רשמים של יוליה פריידין על ׳על עלה ועל אלונה׳ מאת אנסמבל עיתים

צילום אביעד פוקס

*English follows

סיפרתי לדניאלה שאנחנו הולכות לצפות בהצגה “על עלה ועל אלונה”. כמו שחקניות שמופיעות בעצמן על הבמה, עשינו חזרה גנרלית והאזנו לסיפור בספוטייפי. דניאלה כבר ידעה מה הולך להיות.

*

אני ודניאלה מגיעות למוזיאון, יש התרגשות באוויר ושבת שמשית וחמה במיוחד לכבוד המאורע. בגלל שזה קורה במוזיאון תל אביב, זה כמו להגיע לקניון ענק של אמנות. לפני שאנחנו נכנסות, נותנים לכל ילד וילדה לבחור עלה עשוי נייר: יש בצורת לב ויש בצורה רגילה. דניאלה בחרה שני עלים, אחת בשבילה ואחת ליערה, חברה טובה שתיכף אמורה להגיע. בתוך האולם, יש המון המון עלים על הבמה, כמו לפני סופה. זה מבשר את תחילת הסתיו.

לפני שמתחילה ההצגה הרישמית, שתי הפרפורמריות מסתובבות באולם ואוספות בחזרה אליהן את העלים, תרגול ראשון בפרידה, כמו טיזר והכנה למה שיבוא בהמשך.

אני תמיד צופה בהצגות ילדים בכמה כובעים שונים באותו הזמן: יוליה האמא שבאה עם בתה דניאלה, יוליה היוצרת, והכובע עם השוליים הכי רחבות: יוליה הילדה שעלתה לארץ בגיל 7 ולא ראתה כאן הצגות ילדים. ההצגה הראשונה שראיתי בתיאטרון היתה ׳הכפר׳ שהוצגה בתיאטרון גשר. 

הבמה מלאה בעלים, ויוליה הילדה מקווה שבסוף ההצגה יזמינו את כל הילדים ואת הוריהם שלא מימשו פנטזיות כמוסות, לבוא ולהעיף את העלים.

אלונה הבובה עם הקארה השחור נכנסת כשהיא מלווה בשתי פרפומריות המובילות אותה ביחד: רותם גולדנברג ואביב הורוביץ, והיא מתחילה להתקלח בתוך העלים. הילדים ממש נקרעים מהקטע הזה. אני נורא אוהבת לגלות מה מצחיק ילדים ולאיזה סוג של הומור הם מתחברים. היא מתחילה לעשות שם עמידת ידיים ולשכב על ערימת העלים. זה נראה ממש כיף לפזר עלים לכל עבר. אלונה מוצאת פנס בתוך הערימה. יש איזה רגע קסום שהיא נושפת עליו, והפנס נדלק בשונה למשל מנר שאם נושפים עליו הוא נכבה. זה מרגיש כמו קסם.

אני מרגישה גם עצב נוגה, שאלונה מסתובבת לבד בחוץ כשהגן כבר סגור. 

מאחורי הפרפומריות והילדה-בובה אלונה יש מסך לבן, ומולו יש מקרן. יש הקרנה של עיגול, וזה מזכיר ירח או שמש. פתאום הקיר האחוריי של הבמה הופך לתיאטרון צלליות. רותם ואביב מתחילות לשחק עם הידיים ויש צורה של כלב שמאכילים אותו, וזה נורא נורא מתוק, ואפילו בשורות האחרונות, רואים את זה ממש טוב וברור. יש גם עץ בתיאטרון צלליות ונחליאלי שמגיע. יש התאמה ויזואלית בין המילה רוח לבין הרוח על הבמה מהמאוורר. זה נותן תחושה מאוד חושית. אלונה מוצאת תפוח, כשהיא בעצם יושבת מתחת לעץ שזיף. יש הקרנה של צורת תפוח (כמו הסימן מחשבים של אייפל) ורותם מפיקה צלילים ג’וסיים של לעיסה, כל פעם ששומעים שהיא נותנת עוד ביס בתפוח, בצללית רואים שהתפוח הולך וקטן. החיבור בין צליל הלעיסה לדימוי שהולך וקטן גאוני.                       

אלונה מוצאת לב בתוך הערימה והילדים קוראים בהתלהבות ומישהו צועק ׳זה לב זהב׳.

ברגע מסוים בספר שעליו ההצגה מבוססת, מתחיל לרדת גשם. שומעים צליל של גשם ואביב מפזרת משהו על המקרן שנראה כמו זרעים של תירס שממנו מכינים פופקורן. שומעים אותם מתפוצצים וגם יש בוידיאו דימוי של גשם. זה הופך את הרגע למשהו מאוד מאוד מוחשי, אמיתי.

אבל דניאלה אומרת: ׳זה לא גשם אמיתי.׳ 

יערה, חברתה הטובה של דניאלה אומרת: ׳היא בכלל לא הולכת עם מעיל.׳ 

הפרטים הקטנים שהילדות שמות לב אליהם יפים נורא. אלונה מנסה להגיע הביתה בגשם ויש סופה וריקוד של אביב עם המטריה. 

כשאלונה מגיעה הביתה אביב הופכת להיות האבא. היא שמה על עצמה שפם. דמות האב מדברת בטלפון כל מיני דברים של מבוגרים, מס הכנסה ומשכנתא וכל מיני מילים שהמבוגרים יודעים מה הן וזה יושב תמיד כמו איזה עול על הכתפיים. אבל מה שמעניין את אלונה שהיא רק רוצה כבר לאכול את המרק הכתום והיא רוצה שאבא יסדר לה את המפה המשובצת ויתן לה כבר את המרק. 

אהבתי את ההיפוך תפקידים הביתי, כי בדרך כלל בסיפורים, האמא מוצגת כזאת שמגישה מרק, מטפלת בעניינים של מבוגרים. רואים הקרנה של המרק מלמעלה, כמו שחוקרים במעבדה מסתכלים לתוך מיקרוסקופ ורואים שם צורות ומרקמים. 

מתוך נקודת מבט של אמא, תמוה לי איך האבא הולך לישון ומשאיר את אלונה לאכול את המרק הרותח לבדה. לאמא זה לא היה קורה. 

לאלונה נופל עלה של לב בתוך המרק. כאן מתחיל הקונפליקט, התפנית בעלילה. פתאום אלונה שומעת קול, בעצם העץ מדבר אליה (בקולו המוכר והיפיפה של השדרן האהוב דורי בן זאב).

הוא אומר לה: ׳הלב בצורת עלה זה הלב שלי.׳

 יש שיר ורותם ואביב משמשות כמו מקהלה ואלונה רוקדת סטפס בסגנון  ׳Singin’ in the Rain’ של ג׳ין קלי. 

יש משפט של דורי בן זאב שמרגש אותי במיוחד: ׳לב תמיד מגיע לאן שצריך.׳ זה מרגיש לי המסר של ההצגה ושל הסיפור. אם אני חובשת את כל הכובעים בו זמנים, הייתי רוצה עוד מהרגע קסם הזה, עוד מהפיוטיות הזאת, ועוד לתת מקום ויזואלי למשפט העוצמתי הזה.

העץ בעצם מסביר לאלונה שהעלה הזה, זה הלב שלו ושהיא צריכה להחזיר אותו בחזרה לעץ. לאלונה קצת קשה להחזיר את העלה ולהיפרד ממנו, אז הן מביאות חכה כדי לעזור לאלונה להצליח להיפרד מהלב. 

יערה צועקת: ׳את פשוט יכולה לנשוף!׳ מעניין אם זה משפט שהיא אומרת בגלל שהוא כתוב בסיפור עצמו והיא מכירה את הסיפור, או שזאת האינטואיציה הילדית שלה.

הרבה פעמים לה ולדניאלה קשה להיפרד אחת מהשנייה אחרי שבילו שבת מלאה וכיפית ביחד, ותמיד בסוף המפגש יש דרמה ובכי והן לא רוצות ללכת כל אחת לביתה. הן אומרות על עצמן שהן אחיות. כשהיו יותר קטנות, הן אמרו: אחותות.

דניאלה וגם יערה, כל אחת מהן היא בת יחידה. גם אלונה היא בת יחידה ומרגישים את ההתמודדות שלה בתור בת יחידה מול העולם, מול הטבע שמשנה את מצב הרוח בהצגה וגם מול הקול של העץ שמבקש ממנה להיפרד מהעלה שהיא מחשיבה לשלה.

פעם הבאה, אנחנו האימהות יכולות להזכיר להן את הרגע הזה בהצגה, לא שיהיה פחות דרמה, אבל אולי הזיכרון על אלונה נפרדת מהעלה יגרום להן להתבונן קצת אחרת על הפרידה.

הילדות תמיד אומרות: זה שלי מהבית, משפט שדווקא הגיע מתוך שפת הגן, והעץ מזכיר לאלונה ולקהל הצופות, שהטבע לא שייך לנו, הטבע שייך לעצמו.

היה רגע מקסים ממש בסוף ההצגה שכמעט פספסנו כי דניאלה הכריזה שיש לה פיפי, שהצל של העלה יוצא לטייל על כל התקרה של ההצגה. זה גורם לנו, המבוגרים והילדים, להרים מבט אל התקרה ולעקוב אחרי הצללית של העלה המטיילת על תקרת האולם כולו, וזה נותן איזה תחושת קרבה להצגה, לאלונה, לשחקניות ולעלים. 

*

ביציאה מהאולם, ראינו את שירה גפן. לחשתי לדניאלה שהיא הכותבת של הסיפור. אני לא יודעת מי בין שתינו התרגשה יותר: יוליה האמא-ילדה שגדלה בנתניה, עברה לתל אביב וכל פעם נתקלה בסלב אחר בשדרות רוטשילד, או הבת שלה, דניאלה, שפעם ראשונה פוגשת במציאות את הכותבת של הסיפור. שתינו יצאנו מחזיקות ידיים מרוצות ושמחות מההצגה.

אנסמבל עיתים הציגו את ׳על עלה ועל אלונה׳ ב31.1.2026 במוזיאון תל אביב.

---

 

Yulia Frydin’s Impressions of ‘The Heart Shaped Leaf’ by Ensemble Itim

I told Daniela that we were going to see the show ‘The Heart Shaped Leaf’. Like performers who appear on stage themselves, we did a dress rehearsal and listened to the story on Spotify. Daniela already knew what was going to happen in the show.

*

Daniela and I arrive at the museum; there’s excitement in the air and a sunny, unusually warm Saturday in honor of the occasion. Because it takes place inside the Tel Aviv Museum, it feels like arriving at a giant mall of art. Before we go in, each child is given a paper leaf to choose: some are heart-shaped and some are regular. Daniela chose two leaves, one for herself and one for Yaara, a good friend who was about to arrive. Inside the hall, there are many, many leaves on the stage, like before a storm. It signals the beginning of autumn.

The two performers walk around the hall and climb the steps to reach every row, collecting the leaves back from the children, a first exercise in letting go, like a teaser for what will come later.

I always watch children’s shows wearing several hats at the same time: Yulia the mother who came with her daughter Daniela; Yulia the creator; and the hat with the widest brim, Yulia the child who immigrated to Israel at age seven and didn’t see children’s theater here. The first play I saw in a theater was ‘The Village‘ at Gesher Theater.

The stage is full of leaves, and Yulia the child hopes that at the end of the show they’ll invite all the children and their parents, those who never fulfilled their secret fantasies, to come and throw the leaves in the air.

Alona, a puppet with a black bob haircut, enters accompanied by two performers, Rotem Goldenberg and Aviv Horowitz, who guide her together. She begins to bathe in the leaves. The children crack up at this moment. I love discovering what makes children laugh and what kind of humor they connect to. She starts doing handstands and lying on the pile of leaves. It looks like so much to scatter leaves everywhere. The girl finds a flashlight in the pile. There’s a magical moment when she blows on it and the flashlight turns on unlike, say, a candle, which goes out when you blow on it. It feels like magic.

I feel a gentle sadness that Alona is wandering outside alone after the kindergarten is already closed.

Behind the performers and the puppet-girl Alona there’s a white screen, with a projector facing it. A circle is projected, like a moon or a sun. Suddenly the back wall of the stage turns into a shadow theater. Rotem and Aviv start playing with their hands and there’s the shape of a dog being fed. Even in the last rows, the projection enlarges the shadows and we see everything clearly. There’s a tree in the shadow theater, and a wagtail arrives. There’s a visual correspondence between the word “wind” and the wind created onstage by a fan. It gives a feeling of something real and very sensory.

Alona finds an apple while sitting under a plum tree. There’s a projection of an apple shape (like the Apple computer logo), and Rotem makes juicy chewing sounds. Each time you hear another bite, in the shadow you see the apple getting smaller. The connection between the chewing sound and the shrinking image is absolutely brilliant.

Alona finds a heart in the pile, and the children call out excitedly; someone shouts, “It’s a golden heart!”

At one point in the book upon which the show is based, it begins to rain. You hear the sound of rain, and Aviv scatters something on the projector, probably corn kernels used for popcorn, and you hear them popping. In the video behind, you also see an image of rain. It makes everything feel very tangible and real.

But Daniela says, “It’s not real rain.”
Yaara, Daniela’s good friend, says, “She’s not even wearing a coat.”
It’s beautiful, the little details the girls notice.

Alona tries to get home in the rain. There’s a storm and a dance with an umbrella by Aviv.

When Alona gets home, Aviv becomes the father. She puts on a mustache. The father talks on the phone about all kinds of adult things, taxes, mortgages, words adults understand, things that always sit like a burden on the shoulders. But what interests Alona is that she just wants to eat the orange soup already. She wants her dad to set the checkered tablecloth and give her the soup.

I like the role reversal at home, because usually in stories the mother is the one who serves soup and handles the adult matters. There’s a projection of the soup from above, like scientists looking through a microscope and seeing shapes and textures.

From a mother’s perspective, I find it puzzling that the father goes to sleep and leaves Alona to eat the boiling soup alone. That wouldn’t have happened with a mother.

A heart-shaped leaf falls into Alona’s soup. Here the conflict begins, the turning point in the plot. Suddenly Alona hears a voice; the tree is speaking to her (in the familiar, beautiful voice of the beloved broadcaster Dori Ben Ze’ev).
He tells her, “The leaf shaped like a heart, that’s my heart.”

There’s a song, and Rotem and Aviv serve like a chorus. Alona tap dances tapin the style of ‘Singing in the Rain‘ by Gene Kelly.

There’s an especially moving line, in Dori Ben Ze’ev’s voice: “A heart always finds its way where it needs to go.”
It feels to me that this is the message of the show and the story. If I wear all my hats at once, I would want more of that magical moment, more of that poetry, and more visual space for that powerful line.

The tree explains to Alona that the leaf is its heart and she needs to return it to the tree. It’s hard for her to give it back and say goodbye, so they bring a fishing rod to help her let go of the heart.

Yaara shouts, “You can just blow!” I wonder if she says that because it’s in the story and she knows it, or if it’s her own childlike intuition.

Often it’s hard for her and Daniela to say goodbye after spending a full, fun Saturday together. At the end there’s always drama and tears; they don’t want to go home. They say they’re sisters. When they were younger, they used to say “sisterses.”

Daniela and Yaara are both only children. Alona is also an only child, and you feel her struggle as an only child facing the world, facing the changing moods of nature during the show, and the voice of the tree asking her to give up the leaf she considers as hers.

Next time, we mothers can remind them of that moment in the show. Not so there will be less drama, but maybe the memory of Alona parting from the leaf will help them see separation a bit differently. 

The girls always say, “It’s mine from home,” a phrase that actually comes from kindergarten language. And the tree reminds Alona and the audience that nature doesn’t belong to us, nature belongs to itself.

There is a lovely moment right at the end of the show that we almost miss because Daniela announces she needs to pee: the shadow of the leaf goes wandering across the entire ceiling of the hall. It makes both the adults and the children lift their heads and follow the leaf’s shadow as it travels across the ceiling, and it creates a sense of closeness, to the show, to Alona, to the performers, and to the leaves.

*

On the way out of the hall, we saw Shira Geffen. I whispered to Daniella that she is the woman who wrote the story. I don’t know who was more excited: Yulia the child, who grew up in Netanya, moved to Tel Aviv and would see a different celeb every time she walked up Rothschild Boulevard or my daughter, Daniella, who saw the person who wrote the story for the first time in real life. The two of us left, hand in hand, content and happy from the play.

 

Ensemble Itim presented ‘The Heart Shaped Leaf’ on January 31, 2026 at the Tel Aviv Museum of Art. 

---