מחשבות של אלה גרינבום על Playing With Fire מאת יענקל׳ה פילצר
“I’m the most resentful one in my family. I didn’t cry so I got angry instead. It was ugly. There was fire on top of the fire. “
כך כתב יענקל’ה בתכנייה.
ערב, קרניים אחרונות של שמש בצבעי פסטל מבצבצות בין הבניינים שהם ערבוביה של בנייה חדשה לצד ישנה ומוזנחת.
קהל מתאסף בערבוביה מחוץ לבית העתיק בהרצל 140.
לפתע מתחיל הקסם, זמרת אופרה שרה בחלון. לרגע זה מרגיש כמו להיות חלק ממחזה,
ואז עובר שליח וולט על שביל האופניים וצופר.
ואולי זה גם חלק מהמחזה.
נכנסים לחדר הראשון בקומת הקרקע, שם מקבל את פנינו יענקל’ה, בחצאית ארוכה ונעלי עקב, קשור בחבל שמחבר את מותניו אל הקיר, מאתגר את כח הכבידה בכפיפות גו גדולות שעוד יחזרו אחר כך.
הוא מברך אותנו לשלום ומצליח לחבק חלק מהאנשים.
גם החיבוק יחזור.
הוא מציג את המופע, מציע להתכבד בכיבוד, להתענג על האמנות והחללים ולהרגיש.
ממשיכים לחצר.
שתי רקדניות קשורות זו לזו בחבלים כרוכים למותניהן. יש מוסיקה ערבית ברקע.
Photo David Scouri
הן תלויות אחת בשניה, ומחזיקות אחת את השניה, נופלות ומרימות.
זמרת האופרה מזמינה אותנו בשירתה מלמעלה לעבור הלאה. ומשם מתחילות כוריאוגרפיות ששזורות זו בזו בערבוביה, בין החללים, יחד עם הקהל ובלעדיו, יחד עם פרטי האמנות שנמצאים בחללים, יחד עם הקולות מבחוץ.
בחלל אחד קשורה רקדנית שמבשלת מרק, בחלל אחר צייר מצייר ציור גדול, בחלל נוסף, מוקרן הסרט “אפוקליפסה עכשיו” ומסביבו פזורים פתקי משאלות ומחשבות על מציאות של מלחמה בכמה שפות.
הקהל הוזמן להתערבב ואכן גם אנחנו יוצרים תנועה בלתי פוסקת בין החללים, צופים ברקדניות הקשורות, איך הן נעות, קשורות זו לזו, ניתלות לקירות ובינן לבין עצמן, מכופפות את השידרה ואת המציאות, רגע אחד תלויות בה, נשלטות על ידה, ורגע אחר יוצרות אותה ושולטות בזמן, בקצב, במרחב ובגופן.
זה כמובן גורם לי לחשוב על המציאות האישית והכללית, עד כמה היא מכופפת אותי, שוברת? עד כמה אני תלויה בה, מתמסרת, נכנעת לה ונעה בתוכה בשליטה על המקצב הפנימי שלי?
האם אני כועסת או עצובה?
בהמשך אנחנו מוזמנים לצפות בטקס הShibari (אמנות קשירה יפנית) שמתרחש בחלל הסלוני של הבית. הקהל יושב בנינוחות מסביב בעוד אלינה הקושרת מתחילה במלאכה. היא כורכת חבלים חבלים, קשרים קשרים סביב איבריו, עוטפת אותו והוא מתמסר.
זה נראה כואב וגם משחרר ומחבק.
עד כמה אנחנו מרשים לעצמנו להתמסר לכאב?
האם זה קשה או מענג לצפות בכאב של האחר?
נעים לי לראות את הקושרת באמנותה וכואב לי לכאוב את הנקשר.
בסוף הטקס היא מחבקת אותו. הוא מוחה דמעות, אולי של אושר וכאב גם יחד.
אנחנו עוברים לריקוד נוסף של הרקדניות בחללים האחרים, קולו של יענקל’ה מלווה אותנו:
“The Middle East is in your house”
יענקל’ה וזמרת האופרה מתמקמים בתוך פסל מילים מרהיב של אותיות בערבית, של האמנית שרה לולן.
היא שרה ומחבקת אותו.
החיבוק החוזר.
זה מקל במקצת על הכאב, הכעס והעצב.
אמא של יענקל’ה בתפקיד שומרת האש, (שמרה על הנרות הפזורים בבית לאורך כל המופע), מחיה את הנרות האחרונים והרקדניות עורכות טקס מכושף.
כשהכל מסתיים, אנחנו מוזמנים לאכול מהמרק שבושל באהבה, מרק מחבק.
חברה שמתרגלת שיבארי מספרת שחלק מחוויית הקשירה היא להיות עם מה שקורה.
לשחרר אחיזה,
לא להיאבק.
ואכן נראה שכשמתמסרים זה כואב פחות.
אבל עדיין כואב.
אני תוהה אם נצליח לכופף את המציאות, לברוא אותה מחדש, להתמסר לאמנות ואולי כך להילחם במלחמה.
המופע Playing with Fire מאת יענקל׳ה פילצר התרחש ב31.5.2025 בבית בהרצל.
אלה גרינבום
אלה גרינבום היא כוריאוגרפית ואמנית רב תחומית הפועלת בתל אביב-יפו. אלה למדה בתיכון הגימנסיה העברית במסלול תולדות האמנות וציור. בשנים 2001-2005 למדה בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, במחלקה לאנימציה. סרט הגמר שלה ״Wonderwoman״, זכה בציון לשבח בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות, והוצג בתערוכת אמניות עצמאיות בבית אנה טיכו בירושלים. עם סיום לימודיה בבצלאל החלה להשתלם במחול מזרחי והשתתפה במיצגים שונים כרקדנית, זמרת ושחקנית, בניהם: ״ערס פואטיקה״ – ערבי שירה שייסדה המשוררת עדי קיסר בתל אביב, ״אישה ללא בית” מאת ראידה אדון במוזיאון תל אביב לאמנות, “הנאשם הראשון” מאת סהר עזימי במוזיאון ישראל, וכן במופעים של להקות המוזיקה ״מידנייט פיקוקס״, ״וואצ’ומה בנד״, יוסי פיין ובן אילון, מקהלת אלשייך ומקהלת ראנה. משנת 2009 חברה בלהקת המחול של הכוריאוגרפית אורלי פורטל, איתה היא מופיעה באופן קבוע ביצירות שונות. גרינבוים התמחתה במחול מזרחי בסמינר הקיבוצים ובבי”ס ערבסק ירושלים, במוזיקה ותורת המקאם בבי”ס מוסררה וכן היא מדריכת פילאטיס מוסמכת מטעם Pilates Sports Center – PSC. אלה הצטרפה לעמותת הכוריאוגרפים בשנת 2022 ומשתתפת בשלל פרויקטים של העמותה כולל ׳חיים בתנועה׳.
בין היצירות שלה ׳בנות הים שרות׳, ׳כוכבת המזרח׳ ו׳דרך הלב׳, ׳פעמוני רוח׳, ׳דלת לחדר׳, ו׳לילתי- הלילה שלי׳.
