Oded Ronen on A-Genre Program B
א-ז’אנר: תכנית ב’ / עודד רונן
היה לי העונג לראות את תכנית ב’ של פסטיבל א-ז’אנר בתיאטרון תמונע. מבין העבודות והמייצגים אתמקד בשלושה שהותירו עליי את הרושם הכי גדול, כל אחד מהם באופן שונה.
עלית קרייז ביצעה שחזור ליצירה My name is Luca, אותה ביצעה לראשונה לפני תשע שנים.
במקור, על הבמה איתה היה בנה לוקא, אז בן 4 חודשים. השחזור מתייחס לקטעים מהמופע המקורי בעירוב מונולוג כנה המופנה לקהל, לגבי החוויה של עלית אז, לעומת החוויה שלה בביצוע היום. מדבריה מובן שהמופע המקורי סבב סביב חוויית האימהות שהיתה לה אז חדשה ולאהבה הטוטאלית ללוקא. בשחזור, נמצאים פריטים רבים מהמופע המקורי, חלקם מונחים בקפידה, חלקם ארוזים בשקיות תלויות, כמו פיסות עדות בזירת פשע. עלית מספרת בבדיחות הדעת איך ניסתה לשכנע את לוקא בן התשע, ללא הצלחה, להשתתף במופע השחזור. ואחרי הכל, די ברור למה ילד בן תשע ירגיש מובך מלהשתתף במופע כזה.
בנוסף להשוואה איך ההוצאות שלה כאם גדלו מימיי המופע המקורי, היא מעלה סצינות אשר מדגישות לכאורה פער גדול בין החוויה שלה אז לחוויה שלה היום. אני לא ראיתי את הפער הזה. ראיתי אמא, שאוהבת את הבן שלה באופן טהור. היא התבגרה מאז, הבן גדל וגילה אישיות משלו ובגרות משלו. החיים התפתחו, יותר מאשר השתנו.
שאלתי את עצמי, איפה הקונפליקט. איפה המנוע שיניע את היצירה כולה, ואותי כצופה. האם זה מספיק, לקחת את הרגש הזה, את האהבה הקיצונית הזו, לכאורה שחוקה אבל כל כך חזקה, אותנטית ואוניברסלית, ולשים אותה על במה.
הופתעתי שהתשובה שלי היתה כן.
ניצן כהן יצר וביצע את הסולו מועד להריסה.
בקצה רמפה צרה מהבמה לקהל, אשר למעט מסך הקרנה השאירה את הבמה ריקה, יושב ניצן על כיסא גלגלים, על ברכיו לפטופ, לבוש בבגדים שמזכירים הומלס. לאורך המופע הוא נראה מוטרד ובלתי מרוכז, שובר את המוסכמות של מבצע אשר הכין הכול בצורה מדוקדקת מראש. משני צידיו, ישובים בתוך הקהל, נאווה צוקרמן ויאיר ורדי, והוא מגיש להם דפים עם טקסטים. האם אלה טקסטים משוכתבים של דברים שאמרו בתהליך החזרות? האם אלה טקסטים שהוא כתב, אותם הם צריכים להקריא כאילו הם החושבים את הדברים? לא ברור.
ברסיסי מידע מספר ניצן, על הבית שבו גדל שעכשיו בשלבי הריסה. ומוקרנת תמונה של הבית ההרוס, ואיפה שפעם היה חלון, עכשיו רואים שדות. ומתוך ההרס והאובדן ישנה לרגע תחושה של צמיחה, של חיבור לטבע, אולם ללא תחושת הבטחון של בית. מהסולו יצא קול זעקה של ייאוש גדול. ייאוש מהתמוטטותה של החברה, בה אין דרך, מצפון ובושה. אין מה שיחזיק את התמונה יותר.
היצירה מתרחשת בתוך הקהל. הוא – בתוכנו. הוא – אנחנו.
בניסיונו מולנו לכתוב את המחזה, הוא נאחז בכל מה שיכול – בהקלדה על המחשב, הוא מנסה ליצור מציאות לייב; הוא משתף את נאווה ויאיר; הוא מנסה לזרוע תקווה קלושה דרך הריסות בית ילדותו.
אבל התמונה ברורה: אין לו בית. הוא הומלס, על כיסא גלגלים, על רמפה צרה ממנה הכיסא יתגלגל לאחור, והוא עליו.
סמדר יערון ביצעה את שירה בציבור למיטיבי לכת 2016.
עם תלבושת פרובוקטיבית, מיקרופון מוצמד, קלידים ומסך עליו מוקרנות מילים, יצרה סמדר שירה בציבור למילות הצעות חוק משנת 2016. היא מתחילה בהקרנה של הגירסה הראשונה לשירה בציבור מלפני חמש שנים, ומורגש הפער בין שתי הפעמים בהם עלה המופע.
זועקת מכל פינה ההתדרדרות המוסרית של החקיקה, עטופה במלל מרשים הנותן לגיטמציה לאפליה. היה מרתק לחוות איך סמדר לוקחת את הקהל ומפתה אותו לצאת איתה למסע שהוא לא נעים.
אנחנו חיים בעידן שחוקים בלתי דמוקרטיים עוברים פה חדשות לבקרים, מנסים להתעלם מזה שהמדינה גזענית ומאבדת את צביונה האנושי בקצב מסחרר. בנסיון לשרוד, אנחנו מנסים להישאר מעל לכל זה, כמו ראש שנשאר מעל המים שמאיימים להטביע אותו.
וסמדר מוציאה את כל זה החוצה, ועוד בהפוך על הפוך. במקום להתקומם ולהפגין, היא והקהל שרים את החוקים. במקום לעמוד כל עמדותינו האנושיות, אנו חוגגים את הגזענות. הכריזמטיות שלה לא מאפשרת אחרת. היא לא מוותרת, והקהל מפשיר, דקה אחר דקה. תחושת המסיבה עומדת באוויר, למלל שגורם לרצות להקיא. למשך כמה דקות, אנחנו מתפלשים עם סמדר בבוץ. וכמה כיף, אפילו לכמה דקות, להרים את הראש ולקרוא לילד בשמו. ובלב הכיף, חבויה תחושה מצמררת בפנים, ממש כמו סצינה בסרט אימה בה כולם שמחים, והצופה יודע שמשהו רע מתבשל
The A-Genre Festival took place at Tmuna Theater on December 15, 16, 17, 2016.
Oded Ronen 
trained at The Rambert School of Ballet and Contemporary Dance, the Laban Center and Bodyworks in England and danced with CeDeCe in Portugal, Kolben Dance Company and Fresco Dance Group. In addition, Oded performed in projects by Dimitris Papaouannou in Greece and other projects in England and Cyprus. Oded has his own movement methodology, Imagery in Motion, which bridges the gap between imagination and physics. In Israel, Oded has choreographed works for Humans in Motion, Kolben Dance Company, the Jerusalem Ballet and the Blomfield Science Museum. Abroad, Oded has created works for Transitions (England), WAAPA Academy, Strut Dance and Ochre Dance Company (Australia), Albania Dance Theater and the EXPATS Project. Oded has represented Israel twice in the Albania Dance Meeting and has received support from the Foreign Ministry of Israel, the Rabinovich Foundation, the Tel Aviv Municipality and the Australia Council for the Arts. His creations have been presented in Israel, Albania, Australia, Switzerland, Holland, England, Russia, Kosovo and Italy.
