לאחרונה נחשפתי למאמר של ד”ר גילי המר מהאוניברסיטה העברית על אוטופיה בשדה המחול המשולב. המאמר נכתב והתפרסם בזמן המלחמה, זמן מוזר לדבר בו על אוטופיה, ואולי הזמן הכי מתאים לדמיין בו שינוי שורשי במערכות האנושיות שיאפשר להמיר את הדיסטופיה הקיומית באלטרנטיבה ברת קיימא. כזו היא האלטרנטיבה שנכחתי לחזות בה בערב “גופאני”: ערב יצירה לרקדנים עםRead more
בשבחי אמנויות הבמה וכוחו של מבט לחולל שינוי: “כל העולם במה, וכל הגברים והנשים רק שחקנים.” (ויליאם שייקספיר, “כטוב בעיניכם”) בראשית: מה קורה כשיצירה נולדת מתוך השבר? יש מראות ודימויים שבעצם החשיפה אליהם מזכירה משהו ישן נושן, משהו עם ניחוח נוסטלגי, משהו לא מכאן. עבורי היצירה של פורטל לוקחת אותי אחורניתRead more
Everything about this piece yields moments that are so stunning, gracefully emitting and embodying an effortless elegance that leaves you breathing more deeply. Subtle moments between dancers, solos that border on remarkable, ensemble segments that are revelatory–they all are weaving a tapestry through movement that resets the very scaffolding of our fascia and how we perceive our bodies in space and time. We go on an expansive proprioceptive journey while simply sitting in the chair! Neural networks and pathways yielding more activity than when we arrived to Suzanne Dellal. We are the weavers and the woven. Read more
צילום יאיר מיוחס בשנת 2016 ראיתי לראשונה מופע של מיכל סממה. היא הופיעה בהרמת מסך על אותה במה, כמו היום, וכבר אז ראיתי בה ייצורה אחרת ושונה בנוף המחול הישראלי. (כתבתי רשמים על “מסך 1” ב-creative writing). בעבודה “האנדרטה לתרנגולת” נזרעו הזרעים הראשוניים של מה שאנחנו רואים היום אצל מיכל, שכבר מקרקרת בקול גדול ונחושRead more
Interweaving facts, anecdotes, imagery, recordings, and her own interpretation of this complex web of data, Ori’s ghost of Jacqueline Kennedy touched me deeply. It made me think of a beautiful poem I discovered earlier this year called “Bluebird”, by another American icon – Charles Bukowski. It starts like this: “There’s a bluebird in my heart that wants to get out but I’m too tough for him. I say, stay in there, I’m not going to let anybody see you.” Jackie Pink and Black feels like opening the cage, enabling us to hear the bluebird sing a little. Read more