מריונטה שחתכו לה את החוטים
*English follows
רשמים של אלה גרינבום בעקבות צפיה ב׳ענבל׳ מאת עמנואל גת עבור להקת ענבל
איך אני זזה אם לא מכתיבים לי איך לזוז?
לפני כשבוע נפתח דיוק פייסבוקי מעניין, בעקבות כתבה של רן בראון על היצירה “ענבל” מאת עמנואל גת.
ביצירה, רקדני להקת ענבל יוצרים כוריאוגרפיה מתוך משפטי תנועה שלהם.
כמו קולאז’ תנועתי הם גוזרים, מדביקים, משנים במרחב, מציבים במקום חדש, ושוב מתחילים מחדש.
מנסחים את אותו משפט כמה פעמים, ליד האחרים, עם האחרים.
איך ריקוד נולד? אולי כך! לפחות זו אחת הדרכים.
בדיון ובאופן כללי עמנואל מתנגד לדרישה שמופנית לרקדנים, לאמץ את אופן התנועה הספציפית של הכוריאוגרף. הוא מדבר על תחושת מחיקת הזהות של הרקדנים בתהליך היצירה, דבר שמהדהד ומתבטא הלאה בחברה כולה, כאיבוד החופש, הזהות והסמכות האישית.
הדיון והתגובות מעלים שאלות ומחשבות על כוריאוגרפיה וריקוד בכלל, האם קיים כזה דבר- תנועה שלא מזוהה עם דיסציפלינה, מתי תנועה היא “שלי” ומתי ביצוע הופך לשיעבוד ומחיקה?
עמנואל רוצה לאפשר להם לפתח את הסמכות הפנימית, הבחירה והחופש.
אז איך הם זזים אם לא אומרים להם איך לזוז?
בגמישות חתולית, ארוכה וחדה, לפעמים רכה. איזו מסורת יש שם בגוף? איזו דיסציפלינה? מי רקדה בלט מגיל שלוש ומי התאמן בברייקדאנס במקלט השכונתי? האם זה משנה?
האם המציאו את הכל לבד? מתי התנועה היא לגמרי שלי, גם אם למדתי אותה ממישהו אחר?
נראה שהרקדנים והרקדניות המציאו חוקיות משלהם והיא מרתקת. במהלך המופע הם כמו מזמינים אותנו לגלות ולחקור אותה. האם היא שלהם או של הכוריאוגרף? מי הכתיב את החוקים? ואיזה חוקים נשברו?
וזה מרגש אותי כצופה, לגלות את השפה של כל אחת ואחד, לראות את הייחודיות והשוני שלהם שמתחבר ביחד ולעיתים יוצר אחדות ולרוב מבליט את ההבדלים, את האופי והאישיויות השונות, את האמירה שלהם במרחב, על עצמם, איך הם תופסים את עצמם ומה יש להן להגיד דרך הגוף.
לראות את אותו משפט תנועתי שוב ושוב, מתמקם כל פעם מחדש, מושפע מחבריו, משפיע עליהם, מצייר גם את המוזיקה והמילים ומתחבר למציאות הנוכחית, לובש בגד, צורה וצבע, הכל משפיע והאפשרויות הן אינסופיות.
הם מראים לנו שאפשר לפרום ולרקום, לפרק ולבנות מחדש וכך משתפים אותנו ביצירה. עצם הצפייה שלנו בתהליך נותנת לו תוקף ואנחנו כמו עוברים חינוך מחדש כאילו הם אומרים הנה תראו, גם ככה אפשר!
כל זה, נרקד יחד עם המוסיקה של להקת בלובנד, אלבום משנת 1999. קולו העמוק והמלטף של דוד פרץ נוכח על הבמה כמו רקדן נוסף, עם המילים החותכות, רלוונטיות למציאות הנוכחית:
“את נראית כמו מריונטה שחתכו לה את החוטים
מניפה את הידיים לכל הכיוונים
מנסה להאחז בכל דבר שזז
אבל את רק משאירה שריטות על הגב..”
והמילים שרות, חותכות
יחד עם המשפטים החתוכים של הרקדנים
יחד עם האמירות החותכות של עמנואל בעמוד הפייסבוק שלו:
“הרקדנים היצירתיים ביותר הם אלה שיכולים לסבול את המצבים הגבוהים ביותר של אי ודאות”
והנה אולי גם אנחנו, הקהל, צופים באי הודאות של הרקדנים ובאי הודאות שלנו כמו מריונטות ללא חוטים, מנסים לבנות ולהיבנות מחדש במציאות הבלתי אפשרית.
להקת ענבל הציגה את ׳ענבל׳ מאת עמנואל גת ב2.1.2025 בתאטרון ענבל.
Impressions by Ella Greenbaum after watching Inbal by Emmanuel Gat for Inbal Dance Theater
How do I move if I am not told how to move?
Recently, an interesting debate took place on Facebook, in response to an article by Ran Brown in Haaretz about Emmanuel Gat’s creation Inbal.
In the piece, the dancers of Inbal Dance Theater create choreography from their own movement phrases. Like a dance collage they cut, paste, change in space, reposition and start over. They execute the same phrase several times, next to others, with others.
How is a dance born? Perhaps like this! At least, this is one way.
In the debate and in general, Emmanuel rejects the demand made of dancers, to adopt the choreographer’s specific way of moving. He speaks of the erasure of the dancer’s identity in the creative process, a phenomenon that is echoed and expressed in society overall, as the loss of freedom, identity and personal agency.
The discussion and responses evoke questions and thoughts about choreography and dance- does such a thing exist: dance that is not identified with a certain discipline? When is movement “mine” and when does its performance become subjugation and erasure?
Emmanuel wishes to allow the dancers to develop their own internal agency, choice and freedom.
So how do they move when they are not told how to move?
With cat-like flexibility, long and sharp, sometimes soft. What tradition to they have in their body? What discipline? Ballet from age 3 or breakdance in the local studio? Does it matter?
Did they come up with it alone? When is the movement completely mine even if I learned it from someone else?
It seems the dancers created their own rules and it is fascinating. Throughout the piece they seem to be inviting us to discover and explore it. Is it their or the choreographer’s? Who determined the rules? And which rules were broken?
As a viewer, I find it exciting. To see the language of each one of them, to see their individuality and the difference between them that at times connects and creates a uniformity but mostly emphasizes the diversity among them. I enjoy seeing their character and personality, their approach to the space, to themselves, how they perceive themselves and what they have to say through the body. We see the same sentence over and again, each time in a different place, influenced by the other dancers, influencing them, depicting the music and the lyrics. Their movements connect to the current state, dressing it in clothing, shape and color. Everything affects everything and the possibilities are endless.
They show us that it is possible to take apart and weave together, to dismantle and rebuild and as such, they share the creation with us. Our watching of this process makes it real and we undergo a type of reeducation. It is as if they are telling us, ‘look, this is also possible.’
All of this is danced to an album by BlueBand from 1999. David Peretz’s deep and caressing voice is present on the stage like another dancer, with his cutting words, relevant to today’s situation:
“You look like a marionette whose strings have been cut
Spreading your hands in every directions
Trying to hold onto anything that moves
But you only leave scratches on the back.”
And the words sing, cutting. Together with the chopped sentences of the dancers, together with Emmanuel’s cutting statement on Facebook:
“The most creative dancers are those that can tolerate the highest states of uncertainty.”
And perhaps we, too, the audience, watching the uncertainty of the dancers from within our own uncertainty like marionettes without strings.
Inbal Dance Theater presented ‘Inbal’ by Emmanuel Gat on January 2.
אלה גרינבום
כבת מזל תאומים טיפוסית, אני מאוד סקרנית ורב תחומית. למרות שהעיסוק המרכזי שלי כיום הוא ריקוד והוראת מחול, רוב חיי עסקתי בציור ובעשרים השנים האחרונות בריקוד, קשה לי להגדיר את עצמי בתחום אחד. הציור והריקוד לדעתי הם שני צדדים לאותו מטבע, יכולת להביע רגש בתנועה, אם זה על הדף או על הבמה, ואצלי הרגש נוצר בראש ובראשונה כתוצאה מהאזנה למוסיקה. בנוסף להיותו כלי ציור, הגוף בעיניי הוא כלי נגינה ויכול ליצור ולנגן מוסיקה. עם השנים נגעתי במעט בלימודי מוסיקה, ולבסוף בחרתי בשירה ובנגינה בכלי הקשה קטנים שיכולים ללוות את הריקוד, כלים שיוצרים קצב. מצילות אצבעות מצריות קטנות ומצילות יד גדולות, שני הסוגים עשויים מברזל ונשמעים למרחקים. בשנים האחרונות העבודות שלי מביאות את השילוב הזה, מוסיקה המובילה לרגש, שיוצר ריקוד ציורי במרחב, ריקוד מוסיקלי לירי שיוצר מקצב, מילים ושירה שממלאות את החלל בצבע.
שפת התנועה שלי מושפעת מפולקלור. ריקודי עמים ותרבויות מן המזרח. מחול מזרחי מצרי, מה שנקרא כאן ריקודי בטן, ששורשיו במחול הצועני ההודי, התורכי והפלמנקו. מחול תימני. מחולות צפון ומערב אפריקאיים. משנת 2009 אני רוקדת בלהקה של אורלי פורטל שייסדה שפת מחול חדשה המושפעת מתורתו של משה פלדנקרייז ומשילוב שפות מחול עתיקות ומודרניות.
בשנים האחרונות אני חוקרת לעומק את תרבות הגנאווה, מסדר סופי שהגיע למרוקו ממערב אפריקה ויוצר טקסי טראנס דרך נגינה במצילות יד, שירה וריקוד. בטקסים האלה המשתתפים חווים ריפוי ותקשור עם רוחות קדומות ששייכות לתרבות הגנאווה לפני תחילת האיסלאם. למדתי שירים רבים משירתם, כתבתי מילים חדשות בעברית ללחנים שלהם, ואני רוקדת ומנגנת במצילות היד הגדולות. הטראנס והתעלות הנפש הם חלק בלתי נפרד מהריקוד הזה, כמו גם המילים, שירה והשימוש בקול. כיום מעניין אותי להמשיך לחקור וליצור את השפה הזו, שפת תנועה שמשלבת בו זמנית שירה ונגינה, הגוף ככלי נגינה, התנועה ששרה. ליצור טקסים חדשים, לעבור ולהעביר את עצמי ואת הצופה חוויה מיסטית, רגשית וקצבית, להביא את התעלות הנפש.