולספוג את החוויה האינטנסיבית שעבר, יחד עם חבורת הנשים. יצאתי בתחושת הערכה גדולה למאמץ האדיר לעשות אמנות נשית Badass. לא מתחנפת, לא מתייפייפת, קשוחה ומחויבת לעצמה. אמנות שהיא מעבר לכיעור או ליופי, כזאת לא חוששת להביא את עצמה לבמה, במלוא העוצמה.
אנאבל דביר הציגה את ׳קרשנדו זָהָב׳ ב24.7.2025 בתאטרון הבית.

