מחשבות של אלה גרינבום בעקבות ׳הומה׳ מאת תמר בורר

                                                                                                                                                                                                                                                                             *צילום: ירון שין Jewboy

Jewboy צילום: ירון שין

הכניסה לסטודיו של תמר מרגשת אותי כל פעם מחדש.
ברור לי שאני נכנסת לעולם קסום ומיוחד, לעולמה הפנימי, לראש, לבטן, לקרביים שלה.
והאין זה כך בכל יצירה?
משהו בסטודיו האינטימי, הלבן, העוטף, של תמר, באמצע כל הבטון והזוהמה של קרית המלאכה, בכל זאת מרגש אותי בצורה אחרת.

הפעם בסטודיו המקודש, בנויה קונסטרוקציה מקודשת, פסל עץ החיים, תרשים עשר הספירות, מבנה היסוד של הקבלה.
מיד כשהחלה המוסיקה והקרנת מילים וציורים מונפשים על גביו, הבנתי את הדימוי.

תמר בורר וכרמל בן אשר משחקות בהברות מילים מקוטעות, מגלגלות אותן, מגלגלות גם את הגוף.
יוצרות דימויים מקודשים, טקסיים, אינטימיים ומאוד אמנותיים. הייתי מקפיאה כל רגע ליצירת תמונה חזקה.
למרות העולם הפנטסטי של תמר, אני חוזרת בכל זאת לכאן ועכשיו.
האם הן אם ובת או אחיות לצרה?
בגדי התכריכים האפורים נלבשים כמעטה אבלות, ואולי זו רק פרשנות שלי. לעיתים זה נראה כמו טקס זן יפני, ואז חוזרות היהדות והקבלה וההברות השסועות.
תמר מכה במוטות ברזל גדולים, הצלצול מהדהד בעוצמה שקשה להכיל,  זעקה גדולה שנהפכת לצחוק אפל מתגלגל.
ואז האבל שוב חוזר להיות נוכח כל כך.
בסוף היצירה כרמל מטפסת על הפסל, עוברת מספרה לספרה, ברכות מהפנטת וכמו נבראת ונולדת מחדש לזרועותיה של תמר.

עדיין, כששואלים מה שלומך
אנחנו לא יודעים מה לענות.
חשבתי לעצמי שכך נראות התשובות. הברות ותנועות מקוטעות, מעברים זהירים ומלאי משמעות.
אבל ותפילה.

הלוואי שנזכה להיוולד מחדש.

׳הומה׳ הוצג ב31.10 בסטודיו של תמר בורר בקרית המלאכה. 

אלה גרינבום

כבת מזל תאומים טיפוסית, אני מאוד סקרנית ורב תחומית. למרות שהעיסוק המרכזי שלי כיום הוא ריקוד והוראת מחול, רוב חיי עסקתי בציור ובעשרים השנים האחרונות בריקוד, קשה לי להגדיר את עצמי בתחום אחד. הציור והריקוד לדעתי הם שני צדדים לאותו מטבע, יכולת להביע רגש בתנועה, אם זה על הדף או על הבמה, ואצלי הרגש נוצר בראש ובראשונה כתוצאה מהאזנה למוסיקה. בנוסף להיותו כלי ציור, הגוף בעיניי הוא כלי נגינה ויכול ליצור ולנגן מוסיקה. עם השנים נגעתי במעט בלימודי מוסיקה, ולבסוף בחרתי בשירה ובנגינה בכלי הקשה קטנים שיכולים ללוות את הריקוד, כלים שיוצרים קצב. מצילות אצבעות מצריות קטנות ומצילות יד גדולות, שני הסוגים עשויים מברזל ונשמעים למרחקים. בשנים האחרונות העבודות שלי מביאות את השילוב הזה, מוסיקה המובילה לרגש, שיוצר ריקוד ציורי במרחב, ריקוד מוסיקלי לירי שיוצר מקצב, מילים ושירה שממלאות את החלל בצבע.

שפת התנועה שלי מושפעת מפולקלור. ריקודי עמים ותרבויות מן המזרח. מחול מזרחי מצרי, מה שנקרא כאן ריקודי בטן, ששורשיו במחול הצועני ההודי, התורכי והפלמנקו. מחול תימני. מחולות צפון ומערב אפריקאיים. משנת 2009 אני רוקדת בלהקה של אורלי פורטל שייסדה שפת מחול חדשה המושפעת מתורתו של משה פלדנקרייז ומשילוב שפות מחול עתיקות ומודרניות.

בשנים האחרונות אני חוקרת לעומק את תרבות הגנאווה, מסדר סופי שהגיע למרוקו ממערב אפריקה ויוצר טקסי טראנס דרך נגינה במצילות יד, שירה וריקוד. בטקסים האלה המשתתפים חווים ריפוי ותקשור עם רוחות קדומות ששייכות לתרבות הגנאווה לפני תחילת האיסלאם. למדתי שירים רבים משירתם, כתבתי מילים חדשות בעברית ללחנים שלהם, ואני רוקדת ומנגנת במצילות היד הגדולות. הטראנס והתעלות הנפש הם חלק בלתי נפרד מהריקוד הזה, כמו גם המילים, שירה והשימוש בקול. כיום מעניין אותי להמשיך לחקור וליצור את השפה הזו, שפת תנועה שמשלבת בו זמנית שירה ונגינה, הגוף ככלי נגינה, התנועה ששרה. ליצור טקסים חדשים, לעבור ולהעביר את עצמי ואת הצופה חוויה מיסטית, רגשית וקצבית, להביא את התעלות הנפש.