רשמים של דורון גליה-קינד ל׳זיקיות׳ מאת ענת שמגר ואורי שפיר

״זיקיות״, הדואט של ענת שמגר ואורי שפיר היא יצירה שמבקשת מהצופה להתקרב אליה בשקט, להניח לתנועה לדבר לפני שהוא מבין אותה. יצירה ששואפת לפרום את הקצוות בין גוף לחלל, בין הווה למבט החוצה.

ענת שמגר, אחת הדמויות החשובות במחול העכשווי בישראל מאז שנות ה-90, מביאה לבמה ניסיון עשיר, תבונה גופנית עמוקה ושפה אמנותית מגובשת. הרקע שלה בחקירה סומטית, במרחבים מינימליסטיים ובחיבור בין קול לגוף מורגש היטב כאן. היא נוכחת על הבמה כאמנית שיודעת בדיוק היכן היא עומדת. היא נושאת ביטחון שאינו מתערער.

אורי שפיר מביא אנרגיה הפוכה כמעט לחלוטין: חקרנית, פוסט-מודרנית, מחפשת את התגובה הבאה. הרקע שלו כיוצר ורקדן בין-דורי, שעבד במסגרת להקות וסצנות שונות, נוכח מאוד. יש בו זריזות מחשבתית וגופנית, ואופק יצירתי שבוחן כל רגע. 

הפער הזה בין השניים, בין שמגר הוודאית לשפיר המחפש, הוא מה שמייצר את עמוד השדרה של המופע. זהו פער מעניין, מלא פוטנציאל. לעיתים המפגש ביניהם מרגיש כמו דיאלוג שנקטע בין משפט למשפט. במקום להיווצר אחידות רעיונית או התכה רגשית, דווקא הנפרדות נשארת ברורה וכצופה חשתי בה היטב.

ב״זיקיות״ הרקדנים לא באמת משנים צבע, לא מתמזגים לחלוטין עם הסביבה, לא מגיבים לה באותה רגישות שמאפיינת זיקיות בטבע – שמסוגלות לשנות גוון לא רק להסוואה, אלא גם כתגובה רגשית או תקשורתית. התאורה משתנה, המרחב זז ומתעצב, אך נדמה שהתגובה לסביבה מוגבלת. 

וכאן נמצאת אולי נקודת החולשה העדינה של המופע: דווקא ביצירה שאמורה להתמסר להווה, לחוסר הידיעה, לחומר המשתנה משהו מתייצב מדי, כאילו השינוי החיצוני לא לחלוטין מצליח להניע שינוי פנימי. יש תחושה של החזקה ולא של שחרור, של מבט משגיח שמנסה לכוון את הרגע במקום לתת לו לקרות. לדעתי, המופע היה יכול היה להעז עוד קצת – להתמסר, לשהות, ולהעמיק בתחושות הפנימיות שמתעוררות בעקבות התאורה, הקהל והמרחב המשתנה.

חשוב לומר כי מדובר בשני אמנים יוצאי דופן. כל אחד מהם לבדו הוא מיכל של ידע, של רגישות, של עוצמה שקטה. הגוף הבוגר של שמגר והגוף הצעיר יותר של שפיר אינם מתנגשים; הם מציבים ביניהם אנרגיה מרתקת שנעה בין קרבה לריחוק. יש משהו יפה, אפילו מרגש, בכך ששני גופים כל כך שונים מצאו שפה משותפת. 

׳זיקיות׳ היא יצירה שמזמינה התבוננות, שמבקשת מהצופה לשהות בה, אך גם משאירה דלת קטנה פתוחה לשאלה: מה היה קורה אילו השניים היו מרשים לעצמם לשנות צבע עוד טיפה – לא כלפי חוץ, אלא מבפנים?

ענת שמגר ואורי שפיר הציגו את ׳זיקיות׳ ב9.12.2025 במסגרת פסטיבל שבוע מחול הבינלאומי של מרכז מחול שלם. 

Doron Gallia-Kind’s Impressions of ‘Chameleons’ by Anat Shamgar and Uri Shafir

“Chameleons,” the duet by Anat Shamgar and Uri Shafir, is a work that asks the viewer to approach it quietly, to let movement speak before it is understood. It is a piece that seeks to unravel the edges between body and space, between the present moment and an outward gaze.

Anat Shamgar, one of the most significant figures in contemporary dance in Israel since the 1990’s, brings to the stage a wealth of experience, deep bodily intelligence, and a well formed artistic language. Her background in somatic research, minimalist spaces, and the connection between voice and body is clearly felt here. She is present on stage as an artist who knows exactly where she stands. She carries an unshakable confidence.

Uri Shafir brings almost the opposite energy. He is inquisitive, postmodern, and constantly searching for the next response. His background as a creator and dancer working across generations, within different companies and scenes, is very evident. He possesses mental and physical agility, and a creative horizon that examines each moment.

This gap between the two, between Shamgar’s certainty and Shafir’s searching, creates the backbone of the performance. It is an intriguing gap, full of potential. At times, their meeting feels like a dialogue interrupted between sentence and sentence. Rather than producing conceptual unity or emotional fusion, the separateness remains clear, and as a viewer I felt it strongly.

In “Chameleons,” the dancers do not truly change color. They do not fully blend into the environment, nor do they respond to it with the sensitivity that characterizes chameleons in nature, creatures capable of changing hue not only for camouflage but also as an emotional or communicative response. The lighting shifts and the space moves and reshapes itself, yet it seems the two are moved to a point by these environmental impulses.

Here perhaps lies the subtle weakness of the performance. In a work meant to surrender to the present, to uncertainty, and to mutable material, something feels overly stable, as though the external changes do not fully generate internal transformation. There is a sense of holding rather than releasing, of a watchful gaze that attempts to guide the moment instead of allowing it to unfold. In my view, the piece could have dared a little more. It could have surrendered, lingered and delved deeper into what internal sensations are evoked by the lighting, the audience and the shifting space.  

It is important to note that these are two exceptional artists. Each of them individually is a vessel of knowledge, sensitivity, and quiet power. Shamgar’s mature body and Shafir’s younger body do not clash. Instead, they create a compelling range between closeness and distance. There is something beautiful, even moving, in the fact that two such different bodies have found a shared language.

“Chameleons” is a work that invites contemplation and asks the viewer to dwell within it, while also leaving a small door open to a question. What might have happened if the two had allowed themselves to change color just a little more, not outwardly but from within?

Anat Shamgar and Uri Shafir presented ‘Chameleons’ on December 9, 2025 as part of Machol Shalem Dance House’s Jerusalem International Dance Week. 

Doron Gallia-Kind (1990), works in Jerusalem and Amsterdam.
Creator, performer, Person of movement and processes, Father of Sol and Louie.
Co-director and artistic director of HaMiffal, Jerusalem.
Graduate of the School of Visual Theater and holds a bachelor’s degree in education from David Yellin College (2019)
Works in which he participated have included the the Israel Museum, Mekudeshet Festival, the International Puppet Festival, Zira theatre, IntimaDance Festival, Israel Festival and more.
Producer and co-creator of ‘Journeys to Dissolving Boundaries’ – Theatrical Docu Journeys at Mekudeshet Festival.
Member of the ANAT community, an interdisciplinary movement for artists and social art in Israel.
Producer and actor in the “Holot Theater” group.