מחשבות של ליזה פוטרמן על ׳אל-אטלאל׳ מאת אורלי פורטל

בשבחי אמנויות הבמה וכוחו של מבט לחולל שינוי:

 

“כל העולם במה, וכל הגברים והנשים רק שחקנים.”

(ויליאם שייקספיר, “כטוב בעיניכם”)

 

בראשית: מה קורה כשיצירה נולדת מתוך השבר?

 

יש מראות ודימויים שבעצם החשיפה אליהם מזכירה משהו ישן נושן, משהו עם ניחוח נוסטלגי, משהו לא מכאן.

 

עבורי היצירה של פורטל לוקחת אותי אחורנית בזמן לרגע בו לראשונה אני מניחה את ידי על DVD של יצירתו של מיכאיל בולגקוב, הרומן “האמן ומרגריטה” עבר אדפטציה בפעם הראשונה למיני סדרה בת 3 פרקים. 

וזה לא שלא היו נסיונות להחיות את הרומן קודם לכן, היו ועוד איך היו. 

הצגות שלא הצליחו להמריא כי אחד השחקנים מת בזמן החזרות, ועוד זוועות כאלה ואחרות שהשמועות מיהרו להגיע: הספר מקולל.

מי הפיץ את השמועה? אין לדעת, אבל אין ספק שהתוכן של הרומן והדרך שלו
להמרות את פי השלטון הסובייטי יכולים להנכיח מספר הנחות בעניין.

 

“האמן ומרגריטה” של בולגקוב ו-“אל אטלאל” של אורלי פורטל נראים על פניו רחוקים זה מזה – בז’אנר, בשפה, בזמן ובמרחב. אך כשמתבוננים עמוק יותר, מתגלה ביניהם חוט מקשר: שניהם מבקשים לבחון כיצד ניתן להמשיך ליצור בעולם שסדקיו גלויים, וכיצד המבט — זה שלנו, הצופים — עשוי לחולל תנועה, חירות, ואפשרות לשינוי.

 

דרך גוף, קול, תנועה ודמיון, מציעות שתי היצירות חזון אמנותי שמסרב להיכנע — חזון שמתעקש לשוב ולחיות, דווקא מתוך חורבות האמונה, האהבה והתרבות. 

 

“אל אטלאל”: 2 יצירות שהן אחת – נוסטלגיה למה שמעולם לא היה:

 

אני אחזור רגע לנוסטלגיה ש”אל-אטלאל” מעוררת: במקור, המילה נוסטלגיה מתייחסת לגעגוע לבית שמעולם לא היה. 

האמנית והחוקרת סבטלנה בוים (Boym) מתארת כיצד “נוסטלגיה” הוגדרה במאה ה-17 כמחלת נפש של חיילים, בעיקר בקרב חיילים שגויסו לצבא הצאר הרוסי ונשלחו הרחק מביתם. היא מסבירה גם כיצד נוסטלגיה נתפסה כמחלה פיזיולוגית הקשורה לגעגועים ולתחושת עקירה, עד שהפכה למטאפורה תרבותית של אובדן.

 

בוים מספרת שיש אפילו רגע בהיסטוריה של רוסיה הצארית שחיילים החלו לרשל בתפקידם מרוב הגעגוע לבית. בעקבות כך, אחד המפקדים איים לקבור את החייל הבא שמתלונן על נוסטלגיה, איים וקיים, מאז, מחלת הנוסטלגיה נעלמה כלא הייתה.

וכן, יש משהו נוסטלגי בהתרפקות של “אל-אטלאל” של פורטל על “אל-אטלאל” של אום כולתום בייחוד כאן, בייחוד עכשיו.

ועם זאת יש גם דבר-מה נוקב. 

מאז יצירתה של פורטל, יש בעולם שתי יצירות בעלות אותו השם: “אל-אטלאל”.

שתי יצירות המדברות, כל אחת, דרך המדיום שלה, על אובדן, על מות אהבה.

אולם בשירה של אום כולתום מדובר במות אהבה בין גבר לאשה, תחת השפעתה של השפה התנועתית של אורלי פורטל הופך השיר לסיפור אוניברסלי: “לסיפור על עולם שנחרב, על מערכת יחסים בין אדם למקום, לאדמה, לעם” (כפי שנאמר בתוכניה של היצירה).

הבחירה ביצירה של אום כולתום נושאת עמה הד של נוסטלגיה. מעין געגוע לעולם שאולי מעולם לא היה, סוג של אידיאליזציה של העבר וסירוב לשהות בהווה ולשאת עיניים אל העתיד. אולם “אל- אטלאל” העכשווית לא מסתפקת בהתרפקות על העבר הנשגב, במקום, זו מתפקדת כמעט כאקט מרפא: געגוע מודע, ביקורתי, המבקש לאו דווקא להיאחז במה שנדמה אבוד אלא לפרוץ את גבולות הדמיון באמצעות במת התיאטרון. פוליטיזציה של המחול ניתן לומר.

 

ההקשר התרבותי

 

כשאני יושבת באולם סוזן דלל, כמה עשרות קילומטרים מקו החזית, איני יכולה להתעלם מההקשר התרבותי (יש היגידו מדיני): מלחמה, הרס, משפחות אבלות, ואי ודאות שמכבידה על כל צעד. 

אנחנו בתוך היכל התיאטרון. מצפים למופע תרבות שעוסק בשסע. 

בתוך כך, מתחיל המופע:

יוניסון של רקדנים במרכז הבמה, קול אחיד נושא תחינה:

“תן את החופש שלי, שחרר את רגליי.”

 

 

כמו מנטרה שנשמעת בתוך האולם החשוך, הרקדנים והרקדניות מפצירים באיזה גוף אלמוני ונעלם לשחרר אותם לחופשי תוך כדי שהם מפנים את מבטם אלינו, הקהל, כמו מפצירים בנו לוודא שאם היה ומנענו את החופש של הרקדנים, או חופש של מישהו אחר לצורך העניין, שהצעד הבא שנבצע יהיה צעד של שחרור. גם אם זה מטאפורי, דמיוני, רעיוני. 

המופע נע בין איסוף ופיזור, חזרתיות ותנועה אינטנסיבית. גם כשפלג הגוף העליון שקט, הירכיים, האגן והברכיים ממשיכים לרטוט — כמו הבטחה כי תנועה לעולם לא תחדל. בתוך ים של אי-ודאות, התנועה נעשית עוגן מקרקע. 

הקול משמש כאן כהמשכיות של הגוף: באחד המקטעים המאוחרים אחת הרקדניות שרה סולו, שיר שהוא יותר זעקה משיר. פורטל מצטרפת אליה לבמה. השתיים יוצרות דואט של קינה – גוף לגוף, קול לקול ותוך כדי מפנות את שירתן אל הקהל. שיתוף הפעולה ביניהן ניכר ולא מתפשר. 

 

 

אחריהן, שני גברים עולים לדואט. ההבדל בין דואט נשי לגברי פה לא נותן מקום לפרשנות. נשים נראות כמשתפות פעולה. גברים נראים כמתחרים.

ההצבה של דואט נשי מול דואט גברי מדגישה את השאלות של הגוף המגדרי התרבותי: איך גוף רוקד, איך גוף נלחם, איך גוף נושא געגוע או אלימות. מה עוד גוף יכול לעשות ומה גופים יכולים לעשות יחד? הקול הנשי כאן זועק את זעקת התקווה שמפצירה: אפשר אחרת. 

 

 

המילים של היוניסון חוזרות:

“למה לי לשמור הבטחות שאינך מקיים? ולמה לי השבי הזה אם כל העולם שלי?”

תוך כדי התנועה והשירה, מתבהרת קריאתו העמוקה של המופע: כל אדם, כל קהילה, יכולים לתבוע מחדש את עולמה — גם מתוך שבר.

 

ההקשר הספרותי: 

 

הקריאה הזו מהדהדת את שייקספיר הרואה את העולם כבמה – ובמובן זה, המופע של פורטל הוא מעשה של התעקשות על לקיחת אחריות: להמשיך לנוע, להמשיך לדבר, להמשיך לשיר, גם כשהקרקע רועדת.

בהשוואה לכך, “האמן ומרגריטה” של בולגקוב פועל על ציר דומה: גם שם, האמנות מציבה אלטרנטיבה נועזת למציאות רדופה ודכאנית.

אם פורטל שוזרת את עיי החורבות של הזיכרון והתרבות בגוף חי ונע, בולגקוב מתמרד דרך הפנטזיה, הפרפורמטיביות והקינה על היצירה עצמה.

בשני המקרים, האמנות עצמה – תנועה, קול, מילים – הופכת למרחב של גאולה:

פורטל מחבקת את אום כולתום בבמה ישראלית, בולגקוב בורא סיפור של חירות ואהבה בתוך משטר של כפייה.

שניהם מבקשים להרחיב את המרחב המוגבל, לא לברוח ממנו.

גם אצל פורטל וגם אצל בולגקוב יש נוכחות של יסוד מיסטי: וולנד והשדים מצד אחד, שירתה של אום כולתום והטרב שלה מצד שני.

זהו אותו חיפוש אחר כוח שמשחרר — גם אם רק לרגע, גם אם רק בדמיון.

 

דמיון ככוח מרפא – עדות ככוח משנה:

 

 

בין השברים והייאוש פורטל מציעה — מבלי להצהיר זאת במפורש — את הדמיון כחומר שמקשר בין המצוי לרצוי, את הלכאורה בל יושג.
הדמיון מאפשר להחזיק בכאב מבלי להתמוטט. הוא מאפשר לפרק את הבלתי נסבל ולרקום ממנו אפשרות חדשה.

שערה הארוך של פורטל שמרבית המופע נשאר אסוף, כמו נפרם יחד עם הבגדים הפשוטים מעל גופי הרקדנים והרקדניות. כמו עוד הנכחה של פרימה והפשטה של תבניות שלא מסייעות בעולם החדש שמיוצג פה על ידי התנועה הבלתי פוסקת. 

 

 

 

 

במובן זה, אל אטלאל אינו רק מופע מחול: הוא קריאה רכה אך עיקשת לפגוש את השבר, להביט בו מקרוב — ומתוך כך להתחיל לרקום תיקון.

אם כך, אני מציעה כי אל אטלאל מזמינה את הצופים לא רק לראות אלא לחוות באמצעות מערכת החישה הגופנית  — להבין שההתבוננות עצמה משנה את הדבר שנצפה. רעיון זה מהדהד את התובנות של הפיזיקאי והפילוסוף דיוויד בוהם (David Bohm), מהדמויות המרכזיות בפיתוח תפיסות קוונטיות של תודעה וחומר, אשר טען כי עצם פעולת ההתבוננות משנה את טבעו של הדבר הנצפה.

בהקשר זה, חיים מ. שפער, במאמרו “קבלה והפיזיקה של דיוויד בוהם”, מסביר כי אצל בוהם “אין הפרדה מוחלטת בין הצופה לנצפה: ההתבוננות היא פעולה שמשפיעה על המתרחש”.

המופע של פורטל מתפקד אפוא כמרחב חי בו הגוף, המבט, וההקשבה מתהווים ומשתנים יחד ועצם פעולת ההתבוננות משנה לא רק את הרוקדים על הבמה אלא גם את היושבים בקהל — מקיימים את מה שבוהם תיאר כמציאות דינמית שאינה ניתנת להפרדה בין חוויה לנצפות.

ההדהוד הזה מבשר כי עצם העדות של הקהל לדימוי של השסע שמתרחש על הבמה מזמין את השסע לשנות צורה ולהתרפות ולהאמין שכמו על הבמה כך גם בחיים, כשמתבוננים בדבר מקרוב הוא משנה צורה. אם כך, אני בוחרת לראות את “אל-אטלאל” כהזמנה להתבונן ולא להסיט מבט, להרשות לכאוב את אשר ישנו ואת אשר אינו – ומשם לצמוח אל עבר האיחוי בעם, במדינה, בלב. 

 

מקורות שהוזכרו:

חיים מ. שפער, “קבלה והפיזיקה של דיוויד בוהם”, מתוך מחקרי קבלה ופיזיקה מודרנית. 2019. 

David Bohm, Wholeness and the Implicate Order (1980).

Svetlana Boym, The Future of Nostalgia, Basic Books, 2001.

אורלי פורטל הציגה את ׳אל-אטלאל׳ באולם דלל ב12.3.2025. 

---

ליזה (אליזבטה) פוטרמן

מלמדת, כותבת, יוצרת, חוקרת, רוקדת.
מתרגשת ממפגשי עומק משמעותיים שמתפתחים בהדרגה לאורך זמן.
ילידת 1991 (ניז’ניי טאגיל, ברית המועצות לשעבר), באר שבעית מ-1991, בוגרת תואר שני מאוניברסיטת אוקספורד בתרבות חזותית ותולדות האמנות ותואר שני נוסף מאוניברסיטת בן גוריון במחלקה לספרויות זרות ובלשנות אנגלית.
כיום מורה מוסמכת לקונטקט אימפרוביזציה משולב מטעם “ורטיגו כח האיזון” ו”קונטקידס” כמו גם מנחה לתקשורת מקרבת ומלווה תהליכי אבל באמצעות כתיבה ויצירה.
ליזה היא המחברת של “צומת לב” (2022) ספר לילדים גדולים על התמודדות עם משברים, אבדן, אבל ופרידה ו-(Keeper of the Clouds (2016 ממואר גרפי המדגים כיצד ניתן לתקשר באופן משמעותי עם אנשים המתמודדים עם אלצהיימר. את המחקר על אלצהיימר קיימה במסגרת מחקר דוקטורט באוניברסיטת טורונטו, קנדה.
אמנם היא פרשה מהדוקטורט באוניברסיטת טורונטו היא מעולם לא ויתרה על התשוקה ללמידה ולמחקר.
כעת ליזה היא סטודנטית לתואר שני בכוריאוגרפיה באקדמיה למוזיקה ומחול לירושלים. היא חוקרת את תופעת הנכות השקופה בתוך שדה המחול וספציפית בשדה של קונטקט אימפרוביזציה.
היא שואפת להפוך את הקונטקט אימפרוביזציה להתערבות חיונית בשיקום ובטיפול פליאטיבי.

ב-2017 עלתה לראשונה להרצות על במת TEDX ומאז היא ממתינה בסבלנות לרגע שתרצה שוב לעלות על הבמה ולהציג את אשר מבקש להאמר.
ב-2020, מתוך הקשבה עמוקה לצו השעה, הקימה את המרכז ללמידה ויצירה סומטית שמטרתו לקדם שינוי מדיניות בשדות של הוראה ורפואה מיודעת טראומה באמצעות אמנויות ופרקטיקות סומטיות.