In a sense, this opening image encapsulates the work as a whole, with both its strengths and its shortcomings: NONA creates a highly precise and aesthetically refined world, within which an entire ensemble operates, yet in too many moments leans on a single standout soloist.Read more
Maybe the real question the piece is asking isn’t “If there were no war, what kind of dance would happen?” (as the program states), but rather: How can one keep dancing in the middle of a war? How can we dance not about the war, not for it, not in service of it, not in protest of it, but also not with our eyes closed to it? Is it possible to continue making good dance theater, while still being self aware of what’s happening around us? Should we? And what about creators who don’t want to engage directly with the war, what is their place right now, in this heartbroken moment of sand and stone?Read more
The word I take with me from Crescendo Gold, Annabelle Dvir’s work that I saw at Habait Theater, is: power. If I had to summarize the performance in one sentence, I’d describe it as a ritual of a tribe of warrior women, wolves, demons, witches.Read more
This is a dance performance for children that is exactly what it should be: simple, beautiful, and intelligent. It is a show that treats children as the intelligent beings they are, and does not compromise on high standards of movement and material.Read more
מתוך ״מבוסס על סיפור אמיתי״ מאת מעין ליבמן-שרון צילום יאיר מיוחס *English Follows אמנות בזמן מלחמה היא לא שאלה חדשה. היא נשאלה פעמים רבות בהיסטוריה של האמנות ואף הולידה תנועות אמנותיות שניסו להתמודד עם המציאות, או עם חוסר האונים לנוכח המציאות. זאת שאלה שמעסיקה לא רק יוצרים, אלא גם את הקהל ששואל את עצמו: האםRead more
*צילום אסקף אברהם בערב תל אביבי גשום הצטופף קהל רב בתיאטרון תמונע. לא נותר כסא אחד פנוי. מחיאות הכפיים הסוערות, הצילומים האינטנסיביים וההתרגשות הגדולה בקרב היושבים לא השאירו מקום לספק: בני משפחה וחברים קרובים באו לראות את הבנות, האחיות והחברות שלהם עולות אחת אחת עלRead more
בינתיים על הבמה ידה של הרקדנית מתכווצת לכדי אגרוף, סמן של התנגדות, והאגרוף הזה שלה – סימן קריאה שמנקד רצף תנועתי מקוטע – מפלח את האוויר במחווה בטוחה ומושך אותה הלאה, למעלה. רגל קדמית חזקה כפופה, השנייה ספק-נשרכת ספק-נמתחת אחורה, מושכת אותה מטה, אז היא מניחה לעצמה ליפול. זה מהלך כוריאוגרפי מתוכנן לחלוטין, אני מבחינה, אבל גם משכנע. הנה היא נוחתת על הגב כמו גור אריות אלגנטי, חתולת בר, מיתר מתוח. היא פורשת את הזרועות לצדדים, נושמת בכבדות, מרפה אחיזה לחלוטין בזמן שלחישות אינטימיות וקצת מבעיתות בוקעות מהרמקולים, קול נשי מספר משהו שאני לא מצליחה להבין אז גם אני מרפה לחלוטין ומניחה למצבור הדימויים המתרבה, המתמצק ומתפרק שנבנה אל מולי, לקחת אותי איתו בסחף.
*
במציאות כל-כך גסה שבה סף הזעזוע הולך ונחצה כל הזמן, אנחנו מסתובבים עם שיריון עבה שלא יורד, הערב הזה היה כמו תנועת-נגד מבורכת. בלי להתעסק מפורשות בפוליטי, עצם התרגול של רגישות חושית, גופנית, הוא כבר דבר גדול, דבר שאני לפחות צמאה לו מאוד בימים האלו. יצאתי קצת פחות חנוקה ממה שנכנסתי, עם ריאות קצת יותר מלאות באוויר וכתפיים קצת יותר משוחררות – אולי הסיבה הטובה ביותר לצאת מהבית ולראות אמנות. Read more