מחשבות על המופע “המדריך למתעמל” של אהרונה ישראלה מאת יוליה פריידין
צילום עלמה גבעוני
באולם הספורט של הבית ספר שנמצא עכשיו במרכז כלים בת ים,
תלמידים נאמנים יושבים ישיבה זקופה וגב ישר ליד הקיר.
צילום עלמה גבעוני
המורה להתעמלות המגולמת ע”י הכוריאוגרפית, אהרונה ישראל, נכנסת לאולם הספורט.
היא הביאה איתה את ספר הספרים, “שיעורי התעמלות” שנכתבה על ידי צבי נישרי בשנת 1913.
צבי נישרי נולד באוקראינה, שרת בצבא הסובייטי, ועלה לארץ בשנת 1904.
הוא היה חסיד של שיטת ההתעמלות השוודית, הדוגלת באימון יחידני, לעומת השיטה האנגלית,
המדגישה אימונים קבוצתיים.
את תוצרי הלימוד שלו נראה לאורך המופע שלו בגופים הצעירים והאתלטיים של הרקדנים.
שלושת הרקדנים מדגימים תרגילים וירטואוזים של ספירה-ריצה-קפיצה שאם להתבונן בהם
מפרספקטיבה אישית של אמא ופרפורמרית- פחות מתאימים לאגן נשי אחריי לידה.
הם קופצים בחמורים אחד מעל השני, כשהקופץ, הוא גם בתפקיד המבצע,
והגוף המכופף הופך לרגע
לחמור עצמו.
הם הופכים לזיקיות וזוחלים בצורה חייתית, הולכים בהליכות סרטן קדימה ואחורה ולכל הצדדים.
יש ריח של משטר התעמלות צבאית באוויר.
הקיפוד הוא פחדן, הסוס הוא אצילי, המרווחים ביניהם מדודים על המילימטר,
הם מבצעים את הפקודות הכוריאוגרפיות בצורה מושלמת,
אין מקום לטעויות אנוש ולקווים עקומים.
אני חושבת על תרגול של איינגאר יוגה וההנחיות שלו לעמידה נכונה וזקופה.
הצליל של המטרונום מדייק אותם להתעמל על הקצב שלו.
הם צוללים לתוך OCD של חזרתיות תנועתיות, ודיוק פנומנלי, התאורה מתחלפת,
והפרפורמרים נראים כמו צלליות.
לרקדנית מתחילות הפרעות תנועתיות, גירוד ורעש המתבטא בגוף על ידי יציאה
מהסדר הקיים של הרצף התנועתי.
אני רואה איך מאלפים את התלמידים לציית לפקודות הנאמרות ברקע, לתנועות ההתעמלות הקשוחות,
צילום עלמה גבעוני
ואני חושבת על הפרפורמרים שמבצעים את הפעולות בצורה של התמסרות טוטאלית,
והצד השני של המטבע, רואה את האילוף והציות שלהם, ואני מהרהרת ביחסים המורכבים בעיניי בין
כוריאוגרף לבין הרקדנים שעובד איתם, שהם יכולים להיות יחסים של אדון ועבד, או שליט ונשלט,
וחושבת איך גם כאן, בעבודה שרוצה לחשוף את האילוף והשרשת ההתעמלות והציות לפקודות
מגיל צעיר,
הכוריאוגרפית, בעצם צריכה לאלף את הרקדנים שלה לציות ודיוק מוחלט של ביצוע,
כדי לדבר על התופעה ולעלות אותה על פני השטח בשביל היצירה האמנותית.
זה נראה שקשה לבצע את המופע בתור רקדן- נדרשת המון סיבולת ומאמץ פיזי,
אחד הרקדנים כבר התעלף בדרך מהמאמץ.
מה קורה למי שלא עומד בקצב, למי שלא מצליח ללכת בתלם כמו כולם, למי שאין לו סיבולת
מנטלית ופיזית בשביל ההתעמלות הזאת?
מה קורה למי שמעז להפר את החוקים, לסרב למרות, להיות ללא משמעת?
ללא משמעת לאומית?
ללא ציות?
מה קורה למי שמעז להפר את המשמעת הצבאית המונחלת לנו דרך החינוך הפורמלי מגיל צעיר?
אני מבינה שהעיסוק של אהרונה הוא אקטואלי מתמיד.
צילום עלמה גבעוני
בחלק השני של המופע מתחילה פעולה הדרגתית של שבירת המוסכמות,
וההתעמלות יוצאת מהסדר המדויק והגאומטרי שלה, לפעולה עם מקצב ורחמנא לצלן אפילו
עם תחושה של פאן.
הרקדנים מזמזמים, וההתעמלות הופכת לריקוד היפהופ עם מקצב וגרוביות,
הם מגיעים לקתרזיס של דימוי הקיפוד-רקדן, זה הופך לריקוד חסידי,
בלילה של מילה-תנועה-מילה ואז צעקה שקורעת את האולם:
“אתה תותח”!
ואז אסוציאציה לשיר של שרית חדד: מתה עליך, אתה הגדול מכולם.
הם נכנסו לטראנס, למסיבת טראנס,
והם זזים כמו שיכורים,
אבל גם כשהם במצב הזה, עדיין ניתן להרגיש שהם בשליטה עצמית ואיפוק,
הם לא מצליחים להשתחרר לגמרי מכל הפקודות שהם יודעים.
הרקדנים מתחילים להציג אחד את השני, דרך לקיחת סיפורים אישיים של האחר והלבשתם על עצמם,
אנחנו מגלים שלכל אחד יש איזושהי הפרעה, אובססיה או OCD פרטי.
אנחנו מגלים פרטים אזוטריים על העדפה של סידור הנעליים בארון, או בחירה לאיזה פלייליסט להאזין,
כולם נגועים בהפרעה זו או אחרת,
ואנחנו רואים איך הם משילים מעצמם את השכבות של הסדר, החוקים-מה מצופה מהם כפרפורמרים,
ושם בסוף המופע, לתפארת מדינת ישראל
הם חותרים תחת חוקים אלו, תחת הכוריאוגרפית, וחושפים משהו מעצמם.
הפנים שלהם מתרככות,
השיער פרוע,
יש חיוך על פניהם,
קלילות,
משהו נפתח-
כשהמילה הפכה לגוף.
אז הגוף הפך להיות אנושי.
אהרונה ישראל הציגה את ׳המדריך למתעמל ב2.4.2024 במרכז כלים לכוריאוגרפיה.
יוליה פריידין
יוליה פריידין, אמנית רב תחומית, כוריאוגרפית ורקדנית עצמאית, יוצרת מחול
ופרפורמנס, ציירת, צלמת וכותבת. ילידת קייב, עלתה ארצה בשנת ,1990 חיה ויוצרת בתל אביב. אמא לדניאלה מאז 15.12.20.
המופעים של יוליה עוסקים בהגירה, אימהות וטקסיות. עבודותיה מוצגות במרחבי תצוגה לא קונבנציונליים כגון גלריות לאמנות ובמרחב הציבורי. המופעים משלבים תנועה, טקסט ופנייה ישירה לקהל, והזמנה להיות חלק פעיל במופע. המופעים של יוליה הם ברובם קומיים ומושפעים מסטנדאפ ו-lecture performance .יוליה משתמשת בהומור כמנגנון הישרדות את החיים, ומשתמשת בחומר מהם עשויים החיים כחומר גלם מתמיד להופעות שלה. יוליה בעלת תואר ראשון באמנות מטעם המדרשה לאמנות בבית ברל (FA ed.B) למדה בסמינר קיבוצים , בתוכניות כוריאוגרפיה: כלים (2015-2017) עם ענת דניאלי, סימולטור (2015-16) עם שרון צוקרמן ומשה שכטר, ושלומבל (2015-20) עם שלומית פונדמינסקי. מתרגלת איינגר יוגה בסטודיו של גבי דורון מאז 2013.
השתתפה במדרש יוצר בנווה שכטר בהנחייתם של עדילי ליברמן והרב רוברטו ארביב (2017), ובתוכנית רזידנסי לאמניות נבחרות במרכז הגר”א בנווה שאנן, תל אביב עם ענת ליטוין (2019). בעלת FA ed.B ,המדרשה לאמנות בבית ברל (2005-2009). זוכת מלגת רקדנית בקהילה, מטעם משרד התרבות והספורט בין השנים .2017-2020 השתתפה בתוכנית ACDP מטעם ארטפורט, ארטיס ואסולום. תוכנית מרוכזת לפיתוח קריירה מקצועית לאמנים נבחרים (2015).
זוכת מלגת עידוד אמנים צעירים תושבי נתניה בתחום הכתיבה והפרוזה (2008). השתתפה כפרפורמרית ורקדנית יוצרת במופע קווירי פמיניסטי לבני ובנות נוער “סיפורי סבתא בילבי”, של הכוריאוגרפית אורלי אלמי ארנבת מרץ (2019).
“נעמאמא, את לסיבוב”? שיתוף פעולה עם אמנית הספוקן וורד ,נעמה לופו ,בסיור אינטראקטיבי המשלב פרפורמנס, ספוקן וורד, ותנועה במרחב הציבורי השכונתי. המופע הוצג מספר פעמים במסגרת פסטיבל התחדשות עירונית (בתמיכת מפעל הפיס) ועושים שכונה (בתמיכת עיריית ת”א).
שיתפה פעולה עם אמנית הווידאו, סמנתה דה אוליברה, בווידאו דאנס Sleep No More שהוצג בגלרית המקרר בתערוכה “חופשת לידה”.
יוליה יצרה סולואים: שחלוליה (נווה שכטר), בוכה על חלב שנשפך (גלריה נווה שכטר, תיאטרון הבית), התנשלות-טקס פרפורמנס קהילתי במסגרת אוהבים אמנות (מרחב ציבורי של יד אליהו), מלח-מים (גלריית בנימין וגלריה ברמת מנשה), Dead.Line (גלריית צדיק). כמו כן, בתחום האמנות הפלסטית, יוליה הציגה שתי תערוכות יחיד, והשתתפה בעשור תערוכות קבוצתיות בגלריות בארץ. עבודותיה נמצאות באוסף של סרג’ תירוש ובאוספים פרטיים. הסולו האחרון של יוליה “לי זה לא יקרה”, הוא סולו קומי-אוטוביוגרפי המספר בכנות, רגישות והרבה הומור עצמי, על ההתמודדות האישית שלה עם דיכאון וחרדה, תוך כדי האימהות. הסולו הוצג במרכז קהילתי בת ציון בשבוע במלוא הדרה, בבית לאמנות של יד אליהו במסגרת רצועת תרבות, בשכונת בית הכרם בירושלים בשיתוף ותמיכה של מיזם “נפשות”, וממשיך לטייל בארץ ולפגוש נשים, ואימהות שחוו חוויות דומות.
יוליה מגדירה את עצמה כאמנית חברתית-קהילתית, ולוקחת השנה חלק בתוכנית חממה יציאה לפעולה בעבודה עם קהילות מגוונות בניהולה של נטלי צוקרמן בכלים.