מחשבות של עדן קרמר על הרמת מסך- מסך 1

מתוך ״מבוסס על סיפור אמיתי״ מאת מעין ליבמן-שרון צילום יאיר מיוחס

אמנות בזמן מלחמה היא לא שאלה חדשה. היא נשאלה פעמים רבות בהיסטוריה של האמנות ואף הולידה תנועות אמנותיות שניסו להתמודד עם המציאות, או עם חוסר האונים לנוכח המציאות. זאת שאלה שמעסיקה לא רק יוצרים, אלא גם את הקהל ששואל את עצמו: האם לגיטימי להקדיש ערב כדי לצרוך תרבות במקום לצאת להפגין? לפעול? האם זה מוסרי? האם דווקא הכרחי? בטווח שבין אסקפיזם ואקטיביזם ישנן הרבה תשובות אפשריות לשאלות אלה. מה שבטוח הוא שהכל כרגע נמצא בצל המציאות, או יותר נכון עמוק בתוכה. בפתיחת הפסטיבל, מאיה ברינר, שמנהלת אותו אמנותית יחד עם ענת כ”ץ אמרה משהו כמו: אנחנו כאן, מופיעים. לא שוכחים. מופיעים ולא שוכחים. המבט שלה הסגיר שגם בעיניה זאת עמדה חלבית, לא מספקת, אלא המקסימום האפשרי לנו בתקופה בלי לוותר על עצמנו, על המחול. ואכן, לפחות התכנית שאני ראיתי, מסך 1#, כללה שתי יצירות שנוגעות באופן ישיר במלחמה ושתיים שלא. ניסיון להלך בין הטיפות: כן להתייחס, לא לצבוע את הכל.

יצירתה “מבוסס על סיפור אמיתי” מאת מעין ליבמן-שרון היא דוגמא מושלמת לעבודה שמסתכלת למציאות בעיניים. היא מצליחה, דרך גופם וקולם של הרקדנים, להעביר את הפצע דרך פילטר של עידון בימתי ולהגיש לקהל חוויה פואטית, אסתטית, רגישה וכואבת. מדובר בדואט של הרקדנים אורי דיקר ויוליה מז’צקיה, שמתאר ברב חכמה זוג במצב בלתי נסבל כאשר הגבר חוזר הביתה, כנראה ממילואים. גבר לבוש בפשטות הולך ומזמזם לעצמו באופן אגבי את שיר הרעות. הוא פוגש את האישה שלו כשהשיר עוד על שפתיו. הם מתקרבים, גופם מנסים להיפגש אבל מחליקים שוב ושוב, מאבדים אחיזה. הם ממשיכים לנסות למצוא את הדרך לגשר על התהום שפעורה ביניהם. הזמזום הופך למעיק, טורדני. שירי המולדת (אחרי “הרעות” מגיעים גם “מי שחלם” ו-“החיטה צומחת שוב”) חודרים למרחב הביתי, הפרטי, האינטימי. לא נותנים מנוח. הזוג מגביר את ניסיונותיו וככל שהם יותר מתאמצים להחזיק זה בזו כך הם מסתבכים, חונקים ונחנקים, לרגע מוצאים משענת או רבע חיבוק ומיד שוב נפרמים, מתעייפים, קרובים להתייאש. 

הקהל, חלקו על סף דמעות, מקווה איתם שיצליחו, מתפלל שזה יעבור כבר, שנוכל לחזור כולנו לחיים נורמליים. אני יודעת שזה בלתי אפשרי. הצלקות, הפיזיות וגם אלו שלא רואים, כאן כדי להישאר. הנושא של העבודה כל-כך ספציפי, כמעט קטן, לא פצצות ורעב ושבי אלא זווית אחת: איך חזרה מן הקרב משפיעה על הקשר הכי קרוב, על הזוגיות של בוודאי אלפי זוגות שחיים כאן. דווקא בגלל השוליות לכאורה של הנושא, העבודה מצליחה לגעת ישר ועמוק. אין כאן “מסר” ולא ניסיון לגייס דעת קהל אלא שיתוף כן של סדק שכל אחד יכול, מהזווית שלו, להזדהות איתו. העבודה מציפה שאלות בנוגע לחדירה של האתוס הלאומי אל המרחב האינטימי ביותר, ועל איך הגורל האישי קשור בעבותות, בין אם נרצה בכך ובין אם לא – בגורל הלאומי, ומה זה בעצם אומר עלינו. כשהשניים שרים יחד, כמעט צועקים את המשפט האלמותי “ואיך קרה, ואיך קרה, ואיך קורה עדיין” – הלב נשבר. איך זה קרה, איך זה קורה עדיין. 

הביצוע של דיקר ומז’צקיה מצוין. הפיזיות בדואט אמיתית מאוד, מקורקעת, אסתטית בגישתה הפצועה, הלא מושלמת. יש ביצירה רגעים וירטואוזיים של קונטקט ומשקליות מעניינת, אבל הוירטואוזיות היא לא העניין פה אלא האנושיות. הרקדן והרקדנית רוקמים בגופם ובקולם מערכת יחסים מורכבת, סוחפת בכאבה. הלוואי והיצירה הזאת תתפתח לכדי עבודה באורך מלא, אני אשמח לראות אותה. 

רעותא דליבא מאת עידו גידרון,. צילום יאיר מיוחס

היצירה השנייה שדיברה אליי היא “רֵעוּתָא דְּלִיבָּא” מאת עידו גידרון. זהו מחול של ארבעה גברים, הוא ביניהם. היצירה אמנם לא עוסקת באופן ישיר במלחמה אבל היא מביאה אנרגיה, כמו גם אסתטיקה, שחסרות פה בתקופה הזאת. מדובר בקטע תנועתי מופשט, נטול נרטיב, בו ארבעת הרקדנים מדגימים התנהלות של חברותא. הם נעים במבנים שנבנים ומתפרקים באופן אורגני, זורם. הם מסתכלים זה בעיניו של זה בלי להתבייש. הם נותנים לכל אחד מקום לנשום, לנוע, ומתייחסים זה לזה בכבוד. הם גברים גבריים – חזקים, קופצים גבוה, מתגלגלים, מרימים ומתרוממים באוויר אבל כל זה קורה באיזה מודוס עדין וקשוב. יש כאן עיצוב של גבריות חומלת, רכה, צנועה. למרות שאין כאן אמירה פוליטית מובהקת קשה שלא לחשוב על הדברים בהקשרם: איזה מין סוג של גבריות מודגש ומוערך בחברה הישראלית דווקא עכשיו, או אולי תמיד. האם אפשר ליצור מודל אחר, ואיך הוא נראה?

שרשרת של מנורות שמאירות באור חם תלויות מעליהם והמוסיקה, שילוב של מוסיקה בגוון חסידי יחד עם הקלטות של רבנים ביידיש, משלימה את אווירת החברותא. קשה לומר משהו על רקדן ספציפי מביניהם, ארבעתם (איתמר גלינה, בצלאל ברהמי, שחר דולינסקי, עידו גידרון) ניחנים בטכניקה וגם בנוכחות בימתית טובה והחוויה הכללית היא של אחדות ולא של אינדיבידואל. חוויה נעימה לעין ודווקא כאן, בניגוד לעבודה של ליבמן-שרון שרק עשתה חשק לראות אותה מתפתחת, נדמה שהפורמט הקצר מתאים בול. באוצרות חכמה ומתבקשת זאת היצירה שסגרה את הערב כך שיצאנו הביתה אחרי חוויה של יופי, עוצמה ורוך, ספוגים במעט תקווה. 

העבודה השלישית היתה סולו של הרקדן והיוצר עירד בן גל, שעסק באופן מפורש במיוחד בנושא של גבול ופריצתו. הוא פתח במונולוג שיצר הקבלה עצובה ומשעשעת בין שתי שכבות משמעות – ה-7 באוקטובר ויחסים אישיים-רומנטיים שלו, ומשם עבר לקטע תנועתי תוך שימוש בפס תאורה שהוקרן על הרצפה מלמעלה, והיה הדימוי המוחשי לאותו גבול מדובר. הכריזמה השופעת של בן גל כמבצע, בתנועה מינימליסטית, עשירה ומדויקת וכן בהגשת טקסט מלאת חן וקסם, חיפתה על רעיונות פשטניים ועל כתיבה מעט ילדותית. 

העבודה הרביעית, שפתחה את הערב, היא “פרמטה” מאת אפרת רובין. היא התרחשה בחוץ, ברחבה, והציעה חוויה של בליל רב-תחומי שכלל אנימציה, נגינה חיה של רובין עצמה על נבל וכלי הקשה גדול דמוי קסילופון, הנחייה קולית מקוטעת שלה וקטע תנועתי של שלוש רקדניות. הקשר הרופף בין כל האלמנטים הללו הוא התמה של היצירה – שינה. בהנחייתה הקולית רובין זרקה לחלל האוויר מילות מפתח אקראיות שקשורות לעולם השינה (גלי אלפא, שששש, מלטונין, צלילי פיהוק) בעוד הרקדניות נעות בהבעת פנים מודאגת ובתנועה נוירוטית, דמוית רוחות רפאים. אני מודה שלא הצלחתי לחבר בין הנקודות וליצור מהן תמונה שלמה, למרות שהערכתי את הבחירה למקם את העבודה בחוץ ולהשתמש בכלי נגינה חיים. נהניתי מהאנימציה שחור-לבן שהוקרנה בגודל מרשים על קירות המבנה של סוזן דלל, בה עיניים פקוחות ועצומות ואיורי עיפרון יפהפיים של דמויות מתכרבלות עם עצמן במיטה ומנסות להירדם.  

כמו בכל שנה, גם השנה פסטיבל “הרמת מסך” הצליח להביא בכורות מסקרנות ומגוונות בתוכן וגם בצורה, עם ובלי קשר ל”מצב”.

הרמת מסך- מסך 1 הוצג ב28.5.2025 במרכז סוזן דלל.

עדן קרמר היא יוצרת תיאטרון-מחול עצמאית, פרפורמרית ורקדנית, בוגרת תכניות רזידנסי בסדנא לאמנות רמת אליהו, במועצה אזורית חוף הכרמל ובסדנאות הבמה והמסך ביפו. עבודותיה האחרונות (“הטפט הצהוב” ו-“קתדרלה”) הוצגו בתיאטרון יפו ובמרכז נא לגעת לתיאטרון נגיש. עדן רקדה ביצירות של כוריאוגרפים שונים, ביניהם דניאל גליה-קינד, עירד אבני וגיא דולב. עבודתה האמנותית נתמכת על ידי מענקים מטעם מפעל הפיס, קרן רבינוביץ’ לאמנויות, עיריית תל אביב ומרכז “נא לגעת”. היא הופיעה בפסטיבלים ובמות בישראל ובחו”ל. עדן עוסקת הן ביצירתה והן במחקר תיאורטי בתחומים הקשורים בתנועה, נרטיב, סיפור, גוף והיחסים ביניהם. במקביל לעיסוקיה במחול, היא עורכת לשונית ועורכת תוכן עצמאית בעלת ניסיון בעריכת טקסטים אקדמיים וטקסטים בתחומי האמנות כגון תסריטים, מחזות ותערוכות. כתבות כמו גם מאמרים אקדמיים שלה התפרסמו במגזין “מחול עכשיו” בעריכת רות אשל. עדן היא לקטורית במאגר הלקטורים של קרן גשר לקולנוע וספקית תוכן (עריכה, ליווי ותרגום) של עמותת הכוריאוגרפים. שימשה כאסיסטנטית ומנהלת תוכן של הסופרת מיכל גוברין והקימה את אתר האינטרנט שלה. בעבר, עבדה כלקטורית בהוצאת הספרים “עם עובד”. עדן היא בוגרת תואר ראשון בהצטיינות במדעי הרוח, ספרות וחינוך ממכללת “אורנים” וסטודנטית לתואר שני בתכנית הבינתחומית באמנויות באוניברסיטת תל אביב. בנוסף, היא בוגרת קורס מורים דו-שנתי לויניאסה יוגה, מסלול “שלומבל” – לימודי המשך לרקדנים בהנחיית שלומית פונדמינסקי, וקורסים רבים במחול בטכניקות מגוונות בארץ ובעולם. היא חברה מובילה בקהילת אנ”ת, העוסקת באמנות, חינוך וחברה, וחברה ושגרירה של “קרן העתיד” גרמניה-ישראל.