רשמים של יוליה פריידין משתי יצירות מאת אורי לנקינסקי

a dance piece

ההופעה של אורי לא התחילה עם המנטרה הרגילה כיאה לתקופה: “במקרה של אזעקה, נלך למרחב מוגן”. 

ידעתי שצפויות להיות שתי הופעות, וקיוויתי שנתחיל מההופעה של אורי. 

אורי לוקחת נשימה עמוקה, ומתחילה להרים ידיים ופורסת אותן לצדדים, ואז מבצעת פיתול עם הגוף. 

דרך תנועות גופה אורי מזמינה לבמה את האימהות הקדומות של המחול : טרישה בראון ומרתה גראהם. אורי אמנם מבצעת סולו, אבל היא לא לבד. גופה ספוג בידע תנועתי רב ואיתו יש לה מערכת יחסית ארוכת שנים.

אורי מתחילה לדבר באנגלית, שפת אימה והשפה המילולית הטבעית הטבועה בה מאז שהגיעה לעולם , ומבטיחה לנו-לקהל, שהסולו לא יהיה על מצב דממה. היא לא רוצה לעשות לנו את זה. היא מכינה אותנו לרגעים שקטים, ואם יהיה לנו שיעול, אפשר להשתמש בסוכריה שמחלקת לנו על הגלויה של ההזמנה למופע. החוש הומור של אורי מתחיל להתגלות בפעולה השובבה הזאת. 

במקום ההכנה הזאת שתמיד מכינים את הקהל למצב שתהיה אזעקה, אורי דווקא מכינה אותנו לרגעים של שיעול שיכול להיות תקוע בגרון דווקא ברגעי שקט ויוצר חוסר נעימות גם אצל הצופה, וגם יכול לפגוע בווייב(לא מצאתי מילה טובה בעברית) של המופיעה. אורי מצטטת את טרישה בראון: “התחלתי להשתמש במוזיקה ביצירה שלי, כי נמאס לי מכל השיעולים בקהל”. אורי אומרת שדמיינה שתהיה מוזיקה בסולו שלה,

וגם חשבה שלא יהיה דיבורים, כי בדרך כלל בעבודות שלה יש דיבור. אורי עושה חיבור יפה בין התנועה של הפה, שמסמן דיבור, לבין המילה. גם בין הגב, back, לבין המילה של back then, יש תנועה שמתפתחת. 

אורי משתפת את הקהל בדילמות הפרטיות-יצירתיות שלה של כוריאוגרפית שנעה בין התנועה של הגוף למילה המדוברת.

גם בעבודה הנוכחית ממשיך הקונפליקט שלה בין המילה לתנועה שמלווה אותה

היא תוהה בקול רם: “האם אני יכולה לייצר עבודה שהיא רק תנועה?

האם המילים ביצירות שלה יהפכו את הסולואים שלה לפחות ריקודיים”? 

אורי מדגימה לנו כמה סוגי משוואות אפשריות:

1.תנועה בתוספת שקט זה ריקוד. 

2. תנועה פלוס מוזיקה זה ריקוד. 
3. תנועה פלוס ספירות זה מאוד ריקודי.
4. אבל מה אם נדבר בזמן הריקוד? 

ויליאם פורסייט אמר שיצירה היא ריקוד רק אם רקדנים מקצועיים ירקדו בה.

  

הריקוד הייתה אהבה ראשונה של אורי, לגלות דרך חדשה להתקיים, כמו להיות בתוך מים. דרך תנועה מהירה על הרצפה וטקסט, אורי מתארת מאבק עם הריקוד. זאת המערכת היחסים הכי ארוכה שהייתה לה בחיים, מאז גיל שלוש ועד הלום. היא מתארת את ה-ABC דרך נקודות בקורות חיים שלה. אם היתה צריכה לבחור בין האהבה לבין הזוג, לבין האהבה לריקוד, זה ברור מה תבחר. בן זוגה אף פעם לא העמיד אותה במצב הזה. יש הטוענות שרקדניות צריכות לרקוד עד גיל 35, או עד שיביאו ילד, מה שיבוא קודם. זה מה שאמרה לה המורה שלה לריקוד דבי ואלו גם קולות המייצגות המון מורות לבלט מהאסכולה הישנה שמאמינות שלגוף של רקדניות מקצועיות יש תאריך תפוגה. אורי בהחלט בועטת באימרות האלו על ידי ביצועים וירטואוזים שלא שהיו מביישים רקדניות צעירות בשנות ה-20 לחייהן, ומצליחה לבצע אותן בחינניות. קפיצות לגובה של גוף חכם ומיומן שעבר שתי לידות, ורצפת האגן לא צועקת מתוכו ׳הצילו׳. או שהיא צועקת ואנחנו לא שומעים.

הבת הבכורה של אורי השנה חוגגת בת מצווה, וכל הופעה שאורי מצליחה לעלות, מבחינתה זה בגודל נס. כשאורי היתה רקדנית צעירה בתחילת דרכה והופיעה בניו יורק, היה צריך להסביר לנהגי המוניות בעיר שמה שהיא עושה זה לא חשפנות, מיסטר נהג, זה ריקוד מקצועי! 

אורי מרגישה בת אדם אחרת כשהיא מדברת בעברית. העברית זאת אמה השנייה, האם המאמצת שלה, שגם איתה יש לה יחסים מורכבים. חנה שראתה את ההופעה שלה, אמרה שצריכה למצוא מקומות בעבודות שהיא תוכל לנוח. בזמן שאורי אומרת את זה, היא בעצם יושבת על הרצפה ונחה. אני אוהבת את הקריצות ואת ההומור של המשחקי מילים והפעולות בעבודה.

אורי הייתה נערה ביישנית. אהבה לרקוד כי לא הצטרכה לדבר. מספרת על ביקורת עצמית שקורית לה בראש בזמן אימפרוביזציה. לפעמים התנועה מקדימה את הסיפור. רואים את זה כשהיא עושה גשר על הרצפה, וזה בעצם הופך לסיפור על האימון של אימא שלה, ואז מגלה לנו שהבגד גוף השחור שהיא לובשת על עצמה, בעצם שייך לאמה. מה שאני שמה לב, שככל שאורי מתעייפת בסיפור, התנועה שלה יותר קלילה ומשוחררת, וחושפת את הפחדים שלה על הזדקנות, מה קורה לגוף המתבגר, התנועה מצטמצמת ככל שעוברים השנים, שהיא נדרשת להיות בתחרות מול רקדניות צעירות ממנה, פחדים מכל מיני טעויות שקורות במופעים. 

ככל שהזמן עובר ונחשפת עייפות החומר בגוף, הוא גם נהיה חכם יותר, ואורי סומכת עליו יותר, והתנועה נראית יותר רכה ופחות נוקשה. 

רקדנית שרוקדת בסטודיו זה נקרא חזרה, והקהל, אנחנו בעצם הופכים את זה למופע. ובעצם מתקשר לבחירה של אורי להופיע בסטודיו של אורה, שזה חלל ללא תאורה עם פלורסנטים בצורה מאוד חשופה, שאין אור זרקורים להיעלם לתוכם.

השאלות העולות בהופעה הן: מה מרכיב ריקוד, איזה מרכיבים, כמו שמכינים עוגה צריך כדי שזה יקרה, וכדי שזה יקרה טוב, מה התנאים, המילים, המוזיקה, השקט. כל בחירה מביאה לתוצאה אחרת.

המופע של אורי הוא על מערכות יחסים. 

על מערכות יחסים ארוכות שנים.

המערכת יחסים הכי ארוכה והכי מורכבת שלנו היא בעצם עם עצמנו. 

המערכת יחסים השניה במורכבותה היא עם בן או בת הזוג, שם תמיד יש לנו מראה המציגה את הפגמים, הבלבולים הפנימיים, הקשיים באור לא מחמיא, ואנחנו מסתכלים על עצמנו גם דרך המראה הזאת. 

במערכות יחסים טובות, אנחנו גדלות ומשתבחות ועוברות דרך התמודדויות שאולי לא היינו עוברות אם היינו הסולו. 

אורי מנהלת מספר מערכות יחסים ארוכות שנים הסולו הזה: עם עצמה, עם השפות: שפת אימה ושפת האם החורגת(עברית), עם הריקוד ועם בן זוגה, וגם איתנו, עם הקהל. 

כולן מתערבבות ביחד לתוך חתיכה אחת.

אורי מציעה לנו פרוסה מתוך העוגה הזאת שנקראת אורי לנקינסקי, והיא עוגה רבת שכבות וטעמים.

 

dancers-  יצירה לחמש רקדניות: אלינור גולדברג, שובל יחזקאל, שיה קינן, תמר תבור וחן ג׳קסון.

 

העבודה מבוצעת על ידי רקדניות שהיו בסטאז’ של תוכנית ריסרץ’ בהנהלת של אור מרין.

חמש נשים צעירות, בשנות העשרים לחייהן, לבושות כמו אורי. השיער שלהן אסוף בהקפדה לאחור בקוקו מתוח ושביל שעובר את קו האמצע של הראש. הן מתחילות את המופע באותה תנועה כמו אורי. הן לבושות בשחור, בגד גוף, מעל מכנסיים שחורות, וכל אחת לובשת גרביים בצבע אחר. הן נראות כמו אדוות של אורי בחלל, או כמו הציורים הפוטוריסטים של הכלב מרובה הרגליים שמתארות את אותה התנועה שהיא מהירה ומשוכפלת מספר פעמים. אני מבינה על איזו דמות אם הן נשענות, אורי היא האבטיפוס שלהן. מעניין למה לא אומרת אמטיפוס, לא באנגלית ולא בעברית. קודם כל הכרנו את האמא ועכשיו את הגוזלות האפרוחים שלה, וזה גם מזכיר את הקליפ עם המראות Let Forever Be שלChemical Brothers.

 

 

הן מדברות בין דוברת יחידה הסולו לבין מקהלה שבה מדברות ביחד את אותו הטקסט. בזמן יצירת העבודה הן היו בסטאז’ שזה מצב ביניים בין הזמן שבו מסיימות את הלימודים לבין רקדנית מקצועית, ביצירה הזאת הן לא קיבלו כסף על השתתפותן. 

הן פתחו את המופע בשפה האנגלית ואז הן עברו לדבר רגע בעברית וגיכחו על זה כי הן אומרות שיש איזה יוקרה בלדבר באנגלית כי אז אפשר להתקבל עם זה עם זה לכל מיני פסטיבלים בחו”ל.  הן תוהות בקול רם לגבי מה זה לרקוד ללא תשלום.

למה זה הופך אותן? האם זה תחביב? האם הן סתם פראייריות? או שאולי זה כבוד גדול?

אהבתי שזה התחיל מאורי, והפך את זה לסיפורים האישיים שלהם. לכל אחת היה זמן סולו, שבו רואים את השפה התנועתית הייחודית שלה, וגם את התשוקה שלה לרקוד, וגם ההנאה בתוך זה. זאת תשוקה שאני מאוד מתגעגעת אליה.

ממרום גילי שחצה את גיל ה-40 אני מתבוננת בנשים הצעירות האלו, מתאבדות על הגוף, התנועה, מקריבות הכל בשביל לרקוד ולהופיע, ואני זוכרת את עצמי בגיל הזה, שזה היה עבורי הדבר הכי חשוב בחיים האלו, והתשוקה האינסופית הזאת שלא נגמרת. 

זוהי תשוקה שלא תלויה בדבר,

ולא בכסף,

ולא בגיל. 

הן מספרות שהן שונאות אודישנים, כי כולן תמיד מנסות להרשים שם. הן אומרות שבתור רקדניות מצופה מהן להשאיר את הרגשות והחיים האישיים שלהן מחוץ לסטודיו. מישהי אומרת משפט שמאוד התחברתי. מה קורה כשאנחנו לומדות לרקוד הופכות את הריקוד למקצוע ולמשהו שלומדות ומתחייבות אליו? אנחנו בעצם שוכחות איך לרקוד. 

ככה אני מרגישה הרבה פעמים. הייתי רוצה לחזור למצב בו הריקוד הוא משהו טבעי וספונטני הנובע ממני, הוא זרם מים, כמו מפל עוצמתי, כמו שהייתי רוקדת כשהייתי יוצאת למסיבות והייתי אחת עם הגוף ותנועה.

הן שואלות את עצמן ואותנו האם אפשר להפוך את החלום למציאות? רק לרקוד, בלי דאגות, בלי מחשבות. להתנתק מהעולם ומכל מה שקורה מסביב. להתנתק מהביקורת הפנימית, הקנאה, השוואה. זה מעניין לראות חומרים של אורי בחמש גופים אחרים. גופים צעירים, אבל לא כאלה תמימים.

 

אורי לנקינסקי הציגה את a dance piece וdancers ב4.9.2025 בסטודיו אורה, מרכז סוזן דלל. 

 

---