רישומי מחול על המופע ׳צאינה וראינה׳ של מירב דגן וסתיו מרין מאת יוליה פריידין
*צילום אופיר בן שמעון
כבר קרוב לארבע שנים אני רוצה ומנסה לראות את ההופעה של סתיו ומירב, עוד מאז הבכורה שהוצגה
בהרמת מסך אי שם בשנת 2021 כשהייתי אמא טרייה לתינוקת יונקת.
רכשתי כרטיס מבעוד מועד, וברגע האחרון היורשת לא הצליחה לנתק ממני את חבל הטבור,
ואני לא הצלחתי לצאת להופעה.
לסתיו ומירב יש בנות בגיל של דניאלה שלי,
והן גם היו אימהות מניקות כמוני, כשהציגו את הדואט בבכורה, הן נראו מצולמות כשהן שואבות חלב לפניי ההופעה, כדי להימנע מעיגולי דליפה המוכרות לכל אם מניקה.
הפעם החלטתי שזה יהיה אחרת. אני כבר אמא מנוסה בעלת פז”ם של 4.5 שנים, ואני אהיה חזקה מול
הרצון של היורשת שלי שאשאר בבית להרדים אותה ולהתפעל מיופייה החד פעמי.
המשפט שהגיתי: אימהות כמעשה בלת”ם, הרים את ראשו שוב.
ברגע שהיא שמעה שאני הולכת לעשות משהו בלעדיה, היא נעמדה מול הדלת עם גופה הקטן, החמוד והנחוש בתנוחת כוכב ואמרה לי: אמא, אני לא רוצה שתלכי.
ייסורי מצפון אימהיים תמיד עובדים עליי, אבל הפעם הצלחתי לעמוד על שלי וללכת,
ידעתי שאולי זאת ההזדמנות האחרונה לראות את הדואט הזה.
אני חייבת את זה לעצמי.
אני חייבת את זה לשאר האימהות שמתמודדות עם ניגודי אינטרסים תמידיים מול היורשות שלהן.
אני חייבת את זה לסתיו ומירב שאבוא להיות עין טובה והעדה שלהן בטקס האימהי-פראי המבוסס על חברות רבת שנים.
שתי נשים שוכבות על רצפת הבמה על רעמות שיער, ואנחנו הקהל מתאספות מסביבן במעגל.
אנחנו משמשות כעדות לטקס שלהן, מלוות אותן בסיפורי החיים שלהן.
הרעמות שיער מזכירות חיות פרא, או חיות שניצודו, או פרוות שבאות להגן על הגוף החשוף
ולשמור עליו מפני קור ומפני העולם.
הגוף שלהן שוכב דומם על הרצפה ומגרונן בוקע קול תפילה,
זה הזכיר לי את שיר הברכה לפטנג’לי שאנחנו המתרגלות שרות בתחילתן של שיעורי איינגאר יוגה.
האור בחלל נכבה, ועל כל אחת יש ספוט,
הן נשמעות כמו תיבות תהודה קוליות.
זה עושה לי חשק לעצום את העיניים ולהתמסר לקול שיערסל אותי בזרועותיו.
זה מזכיר לי קול קדום ושבטי. קול מפעם.
קול של האימהות הקדמוניות שלנו.
קול ראשוני.
הן קוראות למישהי לבוא.
אולי מזמינות את כל הרוחות ושושלות הנשים שגידלו אותן,
והן גדלו על ברכיהן.
הן מתחילות לזוז כשהן עדיין שכובות על צד הגוף דרך תנועה קטנה-קפיצה המלווה בשירה,
ומחליפות מקומות אחת עם השניה ברישום הפיזי של המעגל שנוצר ביניהן.
כל אחת מלטפת את רעמת השיער של עצמה,
ויש אלמנט זאבי בהן, שהזכיר לי את פסל הברונזה,הזאבה הקפיטולינית, המניקה את התאומים רומוס ורומלוס שהוא הסמל של העיר רומא.
אני רואה בעבודה הנוכחית המשך של העבודה המשותפת של סתיו ומירב “תתקרבי” שהוצגה בהרמת מסך בשנת 2016 עליה כתבתי אז בלCreative Writing.
זאת היתה העבודה הראשונה שלהן ביחד, שהיא עבודה קולית-פרפורמטיבית עוצמתית שתיארה מערכת יחסים מורכבת ותחרותית בין שתי גופים נשיים, ובדקה דרך הקול: מי יכולה יותר.
גם ב’צאינה וראינה’ בזמן שהיוצרות הוציאו קול נמוך מאוד מקרקרעית הבטן שלהן, זה נראה כמו תחרות
גברית “למי יש גדול יותר”, רק שהן בדקו למי יוצא קול נמוך וחזק יותר.
בעבודה הקודמת הקול שבקע מהן היה האלמנט המרכזי ביצירה, וביצירה הנוכחית,
בנוסף לעבודת הקול המיומנת, נוסף אלמנטים של טקסט, שירה ושימוש ברעמות השיער שהן אביזר שהוא מאוד פיזי ושולח את הדמיון לפרשנויות נוספת.
הן מברכות את עץ השורשים שלהן, ממי ירשו תכונות גנטיות מסוימות, תכונות אופי ועצם זנב בולטת במיוחד, מסתבר שבמשפחת מרין, סתיו היא לא היחידה עם עצב זנב כזאת.
“בואי נרקוד כמו חיות”, סתיו אומרת.
כאן עלה לי רפרנס לספר המדובר ‘רצות עם זאבות’ של קלריסה פינקולה אסטס, ובמיוחד הפרק על האישה הפראית, שהוא הלב של הספר, שהסופרת מציגה בו את הדמות המרכזית שמופיעה שוב ושוב במיתוסים ובאגדות: הישות הנשית האינסטינקטיבית, החופשית, המחוברת לטבע, לאינטואיציה וליצירה.
האישה היא פראית ,לא במובן של חסרת שליטה, אלא במובן של חיבור לשורשים, לחושים, למחזוריות הטבע, ולידיעה פנימית עתיקה. היא החלק האותנטי והחופשי של הנשמה הנשית, זה שיודע מה טוב לה עוד לפני שהשכל מנתח.
ההזמנה לרקוד כמו חיות מביאה את השתיים לדלג במעגלים על במה, לרוץ, לקפץ, עם הרבה חיות(vitality) כמו שתי חיות פרא שהשתחררו מכבלי הפטריארכיה והציוויליזציה ועכשיו נעות בחופשיות וללא מעצורים.
סתיו ומירב עושות גרוב ביידיש, מסתבר שזה אפשרי. ראפריות ששרות ביידיש וגם מצליחות להיות סקסיות ונשיות, שלא שוכחות להתלונן כיאה לעדה: אוי אוי אוי.
מדלגות במעגלים, רצות, מתעייפות.
מירב שואלת: איך היה לכם באירוע? ואז הוא התחיל לשיר: ידי בום, ידי בום, ידי בום.
מירב מחכה גבר מהמשפחה שלה, אולי זה אבא, סבא או דוד.
יידיש זוהי השפה הסודית של היהודים המזרח אירופאיים.
בשבילי זוהי שפה שהיא כמו מעיל ישן ומרופט מלא עובש ואבק השוכב בארון כי יש לו ערך סנטימנטלי גדול,
אבל ביום יום, לא משתמשים בו כי הוא ישן, עייף ומביך.
הן הצליחו לקחת את השפה המבוגרת הזאת, ולהפוך אותה למשהו כל כך תוסס, צעיר, גרובי, עם טונות של הומור וסטייל.
כמה יצירתיות וכישרון צריך בשביל הפעולה הזאת.
הן ניערו את היידיש מכל האבק שלה, והפכו אותה לשפה עכשווית, מגניבה וחיה.
הן החיו את השפה.
הן כמו אליעזר בן יהודה של היידיש.
ביחד, הן הצליחו ללדת יידיש חדשה.
בסיפור האישי שלי, כשרציתי להתחתן עם בחיר ליבי ברבנות (זאת כתבה בפניי עצמה) אז בגלל שלא נולדתי בארץ, ועליתי לפה בגיל 7 מקייב בירת אוקראינה, הרבנות לא האמינה לי שאני יהודיה, כמו שקורה להרבה עולים ועולות מברית המועצות לשעבר, ונאלצתי להוכיח את יהדותי בפניי ועדת רבנים בנתניה.
לוועדה הגעתי עם אימי (שכבר אינה בן החיים) ועם סבתי (שגם היא כבר ז”ל), ונשאלתי כל מיני שאלות,
ורק ברגע שסבתי התחילה לשיר ביידיש, הרב חייך, והאמין ביהדות שלנו. בסופו של דבר, אנחנו באמת יהודיות!
תודה רבה באמת.
סבתי הוציא את קלף הזהב: שפת היידיש.
סתיו ומירב לקחו את קלף הזהב, ועשו ממנו מטעמים.
הרגל שלהן לא קרושה, החזרת מתקתקה,
ולכל גוף יש היסטוריה פרטית משלה, של עבודה קשה בחיזוק ובטכניקת המחול.
כל אחת עברה מסלול דומה ושונה עד שהגיעו להווה.
הטכניקה ניכרת בגופים שלהן, גופים שעברו מלחמות, לידות וחברות שנמשכת שנים
מאז שהן ילדות.
החברות הזאת מעוררת השראה וקנאה בריאה, שיש לך מישהי שאת צועדת איתה בעולם,
ואתן כמו אחיות לא ביולוגיות, וחברות הכי טובות שמרשות לעצמן להיות כל מה שירצו על הבמה,
וגם להשתטות ביחד, כמו שאני מעיזה לעשות עם עצמי רק בחדר או מול המראה,
או כשאני לבד עם עצמי בסטודיו.
כמה כוח יש כשיש לך בעולם עוד מישהי שנותנת לך יד,
והולכת איתך בשביל החיים הפתלתל הזה.
דימוי ממש יפה נוצר כשהן מתחבקות, והרעמות יושבות להן על הכתפיים, הן מסתובבות
במעגל, וזה נראה בגלל התנועה המעגלית שהן הופכות לארבע דמויות.
הן תמיד סוחבות או נושאות על הכתפיים את ההעברה הבין דורית.
הרעמות שיער הופכות להיות תינוקת, שהן מרדימות עם הצליל המוכר של האימהות: ששששש. זוהי בעצם עבודה אוטוביוגרפית של נשים שהולכות ביחד בחיים, כל אחת בדרך שונה, והדרכים גם מצטלבות ומסתלסלות אחת בשנייה.
סתיו הופכת למכונת טראנס אנושית כשהיא מצליחה להפיק רק דרך הקול שלה מקצב של טראנס.
תוך כדי האימהות בזמן שהן נושאות את הרעמות על הידיים וסוחבות אותן, הן עדיין מנסות להוכיח שהן נשארו רקדניות, בזה שהן עושות פלייה וקפיצות, מדגימות את הטכניקה שנשארה בגוף.
המופע נגמר כששתיהן יושבות על כיסאות.
יש חושך בחלל, ויש עליהן תאורה אדומה,
והן שרות ביידיש אה-ביסלע שהן הפכו לגרסה מקורית שממשיכות לזמזם ולהישאר בתאי הזיכרון,
גם אחריי שהמופע נגמר.
זה נראה כמו קליפ שצריך לצלם ולהוציא לאור.
הן נראות כמו להקת בנות שעושה פופ ביידיש.
לא רציתי שהמופע יגמר.
כשבאתי לראות את המופע, ידעתי שאני אוהב אותו.
אבל תוך כדי הצפייה במופע, זה היה כמו לראות סדרה בינג’ בנטפליקס שאנחנו מתאהבות בדמויות, וכל פרק שעובר אנחנו לא רוצות שהסדרה הזאת תיגמר.
סתיו ומירב, כל אחת היא דמות אינדווידואלית, עם נוכחות בימתית חזקה, אופי מובהק,
ואישיות כריזמתית.
ואני מחכה לעונה הבאה לראות איך ימשיכו עלילותיהן של סתיו ומרב.
סתיו מרין ומירב דגן הציגו את ׳צאינה וראינה׳ ב16.7.2025 בתאטרון תמונע.
יוליה פריידין
יוליה פריידין, אמנית רב תחומית, כוריאוגרפית ורקדנית עצמאית, יוצרת מחול
ופרפורמנס, ציירת, צלמת וכותבת. ילידת קייב, עלתה ארצה בשנת ,1990 חיה ויוצרת בתל אביב. אמא לדניאלה מאז 15.12.20.
המופעים של יוליה עוסקים בהגירה, אימהות וטקסיות. עבודותיה מוצגות במרחבי תצוגה לא קונבנציונליים כגון גלריות לאמנות ובמרחב הציבורי. המופעים משלבים תנועה, טקסט ופנייה ישירה לקהל, והזמנה להיות חלק פעיל במופע. המופעים של יוליה הם ברובם קומיים ומושפעים מסטנדאפ ו-lecture performance .יוליה משתמשת בהומור כמנגנון הישרדות את החיים, ומשתמשת בחומר מהם עשויים החיים כחומר גלם מתמיד להופעות שלה. יוליה בעלת תואר ראשון באמנות מטעם המדרשה לאמנות בבית ברל (FA ed.B) למדה בסמינר קיבוצים , בתוכניות כוריאוגרפיה: כלים (2015-2017) עם ענת דניאלי, סימולטור (2015-16) עם שרון צוקרמן ומשה שכטר, ושלומבל (2015-20) עם שלומית פונדמינסקי. מתרגלת איינגר יוגה בסטודיו של גבי דורון מאז 2013.
השתתפה במדרש יוצר בנווה שכטר בהנחייתם של עדילי ליברמן והרב רוברטו ארביב (2017), ובתוכנית רזידנסי לאמניות נבחרות במרכז הגר”א בנווה שאנן, תל אביב עם ענת ליטוין (2019). בעלת FA ed.B ,המדרשה לאמנות בבית ברל (2005-2009). זוכת מלגת רקדנית בקהילה, מטעם משרד התרבות והספורט בין השנים .2017-2020 השתתפה בתוכנית ACDP מטעם ארטפורט, ארטיס ואסולום. תוכנית מרוכזת לפיתוח קריירה מקצועית לאמנים נבחרים (2015).
זוכת מלגת עידוד אמנים צעירים תושבי נתניה בתחום הכתיבה והפרוזה (2008). השתתפה כפרפורמרית ורקדנית יוצרת במופע קווירי פמיניסטי לבני ובנות נוער “סיפורי סבתא בילבי”, של הכוריאוגרפית אורלי אלמי ארנבת מרץ (2019).
“נעמאמא, את לסיבוב”? שיתוף פעולה עם אמנית הספוקן וורד ,נעמה לופו ,בסיור אינטראקטיבי המשלב פרפורמנס, ספוקן וורד, ותנועה במרחב הציבורי השכונתי. המופע הוצג מספר פעמים במסגרת פסטיבל התחדשות עירונית (בתמיכת מפעל הפיס) ועושים שכונה (בתמיכת עיריית ת”א).
שיתפה פעולה עם אמנית הווידאו, סמנתה דה אוליברה, בווידאו דאנס Sleep No More שהוצג בגלרית המקרר בתערוכה “חופשת לידה”.
יוליה יצרה סולואים: שחלוליה (נווה שכטר), בוכה על חלב שנשפך (גלריה נווה שכטר, תיאטרון הבית), התנשלות-טקס פרפורמנס קהילתי במסגרת אוהבים אמנות (מרחב ציבורי של יד אליהו), מלח-מים (גלריית בנימין וגלריה ברמת מנשה), Dead.Line (גלריית צדיק). כמו כן, בתחום האמנות הפלסטית, יוליה הציגה שתי תערוכות יחיד, והשתתפה בעשור תערוכות קבוצתיות בגלריות בארץ. עבודותיה נמצאות באוסף של סרג’ תירוש ובאוספים פרטיים. הסולו האחרון של יוליה “לי זה לא יקרה”, הוא סולו קומי-אוטוביוגרפי המספר בכנות, רגישות והרבה הומור עצמי, על ההתמודדות האישית שלה עם דיכאון וחרדה, תוך כדי האימהות. הסולו הוצג במרכז קהילתי בת ציון בשבוע במלוא הדרה, בבית לאמנות של יד אליהו במסגרת רצועת תרבות, בשכונת בית הכרם בירושלים בשיתוף ותמיכה של מיזם “נפשות”, וממשיך לטייל בארץ ולפגוש נשים, ואימהות שחוו חוויות דומות.
יוליה מגדירה את עצמה כאמנית חברתית-קהילתית, ולוקחת השנה חלק בתוכנית חממה יציאה לפעולה בעבודה עם קהילות מגוונות בניהולה של נטלי צוקרמן בכלים.