Ori Lenkinski’s ‘A Dance Piece’ is nothing short of masterful. Revealing and revelatory in its’ autobiographical authenticity, vulnerability, and candidness, Ori charms and enthralls the intimate audience in the Menashe Dance House studio (the original sanctuary she began the journey of creating the piece) from the moment she walks in and begins an interaction reminiscent of the dynamic between friends.Read more
Everything about this piece yields moments that are so stunning, gracefully emitting and embodying an effortless elegance that leaves you breathing more deeply. Subtle moments between dancers, solos that border on remarkable, ensemble segments that are revelatory–they all are weaving a tapestry through movement that resets the very scaffolding of our fascia and how we perceive our bodies in space and time. We go on an expansive proprioceptive journey while simply sitting in the chair! Neural networks and pathways yielding more activity than when we arrived to Suzanne Dellal. We are the weavers and the woven. Read more
צילום יאיר מיוחס בשנת 2016 ראיתי לראשונה מופע של מיכל סממה. היא הופיעה בהרמת מסך על אותה במה, כמו היום, וכבר אז ראיתי בה ייצורה אחרת ושונה בנוף המחול הישראלי. (כתבתי רשמים על “מסך 1” ב-creative writing). בעבודה “האנדרטה לתרנגולת” נזרעו הזרעים הראשוניים של מה שאנחנו רואים היום אצל מיכל, שכבר מקרקרת בקול גדול ונחושRead more
Blue Zone” explores the tension between things “as they are” and “as they are expected to be” as well, but with less anger. Their strength lies in their number and the deep partnership among them.Read more
המופע נפתח באווירה שבטית: גברים בחולצות ורודות עולים לבמה למופע אלתור בקול תנועה ונגינה. כרגע עוד אין מילים. בשלב זה ניכר כי יש משחק על הסטריאוטיפ של גבר כיצור פרימיטיבי, גם אם הוא פרוגרסיבי בהעזה שלו ללבוש ורוד, לדבר הוא לא מדבר, בטח לא איך שהוא נדרש לדבר על במה במעמד של מופע. ברגע מסויםRead more
*צילום נטשה שחנס בחוץ גל קור שהביאה איתה גברת קורל ובתיאטרון הבית החמים מצטופף כמעט כל קהילת המחול, כדי לצפות בתופעה שנקראת מיכל סממה. האולם ברובו מלא. הקור לא עוצר אותנו לצאת מהבית ביום ראשון בשביל פיסת אמנות לנשמה. הרקדנים הולכים בין השורות ומתיישבים על קהל רנדומלי, מישהו שאל בתמימות אם זה חלק מהמופע, ואנחנוRead more
*צילום אסקף אברהם בערב תל אביבי גשום הצטופף קהל רב בתיאטרון תמונע. לא נותר כסא אחד פנוי. מחיאות הכפיים הסוערות, הצילומים האינטנסיביים וההתרגשות הגדולה בקרב היושבים לא השאירו מקום לספק: בני משפחה וחברים קרובים באו לראות את הבנות, האחיות והחברות שלהם עולות אחת אחת עלRead more
אילנית מזמינה אותנו להביא למודעות ש”למעשה אימפרוביזציה זה משהו שכולנו עושים אבל בלי מודעות” ויותר מכך, ש”אימפרוביזציה היא למעשה התשתית של החיים שלנו.” החיים שלנו, איזה דבר גדול זה, אז כן אולי באמת יש שם מידה של חירטוט אבל לא רק, הרי ש”כל פעולה שמערבת אימפרוביזציה כוללת חשיבה ומפתחת יצירתיות” כמו החיים עצמם, לא? Read more
Suppressed feelings, stunted Intuition. This is the design: confusion and disorientation have their own violence to them. Every time Yossi began to FEEL something, moments of disbelief, confusion, something new, something strange, something real, his repetition of “Yo, yo, yo!” reinforced what was unfamiliar. He was simultaneously resisting and spell-casting with each “Yo”–a quiet opposition to Patriarchal Forces that had silenced, banished, and cursed the internal guidance systems responsible for questioning the absurdity of such force, manipulation, and control. The red fabric stuffed in the mouths of the 4 male dancers representative of this silencing by the Patriarchy.Read more
צילום אייל לנדסמן “אם מוכת יגון עומדת, מול הצלב בוכה, רועדת, שם תלוי ישוע בנה. את לבה המתיפח להב הכאב פולח, מה נורא הוא יגונה. מה נוגה היא, מה סובלת הקדושה, האם לילד האחד ואין אחר, הכואבת, הדואבת, הרועדת למראהו של הבן המתיסר.” תרגום של עדו אברביה למילות המזמור הקתולי מהמאה ה13, סטאבט מאטר. Read more