רשמים על ׳הנזירים׳ של תמר לם ודיוויד קרן מאת יוליה פריידין
*photo Laetitia Boulud
Who let the dogs out?
נביחות כלבים בחושך מוחלט
יש צליל של רוחות קרות כמו בסופת שלג,
מקום מרוחק מכאן. אולי אנטרקטיקה.
מקום שרגל אדם לא דרכה בו.
דמות של גבר זוחלת מבעד לחלון.
הוא גבר עשוי ממפרקים מתפרקים,
Photo Orit Oz
מדבר איתנו דרך הגוף שלו.
דרך קווים ארוכים ונשברים של תנועה.
דמות של אישה זוחלת מבעד לוילון.
הגבר השאיר לה מפה או הוראות שימוש
איך לחיות.
היא מצאה את זה.
היא מצטרפת לחיפוש המפרקים המתפרקים.
מודדת מרחק בין מרפק למרפק,
בין מפרק למפרק, בתוך חלל שחור וחשוך,
עם תאורה רכה ונעימה.
לאישה יש שפת תנועה ייחודית, שלא ראיתי לפניי.
היא עושה את זה בדרכה שלה-כמו אף אחד אחר בעבר.
היא מדברת עם הגוף בשפה שאני לא מבינה- כי זאת השפה שלה, השפה שרק היא יודעת לדבר בה,
ואני לא יכולה להפסיק לצפות בה ולהקשיב למה שיש לה לומר.
הכלבים נובחים שוב.
תמר ודיוויד נראים שהגיעו מכוכב לכת דומה.
השפה שלהם דומה במהותה וצורתה, אך שונה בתוכן.
תמר שטה בסירה כשהיא גם המשיטה
וגם הסירה בו זמנית המגולמת בגוף.
יש תנועות ומילים שחוזרות על עצמן אבל כל פעם
בצורה אחרת.
הגוף שלה כמו חפיסת קלפים, וכל לכל מגרילים
רק 7 קלפים של תנועות.
תמר כמו יצורה פרוקת ידיים ורגליים.
יש טקסט מילולי על זוגיות,
בשפה האנגלית, הטקסט מכוון על גבר.
זהו טקסט ביקורתי שאישה מדברת על הבן זוג שלה.
העבודה היא בכלל על זוגיות, על יחסים, על חיים משותפים.
הטקסט מספר את התנועה או התנועה מביעה בפיזיות את מה שנאמר בטקסט.
אני עדיין לא יודעת מה היא אומרת עם הגוף,
אבל אני מבינה את השפה.
היא מזכירה לי את הבובות עץ שמלמדים באמצעותה רישום גוף של מודל
התנועה של תמר מדויקת, כמו חרבות בלתי נראים.
צפיתי בעבודה לפניי שבוע, ואני כותבת עליה עכשיו.
מה נשאר בזיכרון שלנו מיצירה שכבר סיימה את תפקידה בעולם.
הייתה לעיניי הצופים והתפוגגה.
אנחנו נשארים עם רשמים תנועתיים, אסוציאציות.
כמו לעצום עיניים ולנסות להיזכר בחלום.
תמר ודיוויד בדואט. הם רוקדים תנועות דומות- כל אחד בדרכו.
הגופים לא נוגעים אחד בשני,
כל אחד בשלו.
דיוויד מחזיק נר, מעביר אותו לתמר.
היא נכנסת מעבר לוילון ורק דיוויד נשאר על הבמה,
ואז תמר שוב זוחלת החוצה.
דיוויד מודד מרחקים בין ברך לכתף,
בין איברים בגוף.
עכשיו דיוויד מקריא ממפת הוראות החיים
תמר זזה תוך כדי, אבל התנועה שלה לא מלווה בפיזיות שלה את הטקסט.
הכלבים שוב חזרו.
לפעמים מילים יכולות להכביד, ופה התנועה והגוף
מדברים במלואם.
הסירה שהיא תמר חזרה, יש סצנות ותנועות שחוזרות אלינו מהעבר,
כמו במשחק זיכרון, אנחנו כבר מכירים את זה.
ראינו ופגשנו את זה בעבר.
ראיתי איפשהו אצלה בגוף את האות הזאת, שהפכה למילה, שהפכה למשפט.
קראתי כבר את המשפט הזה
He did nothing,
.He always did nothing
זאת עבודה מאוד אניגמטית וגם באיזשהו מקום מאוד ברורה.
לצפות ביצירה, כמו לשמוע שיר בשפה שלא מכירים, אבל מבינים את המהות ואת הלב של מה ששומעים-ככה אני מרגישה כשצפיתי בהנזירים.
הנר נדלק, והכלבים שוב נבחו,
הפעם הראשונה שיש ביניהם מגע.
הם נאחזים אחד בשני,
אבל גם עוזבים ברכות.
No attachment.
המשקל גוף לא מרגיש כבד,
Photo Orit Oz
הגופים מתפסלים ומתחברים תוך כדי
האיחוד, הביחד.
הם צריכים אחד את השני.
יש מרווחי נשימה.
אין תחושת זמן.
נשאבתי לעולם שלהם,
הם נתנו לנו הצצה מה זה לחיות
בפלנטה הזאת שלהם.
הם זחלו מהבמה,
והנר נדלק שוב.
איך אפשר לחזור שוב למציאות,
לנחות בכדור הארץ שלנו,
לתוך החיים,
הרגילים,
הפשוטים שלנו.
עם אור שמש מסנוורת,
גם באמצע מה שאמור להיות
החורף הישראלי.
תמר לם ודיוויד קרן העלו את ׳הנזירים׳ בתאטרון הבית ב8.12.2024 ו9.12.2024.
יוליה פריידין
.ילידת 1983 (קייב, אוקראינה) גרה ויוצרת בתל אביב
.רוקדת, מציירת, כותבת, מצלמת
.לומדת
.מלמדת
.תלמידה תמידית
.בעלת תואר ראשון ותעודה הוראה מטעם המדרשה לאמנות בבית ברל
.למדה קורס ציור סיני אצל האמן קזואו אישי
,חקרה את שפת התנועה של אוהד נהרין, ריקוד אפריקאי ושבטי
.מתרגלת איינגר יוגה להשקטת התודעה
(למדה ב”סימולטור” (שרון צוקרמן ומשה שכטר
(ב”שלומבל” (שלומית פונדמינסקי וענבל אלוני
.(ובתוכנית היצירה השנתית ב”כלים” (ענת דניאל
מחפשת את השפה התנועתית
-שאוכל לדבר בה
בלי
.לגמגם
.מילה