מחשבות על המופע “ארבע אבות” של מיכל סממה מאת יוליה פריידין
צילום יאיר מיוחס
בשנת 2016 ראיתי לראשונה מופע של מיכל סממה.
היא הופיעה בהרמת מסך
על אותה במה, כמו היום, וכבר אז ראיתי בה ייצורה אחרת ושונה בנוף המחול
הישראלי. (כתבתי רשמים על “מסך 1” ב-creative writing).
בעבודה “האנדרטה לתרנגולת” נזרעו הזרעים הראשוניים של מה שאנחנו
רואים היום אצל מיכל, שכבר מקרקרת בקול גדול ונחוש במרכז העניינים של
עולם המחול, והיא עושה את זה בשיתוף חיות מחול מנוסות שכבר ראו דבר או שניים
בחמישים שנות חייהם וחייהן על אדמת הפרפורמנס.
יש אמא בגן של הבת שלי, דניאלה, שקוראת לבת שלה: “אבא”.
המופע החדש של מיכל סממה “ארבע אבות”, במבט ראשון הוא לא על ה”אבא” הזה,
אבל תוך כדי הצפייה והכתיבה עליו, אני לא שוללת שגם עליו.
ציוצי ציפורים כבר התחילו לפניי שהגענו לאולם.
הפרפורמריות כבר עסוקות בשלהן, ואנחנו מתיישבים להתחיל לצפות במסע.
הגופים שלהן נראות כמו אותיות,
כמו מילה.
ברקע יש סאונד של זבוב טורדני.
הגופים מחליפים צורות ומנחים, ואני רואה בזה כתב סתרים
שנבנה דרך הפיזיות והפיסוליות של הגוף,
כשכל פעם הן כותבות מילה אחרת
המורכבת מארבע אותיות.
יש צלילים של חיות שזהו מוטיב חוזר ביצירות של מיכל.
כל האותיות הגיעו לאותה צורה פיזית,
ואני נזרקת לנוסטלגיה של עולם הילדים,
שהיינו מכינים מגזרות נייר, שבהן הדמויות מחזיקות ידיים
ומחוברות אחת לשניה,
זה גם אחד הדימויים שראיתי בעבודה הקודמת של מיכל “קבוצת”.
התאורה מתחילה להחליף צבעים, והופכת למכונת זמן של אורות
כמו שהיינו רואים בסרטים כשמישהו נכנס למכונה כסופה,
ומסתבר שהמכונה עובדת והיא הצליחה להחזיר את האבות מהאוב.
שומעים קריאות של “אבא” “אבא” אבא” אבאאאאא”
כמו ילדים שמחפשים את אביהם, רק שאלו קריאות של מבוגרים
שנואשים למצוא דמות של מבוגר אחראי שיעזור להם למצוא תקווה
במקום שבו הם חיים ויוביל אותם אל עבר קול השלום המיוחל,
הבוקע מתוך תחנת הרדיו הנוסטלגית.
הפרפומריות מגיחות מהיציע, ומיכל שוב מצליחה לשבור את השימוש
הקונבנציונלי בחלל, וביחסי מופיעות-קהל.
הן מחפשות את האבא הפרטי הביולוגי של כל אחת, והן רואות אותו בדמויות
היושבות בקהל, ונותנות חיבוק חזק,
אולי הן גם צריכות את החיבוק הזה בשבילן, בשביל החוסר שיש, בשביל הנחמה.
שרון צוקרמן פוצחת במונולוג על פרחים מקומיים, צמחייה וחרקים.
בינתיים, שלושת הפרפומריות עולות על הבמה ונכנסות לנעליהם הגדולות
של האבא של כל אחד: של משה, תמר וטליה.
פעולות אבהיות יום-יומיות הופכות לכוריאוגרפיה של כל אחד:
הגילוח, סידור השיער, הרמת המכנסיים, הקול העבה.
פעולות כמו נהיגה הופכת לפעולה בימתית,
הן מדקלמות את “ירושלים של זהב”,
הבעות הפנים הופכות לגרוטסקיות
על גבול הפנטומימה.
מילים קופאות לתוך תמונה,
לתוך זיכרון,
שיכול להיות גם של אבא שמוריד סתירה.
יש משפטים חוזרים על עצמם שהופכים לעוגנים.
שרון שרה שיר ערש, ושלושת הפרפומריות
מגלמים עץ שזז ברוח דרך גופם.
הם נכנסים למנח של שלושה כלבים מביטים מטה,
בדומה לדימוי מהיצירה הקודמת,
וצוללים לתוך בלילת יללות ותנועות.
אנחנו צופים בכרך נוסף של בריטניקה לנוער בגירסת מיכל.
הם יושבים סביב מדורה ושרים שירים- מה היו עושים
האבות הספציפיים האלו לו היו נפגשים היום?
מה היו אומרים האחד לשני? האם היו חברים?
אחד הרגעים המרגשים שהיו עבורי במופע,
אלו שאלות שילדים שואלים את אביהם.
יש התפתחות הדרגתית על ציר החיים,
מהמצב שבו אנחנו ילדים ורוצים לדעת הכל על העולם,
וההורים שלנו הם הכתובת לתשובה,
למצב שבו אנחנו הופכים להיות ההורים של ההורים
שלנו, ונאלצים לסעוד אותם אל מותם.
שם התפקידים מתחלפים ואנחנו לובשים על כתפינו שריון
כדי להיות עמידים ולא להתפרק.
שם אנחנו כבר לא ילדים, שם נכפה עלינו להיות המבוגר האחראי.
אני מכירה את זה על בשרי-
סעדתי את אימי לפניי עשור.
אני חושבת על הסצינה הזאת במובן הישיר שלה,
וגם המטאפורית בהקשר של המציאות העכשווית.
אנחנו סוחבים את המדינה המתפוררת על כתפינו,
יוצאים לזעוק ברחובות, מגייסים תרומות מכיסנו כדי לעזור
למשפחות של החטופים שהשתחררו,
מוחאים ודורשים שהמלחמה תיפסק ושכל החטופים ישובו לביתם.
אנחנו סוחבים על אלונקה, את שאריות המדינה הדמוקרטית
והליברלית שעוד נשארה לנו,
אנחנו הילדים של מחר.
גדלנו בין מלחמה למלחמה.
ההורים שנולדו כאן, נלחמו כדי שלילדים שלהם יהיה עתיד יותר טוב
ומדינה לחיות בה.
האבות במופע סללו את עקבות רגליהם באדמה הזאת,
הילדים שלהם רוצים לחשוף מי היו האבות האלו,
מה הם עשו בחייהם,
הילדים מספרים דרך גופם, הלבוש והחיקוי , מי היו האבות שלהם.
הם רוצים שנכיר אותם-
כדי שנדע מה פספסנו.
כמו שילדים מספרים בגאווה: “אבא שלי הכי גדול, והכי חזק”.
הפרפורמריות לבושות בבגדי אביהם ומקריאות לנו מכתבים
המיועדים לבנות זוגם.
אנחנו מגלים את המשפטים שהילדים גדלו והתחנכו עליהם,
אולי כל מי שנולד בארץ גדל על משפטים דומים.
האבות קמו מהקברים שלהם, ויש להם ביקורת על מה שקורה עכשיו.
חוכמת החיים של אבא- מוטמעים בנו,
ואנו אמורים לחיות על פי האמונות שלהם.
האבות מדברים בשפת אימן, יידיש, גרמנית, מרוקאית,
שברירי זכרונות מתאספים לכדי דמויות שלמות,
מטיחים לנו נרטיבים שאנחנו אוכלים ומפוררים אותם
כמו שתמר מפצחת גרעינים ומשאירה את הקליפות אחריה,
כמו הישראלי המצוי שנלחם על המולדת ומאבד בה את עצמו,
אבל תמיד ישאיר איזה קליפה, שקית במבה או בקבוק קולה ריק,
כדי שנדע שהוא היה שם.
בטבע.
וסימן אותו כשלו.
כמו שאביה של תמר כותב לה במכתבו:
שתמיד תזכרי איך נראית המולדת,
בשבילו היא היתה גן עדן,
ואנחנו עדים לצליל המפוחית שמזכיר את הצליל שבודק
דופק בבית חולים,
והצליל נחלש נחלש,
ולנו רק נותר לקוות,
שהוא לא יהפוך לקו רציף וארוך.
האנסמבל הפועל כחלק מעמותת מיה ארבטובה לאומנות המחול הציג את ׳ארבע אבות׳ מאת מכל סממה בהשתתפות טליה פז, שרון צוקרמן ויזר, משה שכטר אבשלום ותמר שלף ב1.4.2025 במרכז סוזן דלל.
יוליה פריידין
יוליה פריידין, אמנית רב תחומית, כוריאוגרפית ורקדנית עצמאית, יוצרת מחול
ופרפורמנס, ציירת, צלמת וכותבת. ילידת קייב, עלתה ארצה בשנת ,1990 חיה ויוצרת בתל אביב. אמא לדניאלה מאז 15.12.20.
המופעים של יוליה עוסקים בהגירה, אימהות וטקסיות. עבודותיה מוצגות במרחבי תצוגה לא קונבנציונליים כגון גלריות לאמנות ובמרחב הציבורי. המופעים משלבים תנועה, טקסט ופנייה ישירה לקהל, והזמנה להיות חלק פעיל במופע. המופעים של יוליה הם ברובם קומיים ומושפעים מסטנדאפ ו-lecture performance .יוליה משתמשת בהומור כמנגנון הישרדות את החיים, ומשתמשת בחומר מהם עשויים החיים כחומר גלם מתמיד להופעות שלה. יוליה בעלת תואר ראשון באמנות מטעם המדרשה לאמנות בבית ברל (FA ed.B) למדה בסמינר קיבוצים , בתוכניות כוריאוגרפיה: כלים (2015-2017) עם ענת דניאלי, סימולטור (2015-16) עם שרון צוקרמן ומשה שכטר, ושלומבל (2015-20) עם שלומית פונדמינסקי. מתרגלת איינגר יוגה בסטודיו של גבי דורון מאז 2013.
השתתפה במדרש יוצר בנווה שכטר בהנחייתם של עדילי ליברמן והרב רוברטו ארביב (2017), ובתוכנית רזידנסי לאמניות נבחרות במרכז הגר”א בנווה שאנן, תל אביב עם ענת ליטוין (2019). בעלת FA ed.B ,המדרשה לאמנות בבית ברל (2005-2009). זוכת מלגת רקדנית בקהילה, מטעם משרד התרבות והספורט בין השנים .2017-2020 השתתפה בתוכנית ACDP מטעם ארטפורט, ארטיס ואסולום. תוכנית מרוכזת לפיתוח קריירה מקצועית לאמנים נבחרים (2015).
זוכת מלגת עידוד אמנים צעירים תושבי נתניה בתחום הכתיבה והפרוזה (2008). השתתפה כפרפורמרית ורקדנית יוצרת במופע קווירי פמיניסטי לבני ובנות נוער “סיפורי סבתא בילבי”, של הכוריאוגרפית אורלי אלמי ארנבת מרץ (2019).
“נעמאמא, את לסיבוב”? שיתוף פעולה עם אמנית הספוקן וורד ,נעמה לופו ,בסיור אינטראקטיבי המשלב פרפורמנס, ספוקן וורד, ותנועה במרחב הציבורי השכונתי. המופע הוצג מספר פעמים במסגרת פסטיבל התחדשות עירונית (בתמיכת מפעל הפיס) ועושים שכונה (בתמיכת עיריית ת”א).
שיתפה פעולה עם אמנית הווידאו, סמנתה דה אוליברה, בווידאו דאנס Sleep No More שהוצג בגלרית המקרר בתערוכה “חופשת לידה”.
יוליה יצרה סולואים: שחלוליה (נווה שכטר), בוכה על חלב שנשפך (גלריה נווה שכטר, תיאטרון הבית), התנשלות-טקס פרפורמנס קהילתי במסגרת אוהבים אמנות (מרחב ציבורי של יד אליהו), מלח-מים (גלריית בנימין וגלריה ברמת מנשה), Dead.Line (גלריית צדיק). כמו כן, בתחום האמנות הפלסטית, יוליה הציגה שתי תערוכות יחיד, והשתתפה בעשור תערוכות קבוצתיות בגלריות בארץ. עבודותיה נמצאות באוסף של סרג’ תירוש ובאוספים פרטיים. הסולו האחרון של יוליה “לי זה לא יקרה”, הוא סולו קומי-אוטוביוגרפי המספר בכנות, רגישות והרבה הומור עצמי, על ההתמודדות האישית שלה עם דיכאון וחרדה, תוך כדי האימהות. הסולו הוצג במרכז קהילתי בת ציון בשבוע במלוא הדרה, בבית לאמנות של יד אליהו במסגרת רצועת תרבות, בשכונת בית הכרם בירושלים בשיתוף ותמיכה של מיזם “נפשות”, וממשיך לטייל בארץ ולפגוש נשים, ואימהות שחוו חוויות דומות.
יוליה מגדירה את עצמה כאמנית חברתית-קהילתית, ולוקחת השנה חלק בתוכנית חממה יציאה לפעולה בעבודה עם קהילות מגוונות בניהולה של נטלי צוקרמן בכלים.