Annabelle Dvir on Curtain 2: Adi Boutrous and Andrea Constanzo Martini
SCARABEO- Angles and the Void- אנדראה קוסטנזו מרטיני
אצל הזכרים אזור חלל הצפק (Peritoneal cavity) סגור לחלוטין.
אצל הנקבות פתוח הצפק בחלקו התחתון ומקיים קשר עם העולם החיצון דרך החצוצרות, הרחם והנרתיק.
נוכחתי לתנועה על גוף אחד, פתאום על גוף אחר – האם באמת גופים אלו שונים זה מזה? חשבתי ישירות על המשמעות של הנוכחות הגברית המוכפלת בתוך מרחב התאורה והמרובע שבבמה. הסמליות של אלמנטים ונוכחויות תנועה “בגוף המקור” הופיעה ללא מאמץ – גלום הבדל משמעותי ומעניין בפרשנות המשתנה בין גוף אחד לגוף אחר מאותו המין.
הגוף מנסה לשמר נרטיב ואסוסיאציה אודיאלית – פרקטיס מעניין.
התנועה מתלבשת עבורנו בהומור, בכזו קלות ובגלל המוח המלא באינפורמציות קודמות. הפנים מייצרות צחוק למול הגוף הכביכול רציני.
מערכת היחסים משקפת פנטזיה, ילדות, תמימות – כאילו מנסים לייצר גברים אלו קשר עמוק יותר לעולם החיצון, למרות “מגבלתם” האנטומית.
לא הצלחתי לצחוק גם…
העולם הפנטזיונרי במערכת היחסים בין המופיעים, ובינם לביננו, קיים רק בדמות האנוש והבנתי עד כמה זה דורש פתיחות, רצון ודימיון מצידנו – הקהל.
חסך?
ושוב לא הצלחתי לצחוק…וממש רציתי
איך הגוף מייצר קול, אבל ללא הקול?
איך הגוף מכפיל קול, אבל ללא הקול?
הגיחוך על אלמנטים ורגעים מציאותיים ברורים מאליהם, השרתה מעיין נחת על הקהל, מעיין יכולת להיפרד לשלום “מהראש הטרוד” שלהם…
פנטזיה מתוך מציאות, מתוך חלום על מציאות
רציתי חזה קטן!
רוצה!
מתח מנסה להיבנות, הובלתי לתוך ציפייה, איטיות ובדיקת זכרון – עד כמה יכולתי לשמר את הגוף בתוך תמונת במה שלא מכילה אותו כבר?
נרטיב חוקי ההרגל מנסה להשמר, המתח מתפרק, נבנה, מתפרק, נבנה, מתפרק, נבנה…נוצרים רצפי אירועים תנועתיים בסדר – לא סדר לא צפוי, מאורגנים זה ביחס לזה באופן בו נשברים ביחס לעצמם. הגוף מנסה להוולד להתארגן מחדש על עצמו ועל תנועותיו, לעיתים כמעט מצליח לעיתים נשאר עובר. ואז הגיע הרגע בו “הזריקה מהחומר”, השתחררה מתוך הגוף אל הבגד, אל ההילה שמסביב לכל תנועה, אל הקירות, הרצפה, הווליום והאנטי קליימקס המופרע של היצירה.
‘תמיד זה כאן’ – עדי בוטרוס
הרגשתי בנובלת הגוף בעלת מבנה אקספוזיציה ברור ונשנה. הייתה לי מעיין תחושה שמעכשיו יהיו רגעים בהם הזמן כאילו יעצור ויחזור על עצמו כל פעם מחדש – על ידי התנועה המגיעה, לא מצליחה להיעלם, חוזרת ומתעצמת כל פעם נוספת.
לא ניתן להתעלם מנוכחותם של הגופים הזכריים והגבריים – אני יודעת את זה, אני מקבלת את זה. ושוב חזרתיות – ושאלתי איך היא באמת מתקיימת, כאשר שמיטת הגוף אל הרצפה מתרחשת? רציתי שהראש לא יפחד מהרצפה…
הגוף היה מוחזק, מאופק, מוכרח
פתאום: בר שליטה, בעל נוף, איכות של דממה, היה יכול להיות מעניין להיות האדם היחיד בקהל ברגע הזה.
הם פונים הצידה, הם פונים הצידה, הם פונים הצידה
החלטה ברורה חדשה, ברורה בגוף? גרוב? “הרובה”
הבנתי לרגע כי הפנים ישארו החזית שלי לעולם! וכי אולי הגוף תמיד יסחב אחר הראש שלי – המוח.
הגוף הוא סחבה
הזהות היא סחבה
יחסי התלות – טפילות מתחזקים ואני מבינה שהם ישארו גם אם הם לא יגעו זה בזה שוב, בדיוק כמו שהזהות, בין אם הנשלטת ובין אם לא, תשאר שם תמיד, תמלא כל תא ותא בכל פיסת גוף.
אחיזה, אחיזות, הולכה, הולכת שולל
מבט, מבטים, “סחבות” בצורות חדשות
תמיכה באופן שנוח רק לי יהיה בהכרח ניצול?
מה מקומה של הזהות, איפה מתמקמת התחושה עצמה שיש לי זהות?
ועכשיו הרביצה: רביצת הגוף על גוף אחר, אחריות ההובלה, מחשבה, החלטה, שינוי מצב, תודעה ותאורה תוך כדי ידיעה מוחלטת שקיימת שליטה על גוף אחר.
הפנמת הקונטור של האחר לתוך הזהות הצורנית שלנו
לקיחה – רצון לחזור לנוחות, הנוחות שבשלד של מישהו אחר!
הגשמה עצמית = שחיקה עצמית
הילדות גדלה בתוכנו!
הראש ממני והגוף מאחר, מאחר גם לבוא
ראיתי דמות נשית משני גופים גבריים.
מחשבה מופרעת, התפרעתי, לא אשתף.
האנמיות של התלות שהורגשה מיכם גרמה לי להבין שהניסיון בלהיות תפילים כל הזמן זו פעולה בלתי נפרדת מאיתנו באופן כימי ביולוגי.
אולי לרגע הזהות משותפת, כי הגופים משתתפים זה בזה וזה בתוך זה? מייצרים מבנה חיצוני חדש משותף…
אחרי זה הרכבתי לעצמי מחדש, את החלקים, מתוך העובדה, שהמציאות הבלתי נסבלת בהישנותה תייצר בנו את החזרתיות הבלתי נסבלת, של פעולותינו הבלתי סלחניות כלפי עצמנו וכלפי האחר.
