רשמים על המופע של דפנה הורנצ’יק מאת יוליה פריידין – RAGE

*צליום לאו קורייטה

פרולוג:

הגעתי לראות את המופע של דפנה, יומיים אחריי שנכחתי בסדנה הפיזית שלה בתיאטרון הבית, ובשיחה שהתקיימה איתה אחריי הסדנה, על מקורות מימון אפשריים לאמנים עצמאיים המתגוררים בעיר וינה. השיחה התחילה בהרמת גבות וקנאה קלה, על הסכומים שניתן לקבל עבור יצירות עצמאיות אם את תושבת וינה. המספרים היו ביורו. ולאט לאט, מאחוריי, הזוהר והתהילה, והרצון להגר לשם, הופיעו הסדקים בקיר. בכנות ופתיחות דפנה שיתפה אותנו, לגביי מה זה אומר באמת להיות יוצרת עצמאית שהגיעה מתל אביב לוינה, והיא שם על תקן מהגרת, לבנה, סטרייטית ופריווילגית. דפנה שיתפה את הקשיים להיות חלק מקהילת מחול עם אג’נדות מאוד פרוגרסיביות, ומצד שני, להרגיש לא חלק מהקהילה הזאת בגלל הזהות המורכבת שלה והדעות שלהם על ישראל אחרי ה7.10 ועל ישראלים בפרט. 

כשהגעתי למופע יומיים אחריי, כבר ידעתי את סיפור הרקע, ידעתי על איזה פצע המופע יושב, ידעתי שזה לא הולך להיות נחמד ומתוק, ידעתי שדפנה הולכת לתת בראש, וחיכיתי לראות אותה זורחת על הבמה במיטבה. 

ערב המופע:


נכנסים לתיאטרון הבית לאולם חשוך עם קירות צבועים בשחור,

קופסא שחורה מה שנקרא בשפת התיאטרון.

יש אווירה של מועדון לילה.

המסיבה התחילה כבר.

מוסיקת טראנס ברקע.
דפנה רוקדת אלינו עם הגב.
התנועות שלה מושפעות מריקוד אפריקאי,
היפהופ וקפיצות.
יש מכונת עשן.
הקהל יכול לבחור אם להמשיך לעמוד או להתיישב על הרצפה-
יש חופש בחירה.


היא נראית כמו רוקסאטר, כמו אקסל רוז בימיו הצעירים והטובים.
היא עושה טוורקינג, מנענעת את התחת על הביט.
מופיע וידאו ארט מאחורה עם הכיתוב רייג’
ואז רואים בווידאו דקלים עפים ברוח, יש סופה.
אחר כך היא מסתובבת אלינו עם הפנים
ורואים אף יהודי גדול וחצאית עשויה טלאים-טלאים
המחוברים ביחד: כפייה, תלית של יהודים מאמינים, מנומר, אדידס
וחצאית סקוטית.

חלק מהבגד מחובר בסיכות ביטחון בהשראת פאנק.

הבגד עשוי גם משקיות סופר משובצות שמזכירות לי את העלייה הסובייטית.

פיסה להזדהות איתה.
היא עושה תנועות כמו reaching out אלינו לקהל, מנסה להגיע אלינו.
החצאית שלה מתרוממת מדיי פעם, ואני רואה שיש לה דילדו מתחת לחצאית.
היא מגיעה לגיטרה ששוכבת באזור אחר בחלל, לובשת אותה על עצמה
ומפזרת את הקהל בעזרתה.
נצפה גם שד אחד מפלסטיק שיוצא מהג’קט ג’ינס.

היא פורטת על הגיטרה
זה נראה כמו פעולת אוננות ועונג עצמי,
הגוף שלה מגיב והופך לרטטים.

אני מרגישה את האמת שלה יוצאת לאור. 

בעיניי דרוש המון אומץ ברגע הזה.
היא פורטת על הגיטרה משהו בין ׳על הקיר טיפס לו עכביש קטן׳ לבין ׳התקווה׳, או שהשמיעה המוסיקלית שלי בכלל לא בכיוון.

היא מתחילה לדבר באנגלית בקול רובוטי-חמוד-מתחנף.
היא שואלת אותנו אם היא חמודה.
מתחילה הביקורת הצינית על שימוש בסמלים שאין לה מושג בהם כמו הכפייה וסמל החטופים ביחד. היא מבקרת את הפרוגרסיבים באירופה

שלוקחים צד מובחן בשנאה שלהם כלפיי ישראלים ויהודים בלי היכולת להבין

ולהכיל את המורכבות של החיים במזרח התיכון לא רק דרך סמליים שטחיים שהם בוחרים 

להזדהות איתם, ומה ששומעים ורואים במדיה וברשתות החברתיות.
 

היא רוצה שנרגיש בטוחים בחלל.

היא לוקחת סלוטייפ ומדביקה בצורה נחרצת על הרצפה:
מחלקת אותנו לימין ושמאל,

למזרח ומערב
קורבנות ומדכאים
הצד הנכון והצד הטועה
באנגלית זה נשמע יותר טוב
Wrong side and right side
היא סימנה safe space על הרצפה ומסביב למישהי מהקהל.

היא שולפת את הדילדו השחור מעצמה
ומצביעה איתו לקהל בשביל שנוריד את הנשק הסודי שלנו מעצמנו.
היא עושה בידוק ביטחוני לשמרית מהקהל באמצעות הדילדו ומגלה עליה שיש בה ביקורת.
ביקורת חריפה על הקשבה רדיקלית.
על יחסים בין אלו שקוראים לעצמם מיעוטים אבל חיים באירופה ונהנים מזכויות של אזרחים אירופאיים לכל דבר,
על פוליטיקת הזהויות.
דפנה משמיעה ביקורת על הקלות הבלתי נסבלת של יוצרים לכנות את עצמם מוזיקאים, יוצרים, זמרים או כאלו שהמציאו רק תו אחד.

מאחוריה מוקרן ווידאו ארט שבו נראים שלדים מרקדים כשהיא שרה את השיר Genocide, השלדים חובשים כובע בוקרים

ורוקדים ריקוד קאנטרי.
דפנה מוציאה את כל השלדים מהארון
ותוקעת לנו אותם בעיניים.

חבל שאלו שאליהם נמנעת ומיועדת העבודה הזאת לא נוכחים כאן. מעניין מה היו אומרים אם היו רואים אותה…

השיר שדפנה שרה נקרא Gratitude
זה הזכיר לי את האמנית הישראלית, תמי בן תור, שעשתה וידאו פרפורמנס של ביקורת על דיקטורת הפרוגרסיבים בתחילת המלחמה של ה 7.10.

 

 

על מה אנחנו מודים?
דפנה פונה לאנשים רנדומליים בקהל ושואלת אותם. היא באמת מצפה שנענה לה.
העבודה הזאת מצחיקה, כואבת ופוצעת כמו הסיכות ביטחון בבגד שלה ששורטים לנו את הגוף והנשמה במילים שלה, בציניות, בביקורת
ובמראה המופנית אלינו.

“I am grateful for my big, big energy”
האנרגיה הזאת פותחת דלתות בשבילה, אומרת דפנה.
היא הופכת לשמאנית ומטהרת אותנו.
“Penis of color”

שולח לה מסרים על מה קורה במזרח התיכון.

כאן מתרחשת התפנית בעלילה של העבודה. 

יש לה wake up call, דרך טקסט הכתוב על המסך וקול הנשמע ברקע ומדבר איתה בצורה רציונלית ומספר לה שמה שהיא עושה זה בעצם גזעני, ושהיא לועגת לאנשים וקבוצות מיעוט.
הוא אומר לה שהיא מקדמת קלישאות גזעניות, במקום לדבר על המקום שלה בתוך קהילה שהיא לא שייכת אליה ומה העמדה שלה שם.

בשביל האנשים האלו הדילדו הזה לא רק אביזר במה אלא שימוש בחיים האינטימיים שלהם.

דפנה לוקחת את עצמה בידיים, מתפכחת מהעמדה שלה ומורידה את התלבושת שהייתה לה.
היא מכניסה את הגיטרה לקופסה לא לפני שמסובבת את התלבושת שלה, ומגרשת שדים באמצעותה.

היא מורידה מעצמה את האף היהודי, הסממן הכי בולט בזהות המורכבת שלה.
דרך הפעולות הפרפורמטיביות שלה היא בעצם עונה בחזרה לקול שדיבר איתה והיא עושה רפלקסיה עצמית ביקורתית ושיפוטית.
ומנסה לפענח איך היא יכולה להתנהג עכשיו
עם השיימינג שעברה על היותה “לבנה, ציונית וזונה….?” 

היצירה הזאת פשוט אמנות טובה!

אמיצה, חריפה, בוטה ונוקבת. 

הכל משרת את המטרה.
דפנה נוכחת בפרפורמטיביות המלאה שלה.
היצירה ביקורתית, מצחיקה וגם עצובה
ובאותו הזמן מציגה קונפליקטים בצורה מדהימה
מצליחה להכיל את כל קשת הדעות הרגשות המחשבות והלופים שמסתובבים לנו לגביי עצמנו בראש ללא הפסקה.

נערת מועדונים,
נערת טכנו
מטיחה בנו נשק גברי שחור מחדר המיטות
ונענועי אגן נשיים ופראיים, היא מכילה את כל הזהויות המרכיבות אותה: 

יהודיה, ישראלית, מהגרת, אמנית, אמא, רקדנית, ואישה. הנשק הסודי שלה הוא אמנות טובה, פרפורמנס, ציניות, הומור, ואמת פנימית לא מתפשרת.                                                                                                                                                       

המופע מסתיים כשדפנה מנגנת על הקלידים בגרמושקה ושרה שיר על דיכוטומיות, הפכים
וקצוות מנוגדים.

היא בעצם… לא זה ולא זה
לא זה ולא זה…
אבל היא בעצם גם כל דבר
וגם הקצוות
וגם מה שבין הקצוות.

היא לא חזקה
והיא לא חלשה
אז בעצם היא יכולה להיות הכל.

בתוך כל פאנקיסטית יש ילדה

שרוצה שיראו אותה

יקשיבו לה

ויקבלו אותה. 

כמו שהיא. 

כמו שהיא באמת.

פרולוג – שיחה שהתקיימה אחריי המופע בין דפנה לבין שני תמרי

דפנה: הרעיון שמאחורי הבגד ללבוש את כל הזהויות שמלבישים עליי ושאני לובשת בעצמי. הבגד מורכב מטלאים. 

שני: איך נכנסים לתהליך שבו מתרגלים זעם? איך חוזרות לזה שוב ושוב? וגם איך את שומרת על עצמך?

דפנה: אני לא מתרגלת זעם, אני מתקיימת בזעם סביב כל העניין של פוליטיקת הזהויות. רציתי להבין על מה אני כועסת ואיך הזעם מתקיים לצד ובתוך אמפתיה. זה היה תהליך טיפולי עבורי. קים טייטלבאום שהיה הדרמטורג של העבודה, שיקף לה שהיא רוצה שיראו אותה כי מרגישה דחויה. היה קשת של חוויות ורגשות בתוך הזעם.

שני: העבודה הזאת היא בעצם עבודה סולו שיש בה הרבה קולות, חלקם אנונימיים אבל העבודה היא בלבדות. מי השותפים השקטים שלך בעבודה?

דפנה: זה הגיע מתוך אכזבה גדולה מאוד מהאנשים .השיח הזהותני מאוד סירס אותי בעבודה. עניין אותי להשתמש ב-AI והוא היה סוג של פרטנר עבורי. העבודה נוצרה בעיקר מתוך שיחות שהיו לי עם קימ.  הטקסט שהוקרן בווידאו זה ממייל אמיתי שקיבלה בווינה. אני לא רוצה רק לבקר, אני רוצה לייצר שיח. אני מרגישה שהשיח הרעיל בימין מתורגם לשיח השמאל בווינה. כמספר האנשים שהזמנתי לסטודיו כך היו מספר הדברים הבעייתיים בעבודה שלי. זה היה ברור לי שאני זאת שאהיה בעבודה כי לא רציתי לעבוד עם אנשים. הדמות לא הייתה ברורה לי, אבל הסטינג היה לי ברור: לעשות מופע פאנק. הדמות באה עם הקול: I feel so cute, היה משפט פותח עבורי. יש שם מטען שאני חווה בין נרקיסיסט לאלים.הרגע של האימייל שקיבלתי, יש בו משהו אלים ומגוחך. כל עבודה שאני יוצרת, אני חושבת על הקהל פה בארץ כי מפה היא מגיעה. אני חושבת על עבודת המשך, מה יש לנו במשותף עם אנשים שממש לא חושבים כמוני. אני רוצה לעשות יוניסון, אני באמת רוצה להתחבר.

דפנה הורנצ׳יק הציגה את Rage ב28.8.2025 בתאטרון הבית. 


יוליה פריידין, אמנית רב תחומית, כוריאוגרפית ורקדנית עצמאית, יוצרת מחול ופרפורמנס,  ציירת, צלמת וכותבת. ילידת קייב, עלתה ארצה בשנת ,1990 חיה ויוצרת בתל אביב. אמא לדניאלה מאז 15.12.20. 

המופעים של יוליה עוסקים בהגירה, אימהות וטקסיות. עבודותיה מוצגות במרחבי תצוגה לא  קונבנציונליים כגון גלריות לאמנות ובמרחב הציבורי. המופעים משלבים תנועה, טקסט ופנייה ישירה לקהל, והזמנה להיות חלק פעיל במופע. המופעים של יוליה הם ברובם קומיים ומושפעים  מסטנדאפ ו-lecture performance .יוליה משתמשת בהומור כמנגנון הישרדות את החיים, ומשתמשת בחומר מהם עשויים החיים כחומר גלם מתמיד להופעות שלה. יוליה בעלת תואר ראשון באמנות מטעם המדרשה לאמנות בבית ברל (FA ed.B) למדה בסמינר קיבוצים , בתוכניות כוריאוגרפיה: כלים (2015-2017) עם ענת  דניאלי, סימולטור (2015-16) עם שרון צוקרמן ומשה שכטר, ושלומבל (2015-20) עם שלומית  פונדמינסקי. מתרגלת איינגר יוגה בסטודיו של גבי דורון מאז 2013. 

השתתפה במדרש יוצר בנווה שכטר בהנחייתם של עדילי ליברמן והרב רוברטו ארביב (2017),  ובתוכנית רזידנסי לאמניות נבחרות במרכז הגר”א בנווה שאנן, תל אביב עם ענת ליטוין (2019). בעלת FA ed.B ,המדרשה לאמנות בבית ברל (2005-2009). זוכת מלגת רקדנית בקהילה, מטעם משרד התרבות והספורט בין השנים .2017-2020 השתתפה בתוכנית ACDP מטעם ארטפורט, ארטיס ואסולום. תוכנית מרוכזת לפיתוח קריירה  מקצועית לאמנים נבחרים (2015). 

זוכת מלגת עידוד אמנים צעירים תושבי נתניה בתחום הכתיבה והפרוזה (2008). השתתפה כפרפורמרית ורקדנית יוצרת במופע קווירי פמיניסטי לבני ובנות נוער “סיפורי סבתא  בילבי”, של הכוריאוגרפית אורלי אלמי ארנבת מרץ (2019).  

“נעמאמא, את לסיבוב”? שיתוף פעולה עם אמנית הספוקן וורד ,נעמה לופו ,בסיור אינטראקטיבי המשלב פרפורמנס, ספוקן וורד, ותנועה במרחב הציבורי השכונתי. המופע הוצג מספר פעמים  במסגרת פסטיבל התחדשות עירונית (בתמיכת מפעל הפיס) ועושים שכונה (בתמיכת עיריית  ת”א). 

שיתפה פעולה עם אמנית הווידאו, סמנתה דה אוליברה, בווידאו דאנס Sleep No More שהוצג  בגלרית המקרר בתערוכה “חופשת לידה”. 

יוליה יצרה סולואים: שחלוליה (נווה שכטר), בוכה על חלב שנשפך (גלריה נווה שכטר, תיאטרון  הבית), התנשלות-טקס פרפורמנס קהילתי במסגרת אוהבים אמנות (מרחב ציבורי של יד אליהו), מלח-מים (גלריית בנימין וגלריה ברמת מנשה), Dead.Line (גלריית צדיק). כמו כן, בתחום האמנות הפלסטית, יוליה הציגה שתי תערוכות יחיד, והשתתפה בעשור תערוכות  קבוצתיות בגלריות בארץ. עבודותיה נמצאות באוסף של סרג’ תירוש ובאוספים פרטיים. הסולו האחרון של יוליה “לי זה לא יקרה”, הוא סולו קומי-אוטוביוגרפי המספר בכנות, רגישות  והרבה הומור עצמי, על ההתמודדות האישית שלה עם דיכאון וחרדה, תוך כדי האימהות. הסולו הוצג במרכז קהילתי בת ציון בשבוע במלוא הדרה, בבית לאמנות של יד אליהו במסגרת  רצועת תרבות, בשכונת בית הכרם בירושלים בשיתוף ותמיכה של מיזם “נפשות”,  וממשיך לטייל בארץ ולפגוש נשים, ואימהות שחוו חוויות דומות.  

יוליה מגדירה את עצמה כאמנית חברתית-קהילתית, ולוקחת השנה חלק בתוכנית חממה יציאה  לפעולה בעבודה עם קהילות מגוונות בניהולה של נטלי צוקרמן בכלים.