*צילום יהל גזית
מוצאי שבת בסראיה, התיאטרון הערבי ביפו העתיקה. שעות הערב המוקדמות, תאורת הערב של תל אביב נדלקת לאורך רצועת החוף שבהמשך.
ממש מול התיאטרון יש אולם אירועים ונראה שגם שם מתרחש משהו, אולי חתונה, ברית או יום הולדת. ובמעלה הגבעה וגן הפסגה, מאיר מגדל הפעמונים של הכנסייה של כיכר קדומים. כמה תרבויות וזהויות באותו מקום!
אני בוהה ארוכות בים הגדול שמקטין את כל מה שמסביב ותוהה, כמה מאיתנו באמת מכירים את כל התרבויות הללו?
כמה מאיתנו באמת מכירים את פלסטין? פלסטינים?
מתי נפסיק להשתמש במונחים אנחנו והם?
חזרה לכאן ועכשיו , אולם הכניסה של התיאטרון מלא משפחות וחברים, דוברי ערבית. גם הפוסטר של המופע והתכנייה כתובים בערבית ואנגלית.
תקופה קשה, שבה אני שומעת הרבה אנשים אומרים שקשה להם לשמוע ערבית וזה מעציב אותי.
האם גם לצד השני קשה לשמוע עברית?
“ערבסקה” היא מוטיב עיטורי החוזר על עצמו ונוצר בתרבות המוסלמית בעיטור מבנים וכתבי קודש, כנראה בגלל איסור דתי על יצירת דיוקנאות.
והנה כאן בפוסטר, מופיעים פני הרקדניות בשורה, מישירות מבט עוצמתי קדימה. כבר, אולי, סימן לרצון שלהן לשנות את החוקים ולתבוע אותם מחדש.
האם הן ישמחו שאני כאן?
האם אני כקהל, גם נדרשת להגדיר את הזהות הלאומית שלי כאן? ובעצם במדינה הזאת, כל הזמן?
המילים האלה, “ישראלית”, “פלסטינית”, כמה טריגרים הן מעוררות בכל צד? מתי ייפגשו? האם יוכלו להיפגש?
בתכנייה כתוב:
חמש נשים מערים שונות, נפגשות, מטיילות בזמן, בונות גשר בין העבר להווה ומדמיינות את העתיד. אנו מתרגלות עבודה קולקטיבית בעידן של אינדיבידואליזם. מפרקות, משחזרות ותובעות לעצמנו את הדאבקה הפלסטינית. משכתבות את ההיסטוריה ומציגות נרטיב חדש; גוף נשגב, נשי, פוליטי, קולקטיבי ואישי.
איך נראית דאבקה כשאנחנו תובעוח אותה לעצמנו? זהו הניסיון שלנו להתעמת עם הקולוניאליזם התרבותי באמצעות גופים רוקדים, גופים המאחדים, תומכים, מעצימים ומחבקים זה את זה.
אני יכולה להזדהות עם הטקסט הזה. גם אני רוקדת וחיה בגוף נשי שהוא פוליטי, שגם מתעמת עם מחסומים וחסמים, דרישות תרבותיות וחברתיות, חוקים ומסגרות.
אני חושבת שכל אשה יכולה להזדהות איתן.
מכל התרבויות.
Photo Yahel Gazit
הן נכנסות לבמה לחוד, נדמה שכל אחת בכאבה, כאב פרטי ונשי וקולקטיבי, ומתאחדות לריקוד דאבקה עכשווית, כלומר שילוב של הצעדים המסורתיים ומחול עכשווי, שפת תנועה חדשה.
חגות וחוגגות, חגות וחוגגות.
אני תוהה שוב, עד כמה חשוב להגדיר, לזהות?
“זו תנועה מסורתית, זו חדשה”? למה זה חשוב? לא נח לי עם הגדרות והנה אני משתמשת בהן ללא סוף.
אולי בסופו של דבר, כולם רוצים להרגיש בנוח, בעור, בגוף, בזהות, ולהגדיר אותה מחדש לעצמנו.
הניכוס הנשי הזה של ריקוד שנרקד בדרך כלל על ידי גברים, הוא ריקוד של חוסן ושחרור.
יחד, בשמלות רקומות ללא שרוולים, ברגליים חשופות, הן חבורה של כוח חי, נשי, פוליטי וקולקטיבי. דרך הגוף שלהן, הן פורצות דרך, משכתבות את כל מה שמושתק.
ואולי כשמשתיקים, מתעוררת התנגדות? האם זה ריקוד של התנגדות?
נשים, ילדות וילדים בקהל צופים בשתיקה, בשקיקה, מוחאים כפיים בהתלהבות כשהכוח הזה מתגבר על הבמה וסוחף את כולנו.
עד כמה הקהל מרגיש בנוח עם מה שקורה כאן? עד כמה הרקדניות מרגישות בנוח?
עד כמה לי נח להיות כאן, מוגדרת מראש בזהות שונה מהזהות שעל הבמה? כמה אוכל להזדהות איתה?
האם בכלל מותר לי?
יש במופע נוכחות נשית נוספת, המוסיקה, אותה כתבה יוסור חאמד, מוזיקאית פלסטינית עצמאית שנולדה בטוניסיה וגדלה ברמאללה, במיוחד למופע הזה.
זהו קול נשי נוסף, גם היא מעצבת ומחדשת את התרבות, לוקחת את המוסיקה הערבית הקלאסית למחוזות חדשים.
אני מבינה ערבית, אבל לא מספיק בשביל להבין את מעט המילים של השירים ומה שמאחוריהן, אבל רוצה להבין.
ואולי אפשר להבין בלי להבין.
אני יוצאת בתחושה מרוממת. הלוואי וכולם וכולן היו רואים את המופע הזה.
הלוואי והתרבויות היו נפגשות ובוהות ביחד בים הגדול.
רעיון וכוריאוגרפיה: נור גראבלי משותף: מיסאן (מיסו) סמארה, בריסה איוב, דימה זהראן ומריה דלה
מנהלת חזרות ודרמטורגית: חלא סאלם
מוזיקה ועיבוד: יוסור חאמד
עיצוב תאורה: מוחמד שאהין
צילום: יסמין חלבי ופאדי חמאדה
הפקה של התיאטרון הערבי אל סראיה, יפו
נור גראבלי הציגה את ׳ערבסקה׳ בתאטרון הערבי אל סראיה ב11.12.2024
אלה גרינבום
כבת מזל תאומים טיפוסית, אני מאוד סקרנית ורב תחומית. למרות שהעיסוק המרכזי שלי כיום הוא ריקוד והוראת מחול, רוב חיי עסקתי בציור ובעשרים השנים האחרונות בריקוד, קשה לי להגדיר את עצמי בתחום אחד. הציור והריקוד לדעתי הם שני צדדים לאותו מטבע, יכולת להביע רגש בתנועה, אם זה על הדף או על הבמה, ואצלי הרגש נוצר בראש ובראשונה כתוצאה מהאזנה למוסיקה. בנוסף להיותו כלי ציור, הגוף בעיניי הוא כלי נגינה ויכול ליצור ולנגן מוסיקה. עם השנים נגעתי במעט בלימודי מוסיקה, ולבסוף בחרתי בשירה ובנגינה בכלי הקשה קטנים שיכולים ללוות את הריקוד, כלים שיוצרים קצב. מצילות אצבעות מצריות קטנות ומצילות יד גדולות, שני הסוגים עשויים מברזל ונשמעים למרחקים. בשנים האחרונות העבודות שלי מביאות את השילוב הזה, מוסיקה המובילה לרגש, שיוצר ריקוד ציורי במרחב, ריקוד מוסיקלי לירי שיוצר מקצב, מילים ושירה שממלאות את החלל בצבע.
שפת התנועה שלי מושפעת מפולקלור. ריקודי עמים ותרבויות מן המזרח. מחול מזרחי מצרי, מה שנקרא כאן ריקודי בטן, ששורשיו במחול הצועני ההודי, התורכי והפלמנקו. מחול תימני. מחולות צפון ומערב אפריקאיים. משנת 2009 אני רוקדת בלהקה של אורלי פורטל שייסדה שפת מחול חדשה המושפעת מתורתו של משה פלדנקרייז ומשילוב שפות מחול עתיקות ומודרניות.
בשנים האחרונות אני חוקרת לעומק את תרבות הגנאווה, מסדר סופי שהגיע למרוקו ממערב אפריקה ויוצר טקסי טראנס דרך נגינה במצילות יד, שירה וריקוד. בטקסים האלה המשתתפים חווים ריפוי ותקשור עם רוחות קדומות ששייכות לתרבות הגנאווה לפני תחילת האיסלאם. למדתי שירים רבים משירתם, כתבתי מילים חדשות בעברית ללחנים שלהם, ואני רוקדת ומנגנת במצילות היד הגדולות. הטראנס והתעלות הנפש הם חלק בלתי נפרד מהריקוד הזה, כמו גם המילים, שירה והשימוש בקול. כיום מעניין אותי להמשיך לחקור וליצור את השפה הזו, שפת תנועה שמשלבת בו זמנית שירה ונגינה, הגוף ככלי נגינה, התנועה ששרה. ליצור טקסים חדשים, לעבור ולהעביר את עצמי ואת הצופה חוויה מיסטית, רגשית וקצבית, להביא את התעלות הנפש.
