רשמים מ׳גופאני׳ מארח מאת ליזה פוטרמן
לאחרונה נחשפתי למאמר של ד”ר גילי המר מהאוניברסיטה העברית על אוטופיה בשדה המחול המשולב. המאמר נכתב והתפרסם בזמן המלחמה, זמן מוזר לדבר בו על אוטופיה, ואולי הזמן הכי מתאים לדמיין בו שינוי שורשי במערכות האנושיות שיאפשר להמיר את הדיסטופיה הקיומית באלטרנטיבה ברת קיימא.
כזו היא האלטרנטיבה שנכחתי לחזות בה בערב “גופאני”: ערב יצירה לרקדנים עם יכולות פיזיות מגוונות מאת הכוריאוגרפית תמר מייזליש והדר פרנק, רכזת המחול במרכז הקהילתי רמת אביב הירוקה.
“גופאני” הוא פרוייקט קבוצת תנועה יוצרת עבור נוער עם וללא מוגבלות שפועלת כבר זו השנה התשיעית. פרוייקט בתמיכת עיריית תל אביב, מנהל קהילה צפון והמחלקה לחינוך מיוחד.
בערב הזה ניכרת לא רק עשייה אמנותית איכותית אלא גם חזון של ממש — חזון לפעולה אקטיביסטית שקטה דרך גוף, קשב, וקהילה. תמר מייזליש, בדיאלוג עם יוצרים כמו ענבל אלוני ועם גופים פורצי דרך כמו ׳כח האיזון׳ של ורטיגו, מהווה חוליה מרכזית ברשת הולכת ומתרחבת של כוריאוגרפים, רקדנים ואנשי חינוך המבקשים לנסח מחדש מהי אמנות מחול, למי היא שייכת, ואיך היא יכולה לשנות את פני החברה. בסצנת המחול הישראלית, שעדיין סובלת ממיעוט ייצוגי של גופים מגוונים, הערב הזה מסמן נקודת ציון חשובה — לא רק במובן התרבותי, אלא גם כאקט של תיקון חברתי. בעולם, המגמה הזו הולכת וצוברת תאוצה: מופעים כמו אלה שהוצגו ב”גופאני” מוצאים הד בינלאומי בפסטיבלים של מחול משולב באנגליה, גרמניה ואוסטרליה, ומשרטטים אופק חדש של הכלה ויופי שאינו אחיד או צפוי. ההליכים הכוריאוגרפיים שמייזליש מובילה, יחד עם הרקדנים, המדריכים, והקהילה שסביבם, ממחישים כיצד מחול יכול להוות לא רק שפה אסתטית אלא גם פלטפורמה טרנספורמטיבית להכרה, חיבור וריפוי.
הערב נפתח במיצג. כשהקהל מגיע לסטודיו העליון בתיאטרון סוזן דלל, המושבים כבר מוכנים לכבודם אבל במרכז הסטודיו המשמש כבמה רקדנים עם יכולות פיזיות מגוונות כבר נמצאים על הבמה והקהל מוזמן להתקרב, להביט, להסתנכרן. אני שמחה על ההזדמנות. זה עתה קיבלתי רשות להתבונן אבל לא הרשות המוכרת כחברת קהל, אלא הרשות הייחודית של שותפה במיצג. לרגע מחשבה גרוטסקית מבקרת במוחי, כמו היינו מבקרים בפריק שואוז של המאה ה-16 והנה אנחנו זוכים בהצצה לעולמם הסודי של השונים מאיתנו. שאלות מוסריות מתחילות לבעבע. ואז בן רגע, משהו נרגע, הרי ברור שההזמנה איננה להתבונן באנשים הנעים כמיצג, אלא להפנות מראה כלפינו, הקהל המתהלך בין הגופים המגוונים, וכמו להניח הזמנה בפתחינו: איך אתם רוצים להשתתף במיצג המתהווה בזמן מרחב. האפשרות לראות את חופש התנועה הבלתי מתפשר של הנעים במרחב פורץ מוסכמות חברתיות על תפקידו של גוף ומופיע את המימד המשחקי של הקיום.
לא רבים מבאי המופע מסכימים לאפשרות להתהלך בין הגופים הנעים בסטודיו. אולי כי התרגלנו לתפקידנו כקהל היושב ומביט ממושבו, השומר על הקיר הרביעי, כאן החלל מתגמש וכמו מזמין אותנו להשתלב בתוך מרחב המופע. מזמין אותנו להיות שותפים מודעים להיווצרותו המתמדת של המיצג האנושי.
כעבור כחצי שעה “גוף הפך מקום” מאת תמר מייזליש עולה בבכורה אל מול קהל הצופים. כאן אנו מוזמנים לשוב למקומנו הטבעי כקהל ולפתח את כושר ההשתתפות שלנו כצופים מתורבתים בהרגלי צפייה נורמטיביים. במהלך המופע ניתן לזהות את הוירטואוזיות המתאפשרת בזכות מפגש אנושי בין גופים שונים ויכולות תנועה מגוונות. המופע מציע שימוש בגוף ושימוש בקול ובשירה (“השביל הזה מתחיל כאן” מושר על ידי מעיין כהן ונעה נחשון) לטובת תקשורת על המרחב והגופים בתוכו.
בתרבות שמזהה גוף נכה כמרחב פתולוגי, “גופאני” מציע שינוי פרדיגמה. הכוריאוגרפיה עושה שימוש מפתיע בהליכונים וכיסאות גלגלים. למשל, בתחילת המופע, הבמה המוחשכת והשקטה מוארת באור הפנסים של הכיסא הממונע של איברהים. הוא נוסע במעגלים ומסתובב סביב ציר אמצע ותוך כדי כך מאיר את הבמה שבתוכה מתגלים גופי הרקדנים וכן של הקהל. כאן הפונקציונליות של התאורה של כסא הגלגלים ממשיכה לפעול תוך כדי שזו לוקחת על עצמה אלמנט פרפורמטיבי של גילוי והסתרה, הארה והחשכה של המקום בו מתרחש המופע וכן של הגופים שרוקדים. בעוד שהתרגלנו לחשוב על עזרים לניידות כגון כסאות גלגלים, קביים, הליכונים וכו’ כפונקציונליים בלבד, כאן, כמו הגופים המתגלים לאור פנסי הכיסא, גם העזרים עצמם מתגלים כאלמנטים ליצירת אווירה, אמירה והעברת מסר. המופע מציע לראות את עזרי הניידות, בין היתר, ככלים לביטוי גופני אקספרסיבי, ככלי משחק, ויתר על כך, כחומרים דרכם ניתן להיפגש ולהתחבר. כך למשל ההליכון שבא לידי שימוש במופע מופיע מספר פעמים באופנים שונים, גם ככזה שניתן להיתמך בו לטובת יצירת מגלשה אנושית וגם ככזה שניתן לתמוך בו כאשר הוא מורם מעלה על ידי אחת המדריכות שמתהדרת בו כמו היה גביע. רגע נוסף בולט במופע הינו רגע בו מדריכה רקדנית, מעיין הללי, נתמכת באיברהים וכיסא הגלגלים שלו על מנת לשנות את צורתה ולעבור ממקום למקום במרחב באמצעות שינוי הצורה שמתגלם בגופה הודות להישענות והדחיפה שהיא מקבלת מאברהים והכסא שלו. באופן זה הגופים במופע הופכים להיות מרחב מפגש אנושי שמאפשר היכרות מעמיקה עם עצמי, האחר והעולם.
רקדנים: מאיה שוורץ, רנה חליבה, אושר בן דוד, איברהים אבוריאש, איילין אופריי, נעה נחשון, מוריה סיט, שירה קניג, מיה שחר. מדריכים רקדנים: דיקלה רז’בסקי, נעה הן, אייל ברומברג, מעיין אללי, מעיין כהן, סוזן מילנר.
היצירה השניה שעולה הינה “עדת ראייה” בביצועם של נעה הן וסביון דוד. זו היא עבודה בתהליך במסגרת פרוייקט מבט הדדי לרקדנים עם וללא לקות ראייה ועיוורון של מרכז כלים לכוריאוגרפיה, בניהולן של איילה פרנקל ומורן בש דנון בתמיכת משרד התרבות והפיס. אדם לקוי ראיה רוקד במעגל, תנועתיו חזרתיות, לא מוקפדות, בין היומיומי המרושל למסורת טקסית עתיקה. למופע הסולו מצטרפת עדה. היא מעידה על עצמה כנוכחת “אני כאן” ונופלת פעם אחר פעם לתוך המבנים של גופה, צונחת אל כוח המשיכה. הוא, תופס את גופה הצונח פעם אחר פעם. גופה נתמך בגופו במעגל סגור, חומר מפלס צורה חדשה דרך חומר. רואה לאין סוף את הצורות המתהוות בתוך זמן גוף משותף. המהלך מהפנט ועם זאת, המציאות מחוץ לסטודיו המוחשך ממהרת להשתחל פנימה: במהלך המופע, טלפונים מתחילים לאותת על ירי טילים. תמר מבקשת להישאר רגועים ולהפסיק את הריקוד. כעבור מספר דקות, אחרי האזעקה, הריקוד ממשיך מרגע החיבוק, כמו מזכיר לנו בעיקשות רכה את העדינות של המפגש הפשוט שנוצר לנגד עיניינו.
המופע השלישי הוא מקטע מתוך עבודה בתהליך של ורטיגו כח האיזון “איים בזרם” מאת הכוריאוגרפית ענבל אלוני בביצועם של אנסמבל כח האיזון. דרך הפסקול של ג’ון קייג’ שמנכיח את אידיאל היופי הנורמטיבי אנחנו מתבקשים לשאול מה הוא יופי ומה המשמעות של העדרו – איך תרבות המושתתת על מיתוסים התלויים באסתטיקה חיצונית חדגונית מרחיבה את אופקיה לתפיסת יופי שאינה נשענת אך ורק על מבט אלא פוגשת את המנעד המוסרי בין האסתטי לאתי. לוגיקה רגשית שלא בהכרח מבקשת להראות כמו לגעת ברבדים העמוקים של הנפש. הקומפוזיציות מושכות את המבט ליוניסון מותאם באופן אישי לכל גוף השותף ביצירה ונראה כי הכוריאוגרפיה נעזרת בכל תנועה ואי תנועה של כל אחד ואחת מחברי וחברות האנסמבל כחומר גלם ליצירת המבע האמנותי המשותף ומנכיחה את שאלת הפרטיקולריות כמו גם את שאלת ה AGENCY – שאלה המתגלמת בשלושת העבודות המוצגות בערב ייחודי זה.
בתום הערב, במעמד התודות, תמר מייזליש מזכירה לנו שזה “לא מובן מאליו להיות כאן הערב.”
היא קוראת למהלך “בועה של טוב במציאות מורכבת” ומשתפת כי גם היא וגם ענבל אלוני רואות את האפשרות להציג את עבודותן בימים שכאלה כפריבילגיה.
אני מניחה כאן את מילותיה הפיקחות של תמר כי בעיני הן בעלות ערך רב כשלעצמן ומפיחות תקווה באמנות הישראלית בפרט ובסגולות התרפויטיות והאקטיביסטיות של אמנות משלבת בכלל.
“אתמול כששוחתי עם ענבל על הפריוילגיה להציג את עבודותנו בימים שכאלה
ולחגוג רגע שיא בהולדה של תהליך.ובכלל, לחגוג.
דיברנו על השאיפה שלנו ועל הצורך תמיד, ובפרט עכשיו ,
לייצר מרחבים אחרים, או לפחות למקם את עצמינו בתוכם.
מרחבים של הקשבה, של הכלה, של שונות.
מרחב שלעיתים מרגיש רחוק מהמציאות.
זכינו שהאמנות, השפה הפיזית המחברת בין כל מי שכאן הערב והיצירה תפגיש ביננו,
המוטיבציה לייצר את ז’אנר האמנות הספציפי הזה
המכיל בתוכו גופים ופרפורמרים עם מגוון יכולות, פיזיות וחושיות,
הוא לא רק שאיפה לייצר תמונה אוטופית אחרת בה מתאפשר היופי הייחודי הנולד מהמפגש הספציפי הזה,
מפגש של צורה חדשה המולידה חומריות נדירה, בה האנושי והייצורי ,האישי והחומרי מתערבבים.
אלא היא גם, אקטיביסטיות איטית ושקטה המתרחשת בתוך ארבע קירות הסטודיו
ומפגישה אותנו עם המחוייבות לפעול בקצב אחר,
למצוא פתרונות,
להקשיב ולהיות רגישים,
להגיב למציאות ולצרכים של כל האינדיבידואלים בתוכה
להסתכל למגבלה בעיניים ,להיות במודעות אליה, לעבוד מתוכה ולמצוא את הדרך לפעול יחד. למרות היותה ואף בזכותה.
כי אחרת לא יהיה כלום.
כמה אנו מייחלות להרגיש את האיכויות האלה גם במרחבים ציבוריים ולאומיים ומתפללות שצעדים קטנים המתקיימים בתוך הקהילה הזו ישפיעו ויהדהדו החוצה.”
גופאני מארח התרחש ב15.5 במרכז סוזן דלל.
ליזה (אליזבטה) פוטרמן
מלמדת, כותבת, יוצרת, חוקרת, רוקדת.
מתרגשת ממפגשי עומק משמעותיים שמתפתחים בהדרגה לאורך זמן.
ילידת 1985 (ניז’ניי טאגיל, ברית המועצות לשעבר), באר שבעית מ-1991, בוגרת תואר שני מאוניברסיטת אוקספורד בתרבות חזותית ותולדות האמנות ותואר שני נוסף מאוניברסיטת בן גוריון במחלקה לספרויות זרות ובלשנות אנגלית.
כיום מורה מוסמכת לקונטקט אימפרוביזציה משולב מטעם “ורטיגו כח האיזון” ו”קונטקידס” כמו גם מנחה לתקשורת מקרבת ומלווה תהליכי אבל באמצעות כתיבה ויצירה.
ליזה היא המחברת של “צומת לב” (2022) ספר לילדים גדולים על התמודדות עם משברים, אבדן, אבל ופרידה ו-(Keeper of the Clouds (2016 ממואר גרפי המדגים כיצד ניתן לתקשר באופן משמעותי עם אנשים המתמודדים עם אלצהיימר. את המחקר על אלצהיימר קיימה במסגרת מחקר דוקטורט באוניברסיטת טורונטו, קנדה.
אמנם היא פרשה מהדוקטורט באוניברסיטת טורונטו היא מעולם לא ויתרה על התשוקה ללמידה ולמחקר.
כעת ליזה היא סטודנטית לתואר שני בכוריאוגרפיה באקדמיה למוזיקה ומחול לירושלים. היא חוקרת את תופעת הנכות השקופה בתוך שדה המחול וספציפית בשדה של קונטקט אימפרוביזציה.
היא שואפת להפוך את הקונטקט אימפרוביזציה להתערבות חיונית בשיקום ובטיפול פליאטיבי.
ב-2017 עלתה לראשונה להרצות על במת TEDX ומאז היא ממתינה בסבלנות לרגע שתרצה שוב לעלות על הבמה ולהציג את אשר מבקש להאמר.
ב-2020, מתוך הקשבה עמוקה לצו השעה, הקימה את המרכז ללמידה ויצירה סומטית שמטרתו לקדם שינוי מדיניות בשדות של הוראה ורפואה מיודעת טראומה באמצעות אמנויות ופרקטיקות סומטיות.