עבודת בית” של מאיה ברינר, בשיתוף שני בניה מיכאל וזוהר -מחשבות ורשמים מאת יוליה פריידין”

היום מלאו לבת שלי דניאלה, שלוש וחצי שנים, אני מציינת שלוש וחצי שנות אימהות,

שמרגישות כאילו היא תמיד היתה פה. הסוסת פרא שלי. 

היא התעוררה בבוקר מוקדם מדיי, והלכה לישון מאוחר מדיי לבנות גילה, מה שמבטיח יום שבת

של בכי, התפרצויות, חוסר שקט, ופתיל קצר לאמא שהביאה אותה לעולם, כי האבא עדיין ישן.

וגם אם תנסי להעיר אותו- כישלון מובטח, זה כמו לנסות להעיר דב באמצע החורף. אין קול ואין עונה.

מנגד, אצלי כבר בקע הקול בכמה צעקות רמות, ואם הגעתי למצב של לצעוק ולאבד סבלנות ליורשת 

שלי- סימן שיש בי חוסר.

חוסר בזמן לגוף, לקחת נשימה, לתרגל יוגה, ולשבת בשירותים עם דלת סגורה- הדברים המינימליים 

הבסיסיים של החיים.

בבוקר, הבטחתי לה שנלך לראות הופעה של אמא עם הילדים שלה, והיא שמחה.

הדב התעורר סוף סוף, והצטרף אלינו. 

הגענו לאולם מלא בהורים וילדים בכל הגילאים, מאיה והבנים שלה כבר היו על הבמה.

היא הזמינה את כולנו להתנער, כמו שכלבים עושים כדי להירגע, כדי להפיג מתח. 

לא שמישהו במתח. למה שנהיה במתח, סך הכל שרב גיהנום בחוץ, לא מרגישים את המזגן, 

יש מלחמה בדרום, ועוד שניה מתחילה מלחמה עם שם בומבסטי בצפון,

אנחנו לא רק צריכים להתנער לרגע, אנחנו צריכים לפחות מחזור חיים אחד של כלב כדי לווסת

את כל הסטרס כאן.

אבל באנו רגע להנות. ולצלול לתוך עולם אחר. עולם של ילדים משחקים, ונהנים, ומבלים זמן סטודיו

עם אמא שלהם היוצרת. 

מאיה מזמינה אותנו לעצום עיניים ולספור עד חמש, וכשפתחנו אותן, גילינו אוהל צבעוני מהלך על הבמה.

האמא כל הזמן מכניסה אותם בחזרה לאוהל, כמו מכנסת אותם אל חיקה. חיק האמא האוהבת והשומרת

עליהם מכל רע. מה שכל אמא רוצה לילדיה. לאהוב ולהגן.

איך נקרא למשחק בו יש ילד בשק ואמו סוחבת אותו על גבו?

חתול בשק? ילד בשק? תפוח אדמה בשק? שק תחתונים.

השלט שיצא בסקור אומר “סוף”. 

הסוף יגיע, אבל זה עדיין לא הזמן שלו.

שעון מהירות ג’ינגי רץ על הבמה, וחץ עם חולצת פסים

ממשיך להזיז את הזמן קדימה.

מתי זה נגמר?

כשאתה מחליט שזה נגמר.

יש סוד שזוהר לא רוצה שנגלה: הוא אוהב ליפול.

עכשיו זה תור ההורים ללמוד איך לתפוס.

ריקוד מספר 1: רול אפס, מתגלגלים אחד על השני,

ערימת ילדים על אמא אלישיה קיס שרה שהיא ממשיכה ליפול.

גם באימהות, אנחנו נופלות, מפשלות, או צועקות,

ואז מבקשות סליחה, כי לאמא היום נעלמה הסבלנות, 

והיא לא יודעת איפה היא.

מאיה מנסה לשתות מהבקבוק הורוד שלה, ומיכאל חוטף לה באמצע,

זוהר מסרב לשתות, בסדר אז סתם נשב פה וננוח.

לכל אחת יש את הטקטיקות שלה באימהות כדי לגרום לדברים לקרות,

בלי להפעיל כוח ועצבים מיותרים. 

אלו מניפולציות הוריות כאלה. 

הכי קלה: להרפות. מציפייה, מסירוב, ממעשה קונדס.

רק להיות שם איתם. ולהתבונן בהם בודקים גבולות.

את הגבולות שלנו.

בצפון הגבול שלנו בוער, נשרף וכאוב.

ראיתם פעם ריקוד הרגליים המהירות?

בואו ילדים, תצטרפו אלינו, כשהמוסיקה עוצרת, גם אתם.

אני מזמינה את דניאלה לרקוד, והיא רק רוצה לצפות.

עכשיו הגיעה זמן שנ”ץ, מנוחה, אפשר לשים ראש על ההורים,

או אולי ההורים יכולים לשים ראש עליכם לרגע, להתנחם בחיקכם.

להסניף קצת תמימות, וחמידות אינסופית.

לילדים של מאיה, היה לוקח הרבה זמן להירדם, אז היא היתה מספרת להם סיפור עם של הורים,

שאמא הולכת לישון, ואבא הולך לישון, והסבים הולכים לישון, והדוד הולך לישון

ואז כשכל המשפחה כבר נגמרה,

אז היתה עוברת לחפצים.

לחלקיקים הקטנים באטמוספירה שגם הם הולכים לישון.

עד שמגיעים לרוטינת בוקר.

להתעורר, לצחצח שיניים, להכין סנדביצים, לזכור איפה המפתח של הבית.

לזכור מי אני בתוך כל הכאוס הזה.

האמא הופכת למפלצת כתומה שלא רואה. היא מחפשת את הבנים שלה על ידי מישוש

תווי הפנים.

עוד ילדים מצטרפים לבמה. 

האם תדע גם בעיניים עצומות מי בניה?

דניאלה שואלת אותי: מתי אני ואת נופיע על הבמה?

ככה זה חיידק הבמה, ברגע שחווים אותו- הוא מדבק

ורוצים עוד ועוד ממנו.

מאיה צריכה עזרה בלסדר את הבמה כי החפצים מפוזרים.

אני אסדר פה לבד או שאתם תעזרו לי?

יש משאל קהל דמוקרטי, וכולם בחרו ברוב קולות:

ילדים סוחבים את אמא.

מאיה נתפסה בשפגט גדול כי זוהר זחל מהר יותר כדי שזה כבר יגמר.

עכשיו זמן הנקמה: מאיה סוחבת את ילדיה על גבה.

כמו שק תפוחי אדמה, כמו שק קמח, כמו שני גורים שכבר גדלו,

ואמם עדיין סוחבת אותם במנשא.

דואט בין מאיה למיכאל. הגוף האימהי, משמש ככיסא מהלך,

כערסל, 

כמתלה שניתן להיתלות עליו הפוך.

רגליים קטנות דורכות על רגליים גדולות,

ומובלות אחריהן.

הגוף האימהי תמיד שם. עייף, מיוזע. ונוכח.

נוכח בכל גדולתו ותפארתו.

והגורים גדלים לאט לאט.

או מהר מהר.

ואנחנו עדיין מערסלות את גופם וגופן.

ונותנות להם ולהן להתרפק עלינו.

בכל גודל אפשרי.

הסקור אומר סוף.

ארטיקים קרים מחכים לילדים בצאת המופע.

כשחזרנו הביתה למזגן,

אני שואלת את דניאלה, מה הכי אהבת במופע?

היא עונה: את הארטיק, כי הארטיק הוא קר.

“עבודת בית” עלתה כתכנית ג באינטימדאנס 2024 של תאטרון תמונע תחת ניהולם האומנותי של ניב שיינפלד ואורן לאור.

 


יוליה פריידין

    profile-pic-yulia    .ילידת 1983 (קייב, אוקראינה) גרה ויוצרת בתל אביב

.רוקדת,  מציירת,  כותבת,  מצלמת

.לומדת

.מלמדת

.תלמידה תמידית

.בעלת תואר ראשון ותעודה הוראה מטעם המדרשה לאמנות בבית ברל

.למדה קורס ציור סיני אצל האמן קזואו אישי

,חקרה את שפת התנועה של אוהד נהרין, ריקוד אפריקאי ושבטי

.מתרגלת איינגר יוגה להשקטת התודעה

(למדה ב”סימולטור” (שרון צוקרמן ומשה שכטר

(ב”שלומבל” (שלומית פונדמינסקי וענבל אלוני

.(ובתוכנית היצירה השנתית ב”כלים” (ענת דניאל

מחפשת את השפה התנועתית

-שאוכל לדבר בה

בלי

.לגמגם

.מילה