פוסט אורח: תגובתו של גיא מעייני ל׳סכר׳ מאת עלמה קרבט שמש ושרי זק לוי

*צילום אהוד מלמד

האור נדלק על רקדנית אחת, היא משחקת במשהו שאינו. היא מרימה אותו, מוסרת אותו ותופסת, מרימה אותו גבוה יותר. אתה חושב שזו קופסה, או אולי כדור, אבל הוא משתנה בין ידיה ואינו אף אחד מהם. מסביבה אגם עשוי שמיכות כחולות רכות, פסנתר שעומד יתום מאחוריה. אתה מנסה לזהות, אבל הוא משתנה ממוצק לנוזל, אולי מים. אתה מבין שכן, אלו מים, אבל פעם נוספת אתה מתבדה. היא מלפפת אותו סביבה, היא קורעת אותו, היא מפריחה אותו באוויר ואוחזת בו חזק. אתה מתאמץ להחליט מה אתה רואה בדיוק, בינתיים דממה באולם. אתה חושב שמצאת עוד פעם, אתה מכריע שמדובר בענן, אבל משקלו שומט את ידה מטה. בינתיים הדממה הופכת רעשי יומיום- אתה שומע את המזגן, את נשימות הצופים, את נשימותיה שלה שמתאמצות לאחוז בחומר שאינו חומר שניתן לדמיין- עדיין אתה מתעקש לדמיין אותו.

כך נפתח “סכר” שיצרו הרקדנית והכיריאוגרפית עלמה קרבט שמש והמוזיקאית והזמרת שרי זק לוי. שמו של המופע נגזר משירה של המשוררת יונה וולך, אותו הלחינה שרי ויושר בקולה בהמשך. עד אז עלמה נאבקת עם החומר, אתה שומע את ההתנשפויות שלה בעוד היא מתאמצת עד כאב, לא מרפה מנסיונותיה- רק כדי לדמיין. את טיבו של החומר אתה לא מגלה, הוא נעלם, רק מעשה ההתעקשות נותר והוא פוער לך פתח שבו אתה חושב כמעט אחרת. כשהיא מתמוטטת בין השמיכות שרי עולה לבמה, מתיישבת על הפסנתר, מנגנת ושרה את השיר הראשון במופע.

המילים והמנגינה של שרי כמו מחיות את עלמה והיא מצרפת מזרונים נוספים, מרחיבה את מה שביחד איתה אנו מדמיינים שהוא אגם. היא מתמלאת מרץ והתנועה היא נגזרת של רצון עז להפסיק את הכאב. כששרי שרה ועלמה רוקדת השמיכות הופכות אגם, ואתה רוצה להתחבא בו יחד איתן. נוצר יופי, והיופי הופך מענה. דווקא כשנדמה שהן מוכנות לאפשר לנו להביט על יופי המים (בד רך, אוורירי) הכל מתחיל להתפרק. שרי עוזבת את הפסנתר, היא מפרידה את האגם חזרה לשמיכות, עלמה מתעקשת לסדר, אבל היא לא מאפשרת לה לפרוש אותן חזרה

במופע הזה קשה לדעת מי, בעצם, קיימת. בהתחלה נדמה שעלמה היא מקור העולם והאגם, היא מזמינה את שרי, יצור קסום פרי דמיונה, לבנות איתה מקום אחר. שרי טווה את הדמיון למציאות- היא שרה את המילים שנעדרו, היא מנגנת את המנגינה שחסרה, היא מסדרת אבנים מפיצות אור מסביב לאגם השמיכות. אבל אז היא הופכת מציאות, זו שניסינו לברוח ממנה- היא קורעת את האידיליה, היא מושכת את האגם תחת עלמה ומשיבה את החדר למציאותו בעולם- אולם קטן, המזגן בו דולק, התנשפויות ממלאות את חלל החדר. זה משחק עדין וחכם שבו לא ברור מה קיים באמת ומה לא, המציאות היא חומר בשימוש הדמיון והיא זו שתנפץ אותו. עם התקדמות המופע אתה מוצא את עצמך חושש יותר לגורלה של עלמה, שנאטמת בעצמה, שמוותרת על הקיום הגשמי שלה רק כדי שתוכל, לרגע, לנוח.

זה מופע עמוס אשמה, שרוצה לדמיין, שמבקש ממך לדמיין, אבל אז מתחרט ומבקש לא לשכוח. המחול בו עמוס בקושי, בורח מהיפה. שיריה של שרי עדינים ונקיים, אפשר לרגע לצוף בהם, אבל המילים עמוסות חרטה. עלמה ושרי קופצות בין השמיכות שהן האגם, נמנעות מהרצפה שהיא הקרקע (רק לא לשוב לארץ!) אבל אז שבות אליה בלי התראה מוקדמת- גם משחקי הדמיון הקטנים מסרבים לאפשר לך סדר, לא באמת חשבת שזה אמיתי נכון? בלי אזכור ישיר למלחמה, בלי דימוי אחד שנוגע בחיילים או מוות, הכאב זורם בנחלים דקים אל האגם, ממלא את כולו.

שים סכר גדול

ליד מעיינות הכאב

אגור אותו

כמו מים

שמור עליו

שלא יתפזר

כי הוא חייך

אלו השורות הקצרות שכתבה יונה וולך ושרה שרי, בשיר שהוא שיאו של המופע, שהוא כולו מענה להצעה של וולך. הן בונות את הסכר, זה שמכיר את היופי דרך ההפרדה שלו מהתפל, היומיומי. למעשה הזה יש תמורה, הנחת, אך מחירה בדידות. נוכחותו של הכאב משתקת את גופה של עלמה, היא רוצה להימלט מתודעתה שכלאה אותה, אבל כבר אין לאן.

זה מופע שמציע לך לדמיין, להקים אגם, למלא אותו כאב, לעטוף אותו בין כותלי החלל והזמן הקטנים שהשתיים סיפקו לך. כשהאורות נדלקים בסוף המופע אתה מרגיש כאילו הותרת אצלן משהו, כאילו סכרו עבורך את כאבך, אך סירבו לך להתנמנם בו. נברא מקום נוסף, שלישי, שאינו הדמיון ואינו המציאות, ואנו משחקים בו רק לרגע. זו התשובה הטובה ביותר למתח הנוכחי בין אסקפיזם לשקיעה בדיכאון- באופיו המשונה, החכם, הרגיש, העדין, סכר של עלמה ושרי מציע לך לצוף.

סכר עלה ב3.6.2025 בתאטרון התיבה.

גיא מעייני, יליד 1997. סטודנט בתכנית הרב תחומית למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, ספרו הראשון עתיד לראות אור בהוצאת “תשע נשמות”. מתגורר עם בן זוגו בתל אביב.