מחשבות על 2 מערכות לעיוור מאת רועי אסף – יוליה פריידין
תמונות קופאות
בזמן.
שברירים.
מיתוסים של יופי
אצילות
וגבורה-
נשברים
לרסיסים.
חייתיות פרומה,
אבודה,
מחפשת טרף קל
מגיחה מתוך
החשיכה כשנפתחים ה(ת)ריסים.
עדינות עוטפת את ההתרחשות הבימתית.
ישנו נסיון חוזר לגעת במשהו.
בבלתי ניתן להשגה.
בנשגב. ברחוק. בלא קיים.
מרותקת להוויה המתרחשת בחללים הריקים
הנוצרים בין התנועות. בין גוף לגוף. בין גוף לחלל.
הבין לבין.
שם נמצא השקט.
שקט שניתן לשמוע רק בלילה, במדבר.
ואז נדלק. האור
הוא בוהק ושורף את הפנים,
הגופים.
העור הנראה, והעור שמתחת
לבגדים.
אור על עור.
אחת המעור ות/מאור ות
מדברת בשפת סימנים. אני. לא
מבינה מילה.
אבל מרגישה שמבינה. כל. מילה.
ובתוך כל האידיליה הזאת בה רקדנית נהפכת לציפור דרור
יפייפיה וענוגה,
מתחיל מופע אחר לגמריי.
כמעט קניתי את הפנטזיה האלוהית
שמכרו לי במערכה הראשונה.
במערכה הנוכחית כל מילה
היא מ-פ-ו-ר-ש-ת.
היא נוקבת.
היא ברורה.
היא לא מגמגמת בשפת סימנים מסתורית.
היא כן שוברת שתיקה.
כאן, חברים
ערכים
ושפיות
נאבדים ללא הבחנה בינהם.
כאן, מבינים, שכואב להתבגר.
כאן, הכאב הוא מוכר. הוא מקומי. הוא פוליטי. הוא אנטי. הוא מלחמתי.
כאן מתפכחים מחלומות.
כאן,
למלכה אין בית.
ולמלך אין כתר.
כאן.
Francesco Clemente-Skin 1996
רועי אסף הציג את 2 מערכות לעיוור ב16 ו17 למרץ, 2017 במרכז סוזן דלל.
יוליה פריידין
.ילידת 1983 (קייב, אוקראינה) גרה ויוצרת בתל אביב
.רוקדת, מציירת, כותבת, מצלמת
.לומדת
.מלמדת
.תלמידה תמידית
.בעלת תואר ראשון ותעודה הוראה מטעם המדרשה לאמנות בבית ברל
.למדה קורס ציור סיני אצל האמן קזואו אישי
,חקרה את שפת התנועה של אוהד נהרין, ריקוד אפריקאי ושבטי
.מתרגלת איינגר יוגה להשקטת התודעה
(למדה ב”סימולטור” (שרון צוקרמן ומשה שכטר
(ב”שלומבל” (שלומית פונדמינסקי וענבל אלוני
.(וכרגע נמצאת בתוכנית היצירה השנתית ב”כלים” (ענת דניאל
מחפשת את השפה התנועתית
-שאוכל לדבר בה
בלי
.לגמגם
.מילה