תגובתה של עדן קרמר ל׳נופים של זהב׳ מאת שרון פרידמן
*English Follows
דרך חזרה הביתה, בעודי דוחפת את העגלה במעלה רחוב שבזי, שנינו, הילד שלי ואני, שתקנו. הוא היה עסוק בלעבד ולעכל את החוויה ממנה יצאנו, ממש אפשר היה לראות קשרים חשמליים חדשים נוצרים במוחו הצעיר. אני הייתי עסוקה במחשבות על כמה הכרחית היא אמנות טובה לילדים, וכמה הורים מצליחים (לפעמים נדמה שבמאמץ רב מאוד), לקלקל להם. אבל נתחיל מההתחלה.
מיוזעים הגענו, בן מוזס בן השנתיים וחצי, ואני, לפסטיבל קיץ לילדים של מרכז סוזן דלל בשישי בבוקר. כל הדרך פטפטנו והתרגשנו לקראת המופע “נופים של זהב” מאת שרון פרידמן, שבן התעקש לקרוא לו “מנופים של זהב”, מקווה מאוד להיכנס לאירוע שיזכיר את הבילוי האהוב עליו: ביקור באתר בנייה פעיל. הוא לא קיבל את מה שציפה לו, אלא 45 דקות של חוויה מיוחדת: מרחב אנושי, משחקי, מעורר דמיון.
מדובר בעבודת מחול לילדים שהיא בדיוק מה שהיא צריכה להיות: פשוטה, יפה וחכמה. מופע שמתייחס לילדים כאל היצורים האינטליגנטיים שהם ולא מתפשר על רמה גבוהה של עבודה עם גוף וחומר. פרידמן בעצמו פותח את המופע ומיד אחריו מתגלגל אל תוך החלל גוש נע, גדול, חי ומסקרן, עטוף ניילון בצבע זהב. ממנו בוקעת רקדנית אחת (נעה הן) ובתוכו נותרת רקדנית נוספת (דקלה רז’בסקי). הן עובדות בדואט מקסים של גוף וגוש מוזהב ומרשרש. הילדים מרותקים – הם חוזים במשהו חדש, בתקשורת גופנית, בדימויים נעים. ההורים, מתוך כוונות טובות כמובן, לא מתאפקים ומתחילים בתמלול של המתחולל באוזני ילדיהם הרכים, כאילו מפאת גילם אין להם עיניים ואוזניים משל עצמם. מכיוון שלתווך מחול באמצעות מילים זאת משימה קשה ועדינה במיוחד, אני בעיקר שומעת מבוגרים שחודרים למרחב הפרשני הילדי עם הדימויים שעולים בהם עצמם. כמה קשה לנו פשוט לתת לחוויה הבלתי-אמצעית להתקיים. לעומת זאת, לילדים זה לגמרי אינטואיטיבי.
צילום אסיה סוקורניק
לבסוף, גם הרקדנית השנייה יוצאת מתוך גוש הזהב והעבודה נפתחת ומשתנה. פרידמן והרקדניות משתמשים בכלים מאוד פשוטים אך חכמים ורב תכליתיים – שתי יריעות ניילון ענקיות בזהב ובכסף שיכולות להיות ים, הר, סלע מתגלגל ועוד. היצירה נעה בין המרחב המופשט לבין תמונות ברורות יותר (כאשר הם מוציאים חכה ודגים היריעה בבירור הופכת לים כסוף עליו הילדים והמבוגרים מוזמנים לצעוד, אחר כך לשבת תחתיו כשהוא מתנופף מעלינו ולבסוף להתכסות בו יחד כמו בשמיכה גדולה). השימושים הרבים והמגוונים בחומר מרחיבים את העולם והם גם, פשוט, כיפיים.
השפה התנועתית של העבודה מבוססת על קונטקט, מחול מודרני ומשלבת אלמנטים עדינים של תיאטרון וקרקס. בחלק הראשון הקהל יושב וצופה ואחר כך מוזמן להשתתף. הביצוע של שתי הרקדניות מעולה – גם ברמה התנועתית-רקדנית-הבעתית-טכנית בחלק הראשון וגם באופן בו הן מובילות את הילדים וההורים בחלק השני: הזמנה מכבדת, לא לוחצת, שעושה חשק להשתתף. בחלק הזה התיווך האובססיבי של ההורים נרגע מעט וגם הם מוזמנים להיות קצת ילדים ולשחק. יש כאן שאלה אמנותית-חינוכית אמיתית: מהו תפקיד ההורה במופע לילדים? האם הוא רק על תקן מלווה? האם עליו לוודא הבנה אצל הילד? האם הוא גם קהל-שותף לצפייה ביצירה?
בסוף האירוע הילדים מקבלים מזכרת קטנה – רצועה של ניילון מוזהב שנקשר אל גופם כצמיד, חגורה או עניבה, והם חוזרים הביתה איתה ועם לב מלא. כיף גדול לבלות עם הילד שלי במופע שמותאם לילדים ומתייחס אליהם בכבוד. נהנינו גם מהמעטפת האיכותית של הפסטיבל שהציע פינות קריאה עם שולחנות נמוכים וישיבה על פופים, חוברות ועפרונות, אווירה נעימה למשפחות עם קטנטנים בשישי בבוקר. בערב, בבית של סבא וסבתא, כשבן נשאל איך היה במופע הוא חייך חיוך מתוק ומבויש וענה: “אמא, את תספרי”. בחכמתו הרבה, הוא הבין שלא כל חוויה יכולה להיות מתורגמת למילים, והשאיר לי את המשימה הבלתי אפשרית.
“ההופעה היתה כיפית. היו שם רקדניות. וים. ודגים. והרקדנית גם עמדה על הראש”. בן מוזס, בן 2.6.
שרון פרידמן הציג את ׳נופים של זהב׳ ב25.7.2025 כחלק מפסטיבל קיץ של מרכז סוזן דלל.
Eden Kramer’s Response to Landscapes of Gold by Sharon Fridman
On the way back home, as I pushed the stroller up Shabazi Street, me and my child were silent. He was busy processing and digesting the experience we had just come out of. You could practically see new electrical connections forming in his young brain. I was lost in thoughts about how important good art is for children, and how some parents (sometimes seemingly with great effort) manage to ruin it for them. But let’s start from the beginning.
Sweaty and excited, my two-and-a-half-year-old son, Ben Moses, and I arrived at the children’s Summer Festival at the Suzanne Dellal Centre on Friday morning. All the way there, we chatted excitedly about the show Landscapes of Gold by Sharon Fridman, which Ben insisted on calling Cranes of Gold, hoping it would involve his favorite pastime: visiting a live construction site. He didn’t get what he expected, but instead, he got 45 minutes of a unique experience: a human, playful and imaginative space.
This is a dance performance for children that is exactly what it should be: simple, beautiful, and intelligent. It is a show that treats children as the intelligent beings they are, and does not compromise on high standards of movement and material. Fridman himself opens the performance, and immediately after, a large, living, moving golden plastic-covered blob rolls into the space. From it emerges one dancer (Noa Chen), while another (Dikla Rejevsky) remains inside. They perform a charming duet amidst golden, rustling material. The children are mesmerized, they’re witnessing something new, bodily communication, moving imagery. The parents, with the best of intentions of course, can’t help themselves and start narrating what’s happening to their little ones, as if their young age prevents them from having eyes and ears of their own. Since translating dance into words is such a delicate and difficult task, what I mostly hear are adults projecting their own interpretations into the child’s imaginative space. How hard it is for us to simply let the abstract experience be. For children, on the other hand, it’s entirely intuitive.
Photo Asya Skorik
Eventually, the second dancer emerges from the golden blob, and the piece develops and changes. Fridman and the dancers use very simple, yet clever and multifunctional props: two giant sheets of gold and silver plastic that can become a sea, a mountain, a rock and more. The piece shifts between abstract space and more literal imagery (like when a fishing rod appears and the silver sheet clearly becomes a sea, which the children and parents are invited to walk on, later to sit under as it billows above them, and finally to be covered by together like a giant blanket). The many uses of the material expand the world we are in and are, quite simply, fun.
The movement language of the piece is based on contact and modern dance, incorporating subtle elements of theater and circus. In the first part, the audience sits and watches, and later they are invited to join in. The two dancers deliver an excellent performance both in terms of movement, expression, and technical skill in the first part, and in the way they lead the children and parents in the second: with an invitation that is respectful, not pushy, and makes you want to participate. In this part, the parents’ obsessive narration calms down a bit, and they too are invited to be a bit like children again. It raises a real artistic-educational question: what is the role of the parent in a children’s performance? Are they just chaperones? Should they ensure the child understands? Are they also co-audience members, watching the creation together?
At the end of the event, the children receive a small souvenir: a strip of golden plastic tied to their body as a bracelet, belt, or tie, and they return home with it and with full hearts. It was a great joy to spend time with my child at a performance tailored for kids and that treats them with respect. We also enjoyed the elaborate festival setup, which offered reading corners with low tables and beanbags to sit on, activity booklets and crayons, and a relaxed family-friendly atmosphere for a Friday morning.
That evening, at his grandparents’ house, when Ben was asked how the show was, he smiled a sweet, shy smile and replied, “Mommy, you tell them.” In his great wisdom, he understood that not every experience can be translated into words and he left me with that impossible task.
“The show was fun. There were dancers. And the sea. And fish. And the dancer stood on her head.”
—Ben Moses, age 2.6
‘Landscapes of Gold’ was presented by Sharon Fridman on July 25, 2025 as part of the Suzanne Dellal Centre’s Summer Festival for Children.
עדן קרמר
עדן קרמר היא יוצרת תיאטרון-מחול עצמאית, פרפורמרית ורקדנית, בוגרת תכניות רזידנסי בסדנא לאמנות רמת אליהו, במועצה אזורית חוף הכרמל ובסדנאות הבמה והמסך ביפו. עבודותיה האחרונות (“הטפט הצהוב” ו-“קתדרלה”) הוצגו בתיאטרון יפו ובמרכז נא לגעת לתיאטרון נגיש. עדן רקדה ביצירות של כוריאוגרפים שונים, ביניהם דניאל גליה-קינד, עירד אבני וגיא דולב. עבודתה האמנותית נתמכת על ידי מענקים מטעם מפעל הפיס, קרן רבינוביץ’ לאמנויות, עיריית תל אביב ומרכז “נא לגעת”. היא הופיעה בפסטיבלים ובמות בישראל ובחו”ל. עדן עוסקת הן ביצירתה והן במחקר תיאורטי בתחומים הקשורים בתנועה, נרטיב, סיפור, גוף והיחסים ביניהם. במקביל לעיסוקיה במחול, היא עורכת לשונית ועורכת תוכן עצמאית בעלת ניסיון בעריכת טקסטים אקדמיים וטקסטים בתחומי האמנות כגון תסריטים, מחזות ותערוכות. כתבות כמו גם מאמרים אקדמיים שלה התפרסמו במגזין “מחול עכשיו” בעריכת רות אשל. עדן היא לקטורית במאגר הלקטורים של קרן גשר לקולנוע וספקית תוכן (עריכה, ליווי ותרגום) של עמותת הכוריאוגרפים. שימשה כאסיסטנטית ומנהלת תוכן של הסופרת מיכל גוברין והקימה את אתר האינטרנט שלה. בעבר, עבדה כלקטורית בהוצאת הספרים “עם עובד”. עדן היא בוגרת תואר ראשון בהצטיינות במדעי הרוח, ספרות וחינוך ממכללת “אורנים” וסטודנטית לתואר שני בתכנית הבינתחומית באמנויות באוניברסיטת תל אביב. בנוסף, היא בוגרת קורס מורים דו-שנתי לויניאסה יוגה, מסלול “שלומבל” – לימודי המשך לרקדנים בהנחיית שלומית פונדמינסקי, וקורסים רבים במחול בטכניקות מגוונות בארץ ובעולם. היא חברה מובילה בקהילת אנ”ת, העוסקת באמנות, חינוך וחברה, וחברה ושגרירה של “קרן העתיד” גרמניה-ישראל.