Where the Wild Things Are
*English foll0ws
רשמים של ג’ני בירגר לאחר צפייה ב”בת שבע מארחת את אנאבל דביר”, ערב של שתי יצירות: 7INCH OF SLAM: THE FULL BODY SOUNDSCAPE ו-בדיונות.
צילום דין מילר
Bullseye, בתרגום מילולי – עין השור. אני אוהבת את הביטוי הזה באנגלית, שמתאר פגיעה מדויקת במרכז המטרה. הערב הזה נגע בי באופן בלתי-אמצעי, ישר לבטן, ישר ללב. בלי דרכים עקיפות ובלי ללכת סחור-סחור. בול.
המופע הראשון נפתח עם שבע נשים שוכבות על הריצפה ומשמיעות את קולן. הן מהדהדות החוצה את מה שנמצא בתוכן, את מה שמסביבן, ואת מה שבתוכינו. אקפלה מיסטית וגשמית בו בזמן. הקולות מתמזגים יחדיו ליצירה שלעיתים הרמונית יותר, ולעיתים צורמת יותר, עם צלילים שמביעים עצב עמוק, כאב, פחד, ייאוש. לכל קול יש מקום בתוך הפסקול, ואני חושבת על משפט שהמורה שלי, מיה מ. קארול, אמרה לנו השנה שוב ושוב בסדנת האלתור: “תאכילו את כל החיות שלכן” (“Feed all your animals”, באנגלית זה נשמע יותר טוב). בתוכנו חיים יצורים רבים, ביניהם חיות בית קטנות וחמודות, כמו גם חיות פרא עצומות ומבעיתות. כולן רעבות. הרעב שלהן הוא לתשומת לב, לנראות, להדהוד החוצה. איך לתת לכולן מקום? איך לא לפחד מהפרא הצורם ולהעיז להביט לו בעיניים? להכיר בהיותו חלק מאיתנו, גם אם אנחנו לא לגמרי יודעים את טבעו? הסאונדסקייפ של תחילת המופע איפשר לי להתחבר לשכבות העמוקות שבתוכי, ודרך ההאזנה לתת מעט מזון ליצורים המורעבים.
הקולות נכנסים לקצב, ספירות, שברי מילים והברות, משאירות לי לדמיין את מה שלא נאמר. הם מתגברים ומתעצמים, ומכינים אותנו לרגע הראשון שבו הגוף ממריא אל-על ונוחת בעוצמה אל הקרקע. הטחה.
הטחה, שם עצם. זריקה או הטלה של דבר-מה בכוח, בייחוד כדי שייתקל במשהו מוצק וייחבט בו בחוזקה. מילים נרדפות: הכאה, חבטה, השלכה, הטלה
לפני כל הטחה יש את רגע התעופה. רגע קסום, בו נדמה כי הזמן עומד מלכת, ממש כמו בצילום של איב קליין. רגע של אפשרויות: אפשר פשוט לתת לגוף ליפול; אפשר להתנגד בכל הכוח ולמשוך כלפי מעלה. ואפשר לבחור – לבחור! – לפגוש את הריצפה בעוצמה. להעיז ולהסתכן בחיבור לאמת הגשמית של הגוף. מסה, כבידה, האצה. רגע הנחיתה הוא גם חלק מהפסקול, ומשמש ככלי הקשה נוסף, אך גם מאפשר לפזר את הפגיעה ולהגיע אל הרקמות הרכות והסופגות של הגוף. מעל פני השטח – בום. מתחת לפני השטח – בומממממממממם.
Leap Into the Void by Yves Klein
הטחת הגוף בריצפה. גוף בגוף. הטחת יד על מקל, מקל על התוף, הרטט של עור התוף. הטחת המילה לתוך החלל. הזעקה הגדולה. השקט. ושוב ושוב. יחד עם העייפות הניכרת וקוצר הנשימה של הפרפורמריות, יש משהו מטעין בכל מפגש כזה, והדרייב לעוד מרים את האנרגיה ומניע את גלגל המופע.
You were wild once, don’t let them tame you. המשפט הזה של איזדורה דאנקן מתנגן לי בראש, כמו הביט המתעקש, העקבי, כך המילים מקישות באוזניי. תהיתי אם אפשר להגדיר את המילה wild מבלי לביית אותה ובכך לרוקן ממשמעות? האם אפשר לתחום את מה שרוצה להישאר פתוח וגלמי ?כשחזרתי הביתה מאוחר בערב, לא יכלתי לעמוד בפיתוי ופתחתי גוגל. מבין שלל ההגדרות שמצאתי, את זו אהבתי במיוחד:
An animal or plant in its native habitat is wild, like a wild dingo or a wild strawberry
או בעברית, החיה או הצמח בסביבתם הטבעית (הילידית) הם פראיים. וזה ממשיך:
The term “to run wild” means to grow unrestrained, undisciplined, like a wild animal or an imagination that isn’t held back by rules.
דמיון שאיננו מרוסן על ידי כללים. כך בדיוק הרגשתי כשצפיתי ביצירה השניה של הערב – טריו של נשים עוצמתיות המטיחות בגופן, בקולן ובמילותיהן לתוך הבמה. דרך פעולת ההטחה הן מפרקות את הנחות היסוד של חשיבה קוטבית: “רכה או חזקה”, “נסיכה או מכשפה”, “רעש או שקט”, ומאפשרות את הדו-קיום של “גם וגם”. גם נסיכה וגם מכשפה, גם רכה וגם חזקה, גם יפה וגם חיה. מבין כל הקולות שמסביבן, הן מחפשות את הקול האמיתי, זה שבוקע ממעמקים. הקול שמכיר בטבע הדברים: לא מחביא ולא מתחבא, לא מסתיר את הכאב או את העונג, לא מעמיד פנים שמשקל הגוף כמשקל נוצה או שהריצפה עשוייה מצמר גפן ורוד. הוא מיישר מבט עם חיות הפרא ואומר להן: בואו, תאכלו קצת.
Where the Wild Things Are by Maurice Sendak
אנאבל דביר הציגה את 7INCH OF SLAM: THE FULL BODY SOUNDSCAPE ו-בדיונות בבתשבע מארחת ב27.12.2024 ו28.12.2024.
Impressions by Jenny Birger after watching Batsheva Hosts Annabelle Dvir, an evening of two works: 7INCH OF SLAM- THE FULL BODY SOUNDSCAPE and Fictions
Bullseye. I love this expression, which describes a precise hit in the center of the target. This evening touched me in a direct way, straight to the gut, straight to the heart. Without beating around the bush and without biding time. Boom.
The first piece opens with seven women laying on the floor while producing sound. They echo outwards what exists within, what surrounds them and what exists within us. A mystical and at the same time material/physical/worldly a cappella. The voices blend together into a creation that is sometimes more harmonious, sometimes more jarring with notes that express deep sadness, pain, fear, desperation. Each voice has its place in the soundtrack and I think of a sentence my teacher, Maya M. Carroll, said this year over and again in her improvisation workshop: “Feed all your animals”. In us are many animals, some of them sweet, domesticated pets, some terrifying, wild beasts. They are all hungry. Their hunger is for attention, to be seen, to resonate to the outside world. How can we give them all space? How do we stop being afraid of the astounding wildness and look it in the eye? How do we accept that it is part of us, even if we don’t fully know its nature? The opening soundscape allowed me to connect to the deepest layers inside of myself, and through listening to give a bit of nourishment to those starving creatures.
The voices flow into a rhythm, counts, shards of words and sounds, leaving me to imagine what is not said. They intensify and push forward, preparing us for the first moment in which the body rises into the air and lands with force on the ground. Slam.
Slam, noun. Flinging or sending of an object with force, specifically so that it hits something hard with great impact. Synonyms: beating, striking, throwing, casting
Before each slam there is a moment of flight. A magical moment in which time seems to stand still, just as in Yves Klein’s photograph. A moment of possibility: one can simply let the body fall, one can resist with all of one’s strength and pull upwards. And one can choose- to choose! – to meet the floor forcefully. To dare and to risk the connection, acknowledging the dribbling truth of the body. Mass, weight, inertia. The moment of landing is part of the soundscape, becoming another percussion instrument, but it also allows the dancers to diffuse the blow, sending it to the soft and absorbent tissues of the body. Above the surface- boom. Beneath the surface- boooooommmmmmmmm.
Slamming the body into the floor. Body to body. Slamming the hand on a stick, the stick on a drum, the quiver of the eardrum. Slamming a word into the space. The grave scream. The silence. Again, and again. Together with the apparent exhaustion and shortness of breath of the performers, there is something recharging in each slamming moment, and the drive for more lifts the energy and spins the wheel of the show.
You were wild once, don’t let them tame you. This sentence of Isadora Duncan’s plays in my mind, like the insistent drum beat. I wondered if you could describe the word wild without taming it and, as such, to empty it of meaning. Can one cage something that wants to stay open and raw? When I returned home, late in the evening, I couldn’t resist the urge and I opened Google. Among the many definitions I found, I particularly liked this:
An animal or plant in its native habitat is wild, like a wild dingo or a wild strawberry.
The term “to run wild” means to grow unrestrained, undisciplined, like a wild animal or an imagination that isn’t held back by rules.
Imagination that isn’t held back by rules. That is exactly how I felt as I watched the second work of the evening- a powerful female trio slamming their bodies, voices and words onto the stage. Through the act of slamming, they dismantle the foundation of polar thinking: “soft of strong”, “princess or witch”, “noise or quiet”, and allow a dialogue that is “this and that”. Princess and witch, soft and strong, beautiful and animal. Amidst the many voices surrounding them, they search for the true voice, one that emerges from within. The voice that knows the nature of things: that doesn’t hide and is not hidden, that doesn’t conceal the pain or the pleasure, that doesn’t pretend the body’s weight is that of a feather or that the floor is made of pink cotton. It levels its gaze with that of the wild animals and tells them: Come, eat a little.
Batsheva Hosts Annabelle Dvir, an evening of two works: 7INCH OF SLAM- THE FULL BODY SOUNDSCAPE and Fictions took place on December 27 and 28, 2024.
ג׳ני בירגר
ילידת 1984 (קייב, אוקראינה), חיה ויוצרת בתל אביב.
יוצרת רב תחומית, רקדנית ומורה.