Joy Bernard
ג’וי ברנרד
Joy holds a B. Dance from the Jerusalem Academy of Music and Dance, where she is currently attaining her M. Dance, with a specialization in choreography. She also learned acting at the Maya Behar Studio and studied toward a B.A in Art History at Tel Aviv University.
In her works, Joy explores the connections between spoken language, written language and the language of the body. She creates in dance, physical theater, experimental cinema, sound and writing. She has been commissioned to perform and exhibit her works in various dance and film festivals, as well as galleries and museums, including the Ramat Gan Museum of Art, ZUMU Museum, Machol Shalem Dance House, Alfred Gallery, Hanut Theater, the Athens International Film Festival, Kyoto Film Festival, the Brooklyn Art Film Festival, Jerusalem Fringe Festival and others.
Joy’s writing as a journalist and critic is regularly published by Haaretz, The Jerusalem Post, Erev Rav, Portfolio Magazine, Flash Art, Collectors Agenda, Granta literary magazine and other publications.
Read Joy’s posts here:
Joy Bernard’s Thoughts on ‘On the Threshold’ by May Zarhy
Throughout the work, the four performers repeatedly toy with the idea of transmuting thoughts into language; of expressing dance with words and vice versa; of making their inner and private dialects not only heard but understood by others — be it a dancer interpreting the choreographer’s score, a dancer reacting to a fellow dancer on stage or a dancer communicating her sensations and thoughts with the audience through words or movements.
Read more
ארבעה יוצרים רוקדים את הרוח הנוודית של הפלמנקו
…it seemed that together, the four embodied in their bodies and movements the nomadic, hybrid spirit so characteristic of flamenco’s history. This was precisely because the four insisted on integrating — alongside typical Spanish gestures and sounds —movement languages and imagery external to flamenco, whether through the use of Hebrew, plastic objects, or references to modern dance.Read more
נופלות, מתעלות, שורדות: ב-“חשוף על חלודה” יסמין גודר ולהקתה רוקדות במצולות מאת ג’וי ברנרד
It is clear to me even from this opening image that this time Godder is not inviting us to a party, as in “Shout Aloud,” her company’s previous show created in collaboration with the singer Dikla, which was a showcase of explosive and sensual feminine energy. Nor is she withdrawing inward with the same fragility that characterized “Practicing Empathy 3.” No, this time Godder is leading us through the gates of the underworld, deep into a universe of feminine lamentation and illusion.Read more
The performative event as a letter asking to be read: Thoughts about “Listening to the Planets” by Ari Teperberg
When Teperberg shares with us the sound of the grating pipes in the first part of Holst’s work, “Mars: Bringer of War,” he makes us wonder what war actually sounds like. Moreover, he makes us try to measure how far away or close we actually are to the battlefield, both mentally and physically.Read more
This dance-sex which is not one: Thoughts about Hani Sirkis’s work “Take Off”
Sirkis, ever the dominating seductress, began to shed the layers of her outfit, remaining exposed in her undergarments. This wasn’t the titillating part. What was so thrilling was the fact that here she truly began to physically express herself as the skilled contemporary dancer that she is, bringing to life on stage her own signature and unparalleled mix of drag performance and dance.Read more
אני יושבת בחדר ומחכה: מחשבות על “קולו של העולם שרק אני שומעת” מאת שקד מוכיח
Mochiach chose to dedicate her current work to research about the inner world of women, which has been disturbed throughout the war. Only two years back it would never have occurred to me that older women, some my mother’s age and others my grandmother’s age had she been alive, would have to dream that they’re in the Holocaust and must seek refuge, as one of the older performers shared that she’s been dreaming (in a theatrical setting that was perhaps way too literal, when a dream about hiding in a drawer who presented to us by a performer who hid in a huge drawer). I guess our reality is stranger than fiction.Read more
פועל של הריקוד רוקד את הזיכרונות של המקום: מחשבות על היצירה ‘קמרה אובסקורה’ מאת עדי בוטרוס
I think of Boutrous’s wheat field as a particular site of memory, an object that is like the gun that appears in the first act to remind both the performer and ourselves of the place we come from.Read more
Step into What Doesn’t Exist Yet: Walking in the Footsteps of Ruth Direktor and Iris Lana by Joy Bernard
True knowledge (whether it’s important historical knowledge or an esoteric fact; collective urban information or a private experience of the city) is experienced and understood in the most profound and direct way when it is embodied. This is the highlight of Lana and Direktor’s work.Read more
שתי זוויות על מופע אחד: ׳קריסטין׳ מאת מאי זרחי דרך עיניהן של עדן קרמר וג׳וי ברנרד
בינתיים על הבמה ידה של הרקדנית מתכווצת לכדי אגרוף, סמן של התנגדות, והאגרוף הזה שלה – סימן קריאה שמנקד רצף תנועתי מקוטע – מפלח את האוויר במחווה בטוחה ומושך אותה הלאה, למעלה. רגל קדמית חזקה כפופה, השנייה ספק-נשרכת ספק-נמתחת אחורה, מושכת אותה מטה, אז היא מניחה לעצמה ליפול. זה מהלך כוריאוגרפי מתוכנן לחלוטין, אני מבחינה, אבל גם משכנע. הנה היא נוחתת על הגב כמו גור אריות אלגנטי, חתולת בר, מיתר מתוח. היא פורשת את הזרועות לצדדים, נושמת בכבדות, מרפה אחיזה לחלוטין בזמן שלחישות אינטימיות וקצת מבעיתות בוקעות מהרמקולים, קול נשי מספר משהו שאני לא מצליחה להבין אז גם אני מרפה לחלוטין ומניחה למצבור הדימויים המתרבה, המתמצק ומתפרק שנבנה אל מולי, לקחת אותי איתו בסחף.
*
במציאות כל-כך גסה שבה סף הזעזוע הולך ונחצה כל הזמן, אנחנו מסתובבים עם שיריון עבה שלא יורד, הערב הזה היה כמו תנועת-נגד מבורכת. בלי להתעסק מפורשות בפוליטי, עצם התרגול של רגישות חושית, גופנית, הוא כבר דבר גדול, דבר שאני לפחות צמאה לו מאוד בימים האלו. יצאתי קצת פחות חנוקה ממה שנכנסתי, עם ריאות קצת יותר מלאות באוויר וכתפיים קצת יותר משוחררות – אולי הסיבה הטובה ביותר לצאת מהבית ולראות אמנות. Read more