Ella Greenbaum’s Response to ‘Life in Lycra’ by Andrea Constanzo Martini and ‘Paradise’ by Matan Cohen

An evening featuring two works: Life in Lycra by Andrea Costanzo Martini and Paradise by Matan Cohen.

Photo Ton Van Til

Andrea’s piece explores the relationship between a ballerina (Avigail Shafrir) and a choreographer, but also the relationship between the performers and the audience. Even before the performance begins, his voice is heard reciting the familiar “pre-show announcements.” He dwells on and repeats the instruction to turn off cell phones, and from there exaggerates and expands the directions, guiding us on how to cough, how to blink, how not to disturb the performers or the audience. He notes that dance is sometimes funny, sometimes sad, sometimes understandable, and sometimes not.

It’s all very funny but also thought-provoking, raising questions about the power dynamic between the creator and the audience. How much power does he have to instruct us on how to watch, what to think, how to understand and interpret, and when to applaud?

Throughout the show, the narration continues, in Andrea’s voice alongside another female narrator, voices that sound like artificial intelligence. The narration continues with axioms, and the dancer shows us with her body: “This is a rond de jambe. This is a leg. This is a turn.” Later, they say: “This is a dancer. This is not a dancer.”

Beneath their lightness and humor lies a deep philosophical discussion.
Who is more important: the dancer or the choreographer? Her interpretation or his instructions? Her emotions or his? The performance or the audience?

The narrators’ axioms reminded me of René Magritte’s painting: “This is not a pipe.” After all, it is a painting of a pipe. So here too – what is reality? What is truth? The words? The movement? What we see, what we know, or our interpretation?
Is a movement phrase a dance? Or is it just a leg, a knee, a movement? What is dance? Who is a dancer and who isn’t?
Are they real or robots? Their metallic leotards make their bodies appear mechanical, but their bare legs reveal muscles and skin, flesh and blood.
When are dancers perceived as automatic machines, and when is their humanity revealed? What is sincerity on stage? What is beauty?

And what does the choreographer mean when he talks about “this”? He speaks about “this,” and she does “that.”
Do we know how to distinguish between the two?
Between the real truth and the artificial one? Is his truth or our truth?

The work Paradise by Matan Cohen deals with the harsh truth of life in our country.
Dancers Adi Raban and Alma Karvat Shemesh stand on stage in blue and white outfits, with pregnant bellies, singing songs from The Sound of Music, but with new lyrics written by Matan.

“My Favorite Things”
becomes
“Terrible Things”
Words that hit right in the gut. And there they are, standing with their bellies and singing the terrible truth about what’s happening here, within us, and around us:

When the thoughts come
And despair sinks
And I’m feeling bad
I simply reflect on those terrible things
And then I just feel so sad

The choice of songs from The Sound of Music enhances the feeling of a broken dream. The story we grew up on, about a homeland, about resistance to Nazism and escaping from it. And now, where do we escape to?

Later, they give “birth” to watermelons from under their white shirts and ask:

How do you solve a problem like a leader?

The words are powerful and brave, presenting reality in painful rhymes. I felt like they were singing my truth.
Does everyone feel that way?
One woman hurriedly left the auditorium. An usher directed her to exit on the other side, and she had to walk past the dancers.
“Shame on you,” she muttered at them.
Apparently, she has a different truth.
But what should they be ashamed of, I wonder?
They are just speaking the truth.

They smash the watermelons into pieces and gently, tenderly, with motherly care, gather the pieces into plastic bags.

Photo Ascaf

All the while, they sing. Edelweiss becomes Paradise
a song about a blue-and-white homeland soaked in blood.
How long will mothers be forced to clean it?

The audience rose to their feet in long, thunderous applause and was invited to enjoy a glass of wine at the Dalal Restaurant in celebration of the festival’s closing.

I went there, to drink and reflect on motherhood,
and then I noticed the woman who had left the auditorium, still somewhat shaken.

I asked her how she was doing, and she replied with a choked voice that she was offended, surprised, that she couldn’t bear those images at this moment, and that a dance performance shouldn’t be political.
I thanked her for sharing, and chose not to explain or argue with her truth.

צפייה במופע הנועל את הפסטיבל, ערב משותף לשתי יצירות: Life in Lycra מאת אנדראה קוסטנזו מרטיני ו – Paradise מאת מתן כהן

היצירה של אנדראה מדברת על מערכת יחסים בין בלרינה (אביגייל שפריר) לכוריאוגרף, אבל גם על מערכת היחסים בין המופיעים לקהל. עוד לפני שהמופע

Photo Ton Van Til

מתחיל, קולו נשמע ברצף ה”הנחיות של לפני מופע” המוכר.  הוא מתעכב וחוזר על ההנחיה לכבות את הפלאפונים ומשם מעצים ומגזים את ההנחיות, הוא מדריך אותנו איך להשתעל, למצמץ, איך לא להפריע להם ולשאר הקהל, ומציין שמחול הוא לעיתים מצחיק לעיתים עצוב, לפעמים מובן ולפעמים לא.
הכל מאוד מצחיק וגם מעורר מחשבה על יחסי הכוחות בין היוצר לקהל, כמה כח יש לו להנחות אותנו איך לצפות בו, מה לחשוב, איך להבין ולפרש אותו, מתי למחוא כפיים.
לאורך המופע הקריינות ממשיכה, בקולו של אנדראה יחד עם קריינית נוספת, קולות שנשמעים כשל בינה מלאכותית.
הקריינות ממשיכה כאקסיומות והרקדנית מראה לנו בגופה: “זה טונדו. זוהי רגל, זה סיבוב”.  בהמשך הם אומרים:  זה רקדן וזה לא רקדן.”
מבעד לקלילות ולהומור שלהם מסתתר דיון פילוסופי מעמיק.
מי יותר חשוב? הרקדנית או הכוריאוגרף? הפרשנות שלה או ההוראות שלו? הרגשות שלה או שלו? המופע או הקהל?
האקסיומות של הקריינים  מזכירות לי את הציור של רנה מגריט:
“זוהי לא מקטרת”
הרי זהו ציור של מקטרת. גם כאן, מהי המציאות? מהי האמת? המילים? התנועה? מה שאנחנו רואים או מה שיודעים? או הפרשנות?
האם המשפט התנועתי הוא ריקוד? או שזו רק רגל, ברך, תנועה. מהו ריקוד? מיהו רקדן ומי לא?
האם הם אמיתיים או רובוטים? בגדי הגוף המטאליים שלהם הופכים את גופם למכאני אך הרגליים החשופות מתארות שרירים ועור, בשר ודם.
מתי רקדנים נתפסים כמכונות אוטומטיות ומתי נחשפת האנושיות?  מהי כנות על הבמה? מהו יופי?
ולמה מתכוון הכוריאוגרף כשהוא מדבר על “זה”?
הוא מדבר על “this” והיא עושה את “that”.
האם אנחנו יודעים להפריד בין זה לזה?
בין האמת האמיתית למלאכותית? האם האמת שלו היא האמת שלנו?