צילום אייל לנדסמן
“אם מוכת יגון עומדת, מול הצלב בוכה, רועדת, שם תלוי ישוע בנה.
את לבה המתיפח להב הכאב פולח, מה נורא הוא יגונה.
מה נוגה היא, מה סובלת הקדושה, האם לילד האחד ואין אחר,
הכואבת, הדואבת, הרועדת למראהו של הבן המתיסר.”
תרגום של עדו אברביה למילות המזמור הקתולי מהמאה ה13, סטאבט מאטר.
תחילת פברואר חמים,
היכל התרבות התל אביבי וכל איזור הבימה עמוס בצרכני תרבות ובליינים, לבושים מיטב המחלצות.
אני מגיעה מדרום תל אביב המוזנח בסוף של יום, אחרי שעות של עבודה על הגשת מופע מחול משלי, לקבלת תמיכה ממפעל הפיס.
“עונת ההגשות” שעושות לי חרדות,
כמובן בנוסף לחרדות הקיימות.
מחשבות קיומיות על יצירה, יצירתיות ומימון
יצירה וממון.
והנה אני כאן בהיכל של תרבות
שנדמה שיש בו מקום לתרבות מאוד מסויימת,
כזו שמאוד מסוייגת מהתרבויות הרחוקות והקרובות שאני חוקרת ואוהבת ורוצה מאוד להביא לבמות העיר הלבנה.
המופע סולד אאוט, האולם מלא, אני מקנאה.
יושבת בגלריה מעל כולם ומנסה לשים בצד את רגשי הנחיתות, לנחות ולנוח בכסא הכה נח,
באולם צוקר שטרם הייתי בו.
הקירות מחופי עץ אדום בורגונדי, שמשווים אווירה נינוחה וחמימה גם היא.
תזמורת הבארוק הירושלמית נמצאת על הבמה בלבוש שחור, המופע מתחיל
והנה נכנסות הרקדניות בלבן, זוחלות נופלות, מיד מאנישות את המוסיקה השמיימית, סטאבט מאטר של פרגולזי, ההמנון הקאנוני שמוקדש לאימו האבלה של ישו.
ענבל אושמן, הכוריאוגרפית, הוסיפה את האות M
לשם היצירה. זהו הצליל הנפוץ ביותר במילה “אמא” בשפות ברחבי העולם. עבודת המחול נוצרה בהשראת נשים ואימהות אגדתיות ממיתוסים ברחבי העולם: ארבע האימהות מהתנ”ך, מריה, האלה הלוחמנית ההודית קאלי.
הן לובשות לבן, לבוש שקצת מזכיר לי חליפות סייף, עוברות ממבנה למבנה בתנועות איטיות לעיתים רכות, לעיתים לוחמניות , נותנות ביטוי לכאב הגדול.
בונות ומפרקות, מפסקות ומפסיקות
מתפרקות ובונות,
להקת אמהות-מלאכיות-נימפות-ברבורות-ילדות.
בתוך הכאב האנושי האימהי, ברור שהן רקדניות,
גוף כה מעוצב וחזק
מחזיק וחזק, מחזיקות, אחת את השניה ואת הטונוס שלהן הכה היפה ומעורר השראה וחיות.
מחזיקות את הכאב שלנו, הקולקטיבי
ונדמה שיש להן מספיק כח להחזיק את הכאב של כל העולם.
ושוב נופלות.
מתמוססות מתבוססות מדממות פצועות
כמו במעגל החיים והמוות הפנימי, הנשי, האינסופי,
חיות ומתאוששות,
ושוב נופלות.
המוסיקה השמיימית סוחפת והן
ארבע פייטות פיוטיות שמחזיקות
מנחים כה יפים, כמו ציורים קלאסיים,
*הן* הנושא ולא מות הבן. הן, הנשים.
וכאבן על המוות
שלא יכול להיפסק.
בסוף המופע, הזמרות נכנסות, משקות את הרקדניות מים קדושים. רציתי עוד מהטקס האימהי הזה.
נראה שהקהל רצה גם וטקס מחיאות הכפיים נמשך דקות ארוכות, כמו רצון לחבק אותן ושיחבקו אותנו.
“בתולה קדושה, אם חסד, אנא אל תהיי כועסת, כי אבכה עמך יחדיו”.
ובחוץ סהר לבן מאיר מעל העיר הלבנה
וההיכל של התרבות
ואף מכונית לבנה לא נותנת לי לעבור במעבר החצייה.
קולגה יעץ לי לא ליצור מתוך טרוניה,
אני מנסה.
עיצוב תלבושות: ענבל בן זקן
עיצוב תאורה: אורי רובנשטיין
מנצח תזמורת הבארוק הירושלמית: דוד שמר
רקדניות: ענבר בוכבינדר, אילנה בלסן, איה דגני, ג’ולי מורה
קאסט רקדניות ראשון בישראל: שני בן חיים, אילנה בלסן, בשמת נוסן, אור חכים
ענבל אושמן הציגה את M Stabat Mater ב4.2.2025 באולם צוקר, היכל התרבות תל אביב.
אלה גרינבום
כבת מזל תאומים טיפוסית, אני מאוד סקרנית ורב תחומית. למרות שהעיסוק המרכזי שלי כיום הוא ריקוד והוראת מחול, רוב חיי עסקתי בציור ובעשרים השנים האחרונות בריקוד, קשה לי להגדיר את עצמי בתחום אחד. הציור והריקוד לדעתי הם שני צדדים לאותו מטבע, יכולת להביע רגש בתנועה, אם זה על הדף או על הבמה, ואצלי הרגש נוצר בראש ובראשונה כתוצאה מהאזנה למוסיקה. בנוסף להיותו כלי ציור, הגוף בעיניי הוא כלי נגינה ויכול ליצור ולנגן מוסיקה. עם השנים נגעתי במעט בלימודי מוסיקה, ולבסוף בחרתי בשירה ובנגינה בכלי הקשה קטנים שיכולים ללוות את הריקוד, כלים שיוצרים קצב. מצילות אצבעות מצריות קטנות ומצילות יד גדולות, שני הסוגים עשויים מברזל ונשמעים למרחקים. בשנים האחרונות העבודות שלי מביאות את השילוב הזה, מוסיקה המובילה לרגש, שיוצר ריקוד ציורי במרחב, ריקוד מוסיקלי לירי שיוצר מקצב, מילים ושירה שממלאות את החלל בצבע.
שפת התנועה שלי מושפעת מפולקלור. ריקודי עמים ותרבויות מן המזרח. מחול מזרחי מצרי, מה שנקרא כאן ריקודי בטן, ששורשיו במחול הצועני ההודי, התורכי והפלמנקו. מחול תימני. מחולות צפון ומערב אפריקאיים. משנת 2009 אני רוקדת בלהקה של אורלי פורטל שייסדה שפת מחול חדשה המושפעת מתורתו של משה פלדנקרייז ומשילוב שפות מחול עתיקות ומודרניות.
בשנים האחרונות אני חוקרת לעומק את תרבות הגנאווה, מסדר סופי שהגיע למרוקו ממערב אפריקה ויוצר טקסי טראנס דרך נגינה במצילות יד, שירה וריקוד. בטקסים האלה המשתתפים חווים ריפוי ותקשור עם רוחות קדומות ששייכות לתרבות הגנאווה לפני תחילת האיסלאם. למדתי שירים רבים משירתם, כתבתי מילים חדשות בעברית ללחנים שלהם, ואני רוקדת ומנגנת במצילות היד הגדולות. הטראנס והתעלות הנפש הם חלק בלתי נפרד מהריקוד הזה, כמו גם המילים, שירה והשימוש בקול. כיום מעניין אותי להמשיך לחקור וליצור את השפה הזו, שפת תנועה שמשלבת בו זמנית שירה ונגינה, הגוף ככלי נגינה, התנועה ששרה. ליצור טקסים חדשים, לעבור ולהעביר את עצמי ואת הצופה חוויה מיסטית, רגשית וקצבית, להביא את התעלות הנפש.
