מחשבות על ערבסקה של נור גראבלי מאת אלה גרינבום

מוצאי שבת בסראיה, התיאטרון הערבי ביפו העתיקה. שעות הערב המוקדמות, תאורת הערב של תל אביב נדלקת לאורך רצועת החוף שבהמשך.

ממש מול התיאטרון יש אולם אירועים ונראה שגם שם מתרחש משהו, אולי חתונה, ברית או יום הולדת. ובמעלה הגבעה וגן הפסגה, מאיר מגדל הפעמונים של הכנסייה של כיכר קדומים. כמה תרבויות וזהויות באותו מקום!

אני בוהה ארוכות בים הגדול שמקטין את כל מה שמסביב ותוהה, כמה מאיתנו באמת מכירים את כל התרבויות הללו?

כמה מאיתנו באמת מכירים את פלסטין? פלסטינים?

מתי נפסיק להשתמש במונחים אנחנו והם?

חזרה לכאן ועכשיו , אולם הכניסה של התיאטרון מלא משפחות וחברים, דוברי ערבית. גם הפוסטר של המופע והתכנייה כתובים בערבית ואנגלית.

תקופה קשה, שבה אני שומעת הרבה אנשים אומרים שקשה להם לשמוע ערבית וזה מעציב אותי.

האם גם לצד השני קשה לשמוע עברית?

“ערבסקה” היא מוטיב עיטורי החוזר על עצמו ונוצר בתרבות המוסלמית בעיטור מבנים וכתבי קודש, כנראה בגלל איסור דתי על יצירת דיוקנאות.

והנה כאן בפוסטר, מופיעים פני הרקדניות בשורה, מישירות מבט עוצמתי קדימה. כבר, אולי, סימן לרצון שלהן לשנות את החוקים ולתבוע אותם מחדש.

האם הן ישמחו שאני כאן?

האם אני כקהל, גם נדרשת להגדיר את הזהות הלאומית שלי כאן? ובעצם במדינה הזאת, כל הזמן?

המילים האלה, “ישראלית”, “פלסטינית”, כמה טריגרים הן מעוררות בכל צד? מתי ייפגשו? האם יוכלו להיפגש?

בתכנייה כתוב:

חמש נשים מערים שונות, נפגשות, מטיילות בזמן, בונות גשר בין העבר להווה ומדמיינות את העתיד. אנו מתרגלות עבודה קולקטיבית בעידן של אינדיבידואליזם. מפרקות, משחזרות ותובעות לעצמנו את הדאבקה הפלסטינית. משכתבות את ההיסטוריה ומציגות נרטיב חדש; גוף נשגב, נשי, פוליטי, קולקטיבי ואישי.

איך נראית דאבקה כשאנחנו תובעוח אותה לעצמנו? זהו הניסיון שלנו להתעמת עם הקולוניאליזם התרבותי באמצעות גופים רוקדים, גופים המאחדים, תומכים, מעצימים ומחבקים זה את זה.

אני יכולה להזדהות עם הטקסט הזה. גם אני רוקדת וחיה בגוף נשי שהוא פוליטי, שגם מתעמת עם מחסומים וחסמים, דרישות תרבותיות וחברתיות, חוקים ומסגרות.

אני חושבת שכל אשה יכולה להזדהות איתן.

מכל התרבויות.

הן נכנסות לבמה לחוד, נדמה שכל אחת בכאבה, כאב פרטי ונשי וקולקטיבי, ומתאחדות לריקוד דאבקה עכשווית, כלומר שילוב של הצעדים המסורתיים ומחול עכשווי, שפת תנועה חדשה.

חגות וחוגגות, חגות וחוגגות.

 אני תוהה שוב, עד כמה חשוב להגדיר, לזהות?

“זו תנועה מסורתית, זו חדשה”? למה זה חשוב? לא נח לי עם הגדרות והנה אני משתמשת בהן ללא סוף.

אולי בסופו של דבר, כולם רוצים להרגיש בנוח, בעור, בגוף, בזהות, ולהגדיר אותה מחדש לעצמנו.

הניכוס הנשי הזה של ריקוד שנרקד בדרך כלל על ידי גברים, הוא ריקוד של חוסן ושחרור.

 יחד, בשמלות רקומות ללא שרוולים, ברגליים חשופות, הן חבורה של כוח חי, נשי, פוליטי וקולקטיבי. דרך הגוף שלהן, הן פורצות דרך, משכתבות את כל מה שמושתק.

ואולי כשמשתיקים, מתעוררת התנגדות? האם זה ריקוד של התנגדות?

נשים, ילדות וילדים בקהל צופים בשתיקה, בשקיקה, מוחאים כפיים בהתלהבות כשהכוח הזה מתגבר על הבמה וסוחף את כולנו.

עד כמה הקהל מרגיש בנוח עם מה שקורה כאן? עד כמה הרקדניות מרגישות בנוח?

עד כמה לי נח להיות כאן, מוגדרת מראש בזהות שונה מהזהות שעל הבמה? כמה אוכל להזדהות איתה?

האם בכלל מותר לי?

יש במופע נוכחות נשית נוספת, המוסיקה, אותה כתבה יוסור חאמד, מוזיקאית פלסטינית עצמאית שנולדה בטוניסיה וגדלה ברמאללה, במיוחד למופע הזה.

זהו קול נשי נוסף, גם היא מעצבת ומחדשת את התרבות, לוקחת את המוסיקה הערבית הקלאסית למחוזות חדשים.

אני מבינה ערבית, אבל לא מספיק בשביל להבין את מעט המילים של השירים ומה שמאחוריהן, אבל רוצה להבין.

ואולי אפשר להבין בלי להבין.

אני יוצאת בתחושה מרוממת. הלוואי וכולם וכולן היו רואים את המופע הזה.

הלוואי והתרבויות היו נפגשות ובוהות ביחד בים הגדול.

Saturday evening in Saraya, The Arab Theater in Jaffa’s Old City. It is dusk, Tel Aviv’s streetlights come on along the beach. Just across from the theater there is a hall that also has an event on, perhaps a wedding, Brit or birthday. At the top of the hill and the park, the church’s bell tower spills light onto Kedumim Square. So many cultures and identities in one place!

I take a long look at the big sea, that makes everything around it appear small and wonder, how many are actually familiar with all of these cultures?

How many of us really know Palestine? Palestinians?

When will we stop using them/us terminology?

Back to the here and now, the entrance hall of the theater is full of friends and family, Arabic speakers. The show’s poster and the program are written in Arabic and English.

It’s a difficult period, in which I hear lots of people saying that it’s hard for them to hear Arabic and that makes me sad.

Is it hard for the other side to hear Hebrew?

“Arabesqua” is a decorative motif that emerged from Muslim building ornamentation and sacred texts, perhaps because of a religious ban on the creation of portraits. And here, on the poster, are the faces of the dancers in a line with powerful, fixed gazes forward. Already, perhaps, a sign of their desire to change the rules and ground them anew.

Will they be happy I am here?

Am I, as an audience, also required to define my national identity here? And, in fact, in this country, all the time?

Those words, “Israeli”, “Palestinian”, how many triggers they set off on both sides? When will they meet? Can they meet?

In the program is written:

Five women from different cities, meet, travel in time, build a bridge between the past and the present and imagine the future. We are practicing collective work in a period of individualism. Dismantling, recreating and establishing the Palestinian dabke for ourselves. We are rewriting history and offering a new narrative; an exalted, female, political, collective and personal body.

What does the dabke look like when we imprint it ourselves? This is our attempt to confront cultural colonialism using the dancing body, unified bodies, supporting, empowering and embracing one another.

I can identify with this text. I also dance and live in a female body that is political, that also confronts blockades and barriers, cultural and social demands, laws and structures.

I think every woman can identify with them.

From every culture.

They enter the stage one by one, each one appears in her own pain, a person pain that is female and collective, and join into a contemporary dabke, meaning a combination of traditional steps and contemporary dance, a new movement language.

Circling and celebrating, circling and celebrating.

I wonder again, how important is it define, to identify?

This is a traditional movement, this is new? Why is it important? I feel uncomfortable with these definitions and here I am using them endlessly.

Maybe at the end of the day, everyone wants to feel comfortable in their skin, their body, their identity, and to define themselves to themselves.

The feminine appropriation of the dance that is usually performed by men is an act of resilience and freedom. Together, in sleeveless embroidered dresses, bare legged, they are a gang of live power, female, political and collective. Through their bodies they break through, rewrite everything that was silenced.

And perhaps when something is silenced it awakens resistance? Is this a dance of resistance?

Women, girls and boys in the audience watch in silence, eagerly applauding when the intensity rises on stage and sweeps us all away with it.

How comfortable does the audience feel with what is happening here? How comfortable are the dancers?

How comfortable am I being here, distinguished from the start from the identity on stage? How deeply can I connect to it? Am I even allowed to?

There is another female presence in the show, the music, written by Yusor Hamed, an independent Palestinian musician born in Tunisia and raised in Ramallah, specifically for this show.

It is another female voice, she redesigns the culture as well, taking classic Arab music to new arenas.

I understand Arabic but not enough to understand the few words in the songs and what stands behind those words, but I wish I did. And maybe one can understand without understanding.

I leave feeling uplifted. If only everyone could see this show.

If only the cultures could meet and gaze together at the big sea.