רשמים על ׳אותם שמיים׳ של סיגל ברגמן בשיתוף עם מיכל סממה/ מאת יוליה פריידין

שבת בצהריים. שעה 14. המון אנשים התכנסו בסטודיו לצילום של בועז אהרונוביץ

שהפך לזירת מחול זמנית.

תור ארוך משתרך לתא היחיד של השירותים. האם המופיעות יחכו עד שאחרוני מטילות

השתן יסיימו, או שמא יתחילו את הפרפורמנס? מי מחכה למי כדי להתחיל?

סיגל ומיכל כמו מארחות נאמנות סידרו מושבים לכולן שיהיה נוח, שנוכל להתרווח ולצפות 

בהן הופכות לחיות במה.

שתי טווסות עם זנב של קלטות ווידאו מהניינטיז עולה לבמה לבנה נקייה.

הן יושבות, לוקחות נשימה וממתינות.

בחוץ יש קולות של עורבים, וציוצי ציפורים.

אני מחניקה שיעול בתוכי.

הן שרות בשפה ציפורית,

 הן מקוננות.

מישהו השתעל בקהל, ועכשיו אני יכולה גם.

לא רוצה להפריע לשיחה הציפורית שלהן.

הן מורידות את הזנב,

מי יהיו עכשיו בלעדיו?

איזה תפקיד ישחקו?

יצורים מכונפים,

רוטטים.

האחת מסתובבת על ציר המרפק שלה,

השניה מסתובבת על ציר הסנטר.

מגלמות דמויות שרוצות להגיע,

להתנגד דרך אגרופים בידיהן,

לשנות צורה,

להתהוות למשהו חדש ואחר,

ממה שהיה שם קודם.

בתור רשמת מחול אני מזכירה לעצמי:

“אל תחפשי מילים היכן שאין.

אל תדלי בכוח תיאורים ודימויים

תני לזה זמן. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חכי בסבלנות להתהוות”.

מיכל נראית כמו קדושה מעונה, 

שעוברת סבל ועינויים במנחים הפיזיים

שנכנסת לתוכם,

סיגל נראית שהיא מתרגלת ברכות

למצב החדש.

הן נראות ממציאות מנחים חדשים של יוגה

שנולדו בתוך תקופה אחרת, תקופה עתיקה.

דמויות המנותקות מהרקע המקורי שלהן.

אני תוהה בתוך המילים שנכתבות: איך ניתן להחיות ציורים

וליצוק לתוכם תלת מימדיות והבעה מתמשכת בזמן הווה?

בתור צופים שבאים למוזיאון, הציור נשאר על הקיר

ואנחנו ממשיכים לאובייקט הבא.

ופה בפרפורמנס מולנו- נטווים מול עיננו ציורים חדשים

המתהווים כל הזמן, ברגע נתון. ציורים של ההווה.

רואים עירבול בין שני הגופים,

קולות של נשיפה, של רוח,

כמו דרקונים.

יש הקצנה גרוטסקית בהבעות הפנים של סיגל,

ומיכל שורקת לאלים ,לשדים, ליצורים מכונפים

שיוצאים מהגוף של סיגל תוך כדי שהיא מוציאה לשון

כמו אריה שואג שמתרגל איינגר יוגה.

הדמויות לא מתקשרות עם הקהל,

וגם לא אחת עם השניה,

עד שהן מתחברות ביחד.

הן יוצרות פיסול בגוף,

הרכבה של לגו, האחת מהגוף של השניה,

עד שנהפכות לגוף אחד המהדהד

קול.

האחת רוכנת ומכורבלת בתוך השניה

כמו אמא ובת.

יש רגעים יפים ופיוטיים שהמילים לא מצליחות ללכוד.

רגעים של עדינות ורגש ואמפטיה.

רגע של חיבוק, הסרטים מכסות את גופן

כמו הינומה שחורה ונוצצת.

הדמויות שוב חוזרות להיות ציפורים הלובשות על הראש

את הסרטים כמו שיער ארוך ושופע.

הן חוזרות להיות טווסות שרצות על הבמה בדרכים 

חדשות בכל סיבוב.

מה טיב היחסים בינהן עכשיו?

סיגל התעייפה לרוץ ועומדת עם הפנים לקיר ומתנשפת,

מיכל ממשיכה לרוץ ולנטר בקלילות,

ואז מצטרפת אליה בסוף.

הן לובשות את הינומת הסרטים על הפנים

ומתחילות לנופף בו למעלה ולמטה,

הסרטים הופכים לשיער פרוע ומתנופף,

לטקס גירוש שדים,

לטראנס מתגבר.

האם השדים יצאו?

סיכל ברגמן ומיכל סממה הציגו את ׳אותם שמיים׳ ב16.11 בהתנופה 4, תל אביב.

---

יוליה פריידין

       .ילידת 1983 (קייב, אוקראינה) גרה ויוצרת בתל אביב

.רוקדת,  מציירת,  כותבת,  מצלמת

.לומדת

.מלמדת

.תלמידה תמידית

.בעלת תואר ראשון ותעודה הוראה מטעם המדרשה לאמנות בבית ברל

.למדה קורס ציור סיני אצל האמן קזואו אישי

,חקרה את שפת התנועה של אוהד נהרין, ריקוד אפריקאי ושבטי

.מתרגלת איינגר יוגה להשקטת התודעה

(למדה ב”סימולטור” (שרון צוקרמן ומשה שכטר

(ב”שלומבל” (שלומית פונדמינסקי וענבל אלוני

.(ובתוכנית היצירה השנתית ב”כלים” (ענת דניאל

מחפשת את השפה התנועתית

-שאוכל לדבר בה

בלי

.לגמגם

.מילה