המשחק הבלתי צפוי- מחשבות של ליזה פוטרמן על ׳מפגשים של נוכחות רכה׳

“המשחק הבלתי צפוי”: מפגשים של נוכחות רכה עם אילנית תדמור ולי אלוני, אורחים: עומר עוזיאל ושני תמרי מתן

“אז מה יהיה שם?” 

שואלת אותי מיכל, שנענית להזמנתי להצטרף אליי ל”מפגשים של נוכחות רכה” ביום האחרון של ינואר 2025. 

יום שמסמל סוף וגם התחלה. הרי אנחנו בתחילת השנה הגרגוריאנית אחרי הכל. וגם בהתחלה או באמצע של עסקת החטופים, איזה שלב של המלחמה זה נדע רק בדיעבד, אבל עד אז אנחנו נוסעות מבאר שבע לסוזן דלל. הכבישים של צהריי יום שישי פנויים ואני מנסה לגלף מילים שיתארו מה זה בדיוק “מפגשים של נוכחות רכה”…

זה מופע, זה שיעור, זו הרצאה…זה גם וגם וגם.

זן היברידי של אירוע מחולי שמבקש מקהל המשתתפים להיות יותר משתתפים מאשר קהל. 

כלומר, מבקש מאנשים שבאים להיות ערים לכך שהנוכחות שלהם הינה אינטגרלית לקיום של האירוע, לקיום בכלל נקודה.

אילנית תדמור ולי אלוני שמקיימות את האירוע אחת לכמה זמן מודות שכל פעם זה אירוע אחר.

ולמה שלא יהיה, הרי מדובר באירוע המושתת על עקרונות האימפרוביזציה, אילתור בעברית, מילה שלפרקים מאבדת את משמעותה בבליל המילים היומיומי.

אני נזכרת שאחת הנשים שסיפרתי לה על שיעורי אימפרוביזציה שאלה אותי אם מה שאני עושה בשיעורים זה לתרגל איך לחרטט.

בחלק של ההרצאה אילנית ולי יושבות שתיהן על כסאות במרכז הבמה ומקריאות מדפים את אשר הגו, חשבו.

אחת מקריאה ואחת מאלתרת את המילים באמצעות תנועת הגוף במרחב ובזמן. 

זה לא תרגום סימולטני, זה לא נסיון לפרש, ואולי כן, אולי זה שתי שפות שמתקיימות בבת אחת, שפה אחת מוכרת ושפה שניה זרה אבל גם מוכרת כי הרי אנחנו מאלתרות כל הזמן.

אילנית מזמינה אותנו להביא למודעות ש”למעשה אימפרוביזציה זה משהו שכולנו עושים אבל בלי מודעות” ויותר מכך, ש”אימפרוביזציה היא למעשה התשתית של החיים שלנו.” החיים שלנו, איזה דבר גדול זה, אז כן אולי באמת יש שם מידה של חירטוט אבל לא רק, הרי ש”כל פעולה שמערבת אימפרוביזציה כוללת חשיבה ומפתחת יצירתיות” כמו החיים עצמם, לא? 

תרגול אימפרוביזציה אם כך עוזר לנו ב”להביא מודעות אל החיים שלנו ומלמד אותנו על עצמינו” דברים גדולים שקשה להאמין שאפשר ללמוד.

והנה, במהלך של שעתיים אנחנו מתרגלות בדיוק את זה,

להכיר את האופי האימפרוביזטורי שבנו.

אילנית ולי ממשיכות בהסבר על אימפרוביזציה, מה היא ומשתפות על מקור המילה.

מסתבר שזה מושג עתיק, עוד מימי יוון העתיקה ומשמעותו היא “בלתי צפוי”,

כשאריסטו פגש את המושג הוא הוסיף בהגותו שזה הוא משחק 

“המשחק הבלתי צפוי”.

נגיד האירוע היה נקרא בשם זה, איך היינו מגיעות לתוכו? כמה היינו מוכנות להתמסר? מה היו הציפיות שלנו?

מה הייתי אומרת למיכל כשהיא הייתה שואלת אותי למה לצפות? האם היא הייתה באה איתי? האם אני הייתי באה?

שווה לתת את הדעת על ערכן של מילים והמשמעויות שאיתן המילים טעונות וכיצד אלו מתקבלות אצלנו, כיצד הן מתורגמות במערכת הערכים הפנימית שלנו.

מושג נוסף שאילנית ולי מנכיחות בעודן מגלמות את סוכנות הידע המשתפות אותנו בהגותן ובהגות של פילוסופים בתחומי דעת שונים הינו “הקשבה” וההגדרה בהקשר הנוכחי הינה של ריק רובין: “נוכחות ברגע.”

לכאורה מילים יומיומיות: רגע, נוכחות, הקשבה, מילים ששומעים אותן כמעט יותר מידי עוד בימי בית הספר.

בדיקת נוכחות בתוך ההקשר החדש הזה על רצפת הלינולאום השחורה מביאה איתה אפשרות חדשה: ראשית להתבונן באנשים המתרגלים הקשבה ונוכחות, ולאחר מכן לנוע את הנוכחות בהקשבה למרחב. 

יש בזה משהו מהפכני אם חושבים על זה לרגע,

הרי התרגלנו לחשוב שהקשבה זו פעולה שנעשית בישיבה, שנעשית על מנת לספוג ידע, שנעשית לטובת מטרה.

פה המטרה היא הפעולה עצמה: ההקשבה ל-נוכחות. ל-היות. ל-קיום. למפגש – עם עצמי ועם הקבוצה. 

בשלב מסוים אחרי תום ההרצאה ‘המתורגמת’  האורחים של אותו האירוע מצטרפים לריקוד על הבמה.

עתה מתחיל חלק המופע:

במהלך זה אין מילים, רק תנועה, ואנחנו הקהל, קהל. 

אנחנו קהל ל-3 רקדניות ורקדן שלא תכננו את התנועות מראש, זה ידוע, הרי שזה עתה נחשפנו למאחורי הקלעים של מה היא אימפרוביזציה ואיך עושים או לא עושים חזרות למופע שכזה, על מה חוזרים בעצם כשאין כוריאוגרפיה ידועה מראש?

ניכר כי יש סנכרון בין הגופים.

נראה שיש תאום.

אנחנו עדות להקשבה, לנוכחות ברגע.

פה אילנית ולי יחד עם האורחים של אותו האירוע: שני תמרי מתן ועומר עוזיאל מגלמים את מהות האימפרוביזציה וכעבור זמן מה מתארגנות לתוך תמונות משפחתיות שמזמינות פנימה את קהל הצופים. 

לפני ההזמנה הנדיבה שמאפשרת גם לקהל להפוך למופע חי אנחנו יכולות עוד לשאול האם אנחנו משתתפים בהיותנו ישובים בקצה הבמה? האם אנחנו מאלתרים או פועלים בתוך שדה סמנטי והתנהגותי ידוע מראש שהוא המופע? הרי שיש נורמות חברתיות ותרבותיות שבתוכן אנו פועלים: רקדנים- על הבמה, קהל – צופה ברקדנים.

ההזמנה הזו כמו שוברת את הקיר הרביעי של פרקטיקות בימתיות וממתנת את ההיררכיות בשטח. כמו הופכת את כל הגופים במרחב לסוכני ידע של הקשבה ונוכחות: אימפרוביזטורים המודעים להיותם שחקנים במשחק בלתי צפוי. 

במהרה הבמה נפתחת וכבר אין הבדל בין הקהל והרקדנים, ברקע מתנגנים צלילים חיים של בועז בנטור וכולנו רוקדים את השאלה “מה הוא ריקוד בחיי היום יום”?

במהלך של שעתיים, לי ואילנית מהוות עבור משתתפי ומשתתפות האירוע מדריכות דרך מנוסות שמנחות אותנו ברכות בשדה המודעות של הכאן ועכשיו, מניחות לנו צעד אחר צעד את הצידה לדרך שנדקק לה כשנצא מהסטודיו ונדע שלא נשוב עוד להיות כפי שהיינו הרי שעכשיו אנחנו שותפות לסוד, סוד עתיק יומין שחלק איתנו שייקספיר: כל העולם במה ואנחנו שחקנים, רק שבמקרה הזה, כל העולם סטודיו, ואנחנו אימפרוביזטורים. 

הארוע מסתיים עם צילצול הגונג, גונג שלא קיים, הצליל נובע ממפגש של גוף מתכתי שמחזיק אחד הילדים שמשתתפים באירוע ונפגש באחד מעמודי המתכת בתוך הסטודיו.

היה אפשר להתעלם מהצליל ולהמשיך במילות הסיכום, 

אך לא כך באימפרוביזציה, איפה שכל מה שקורה הופך להיות חומר גלם לעבוד איתו, לנוע לצידו.

אילנית מציינת שצלצול הגונג מסמל סיום והנה הוא ידע את הזמן המדויק להישמע,

מתוכנן וספונטני להפליא. 

במילות הסיכום אילנית משתפת כי “הפרויקט הינו עצמאי לחלוטין שנוצר מתוך השאלה ׳מה התקופה מבקשת?׳” 

האמת היא שהתקופה הזו מבקשת לא מעט ובעיני זה אמיץ להיענות לצו השעה,

בטח ככה, 

בדרך שלא מבטיחה מענה לצורך הוודאות, אותו הצורך שרבים מאיתנו כמהים אליו,

כמיהה שמתגלמת כבר בשאלתה של מיכל הפותחת את הרשומה הנוכחית,

“אז מה יהיה שם?”

בעודי כותבת מילים אלו אני נזכרת ביצירה תלויית מקום של אמנית אלמונית המתהדרת בשם בימתי עם נוכחות רכה: “התנועה למחשבת הרגש.” זו קברה את תחתוניה של אמה המנוחה באדמת יער אלונה ועל הקבר הניחה מצבה עשויה קרטון עם הכיתוב: “כאן קבורה הוודאות, יחי הביטחון הקיומי.” 

אני חושבת על הבוסריות הנוקבת באמירה זו: ידיעת המוות בעודנו בחיים הינה הוודאות היחידה שאיתה אנו חיים את חיינו, בעוד שהידיעה יכולה לעורר פחד, היא גם מסבה מעין מרגוע, שקט תעשייתי שמזכיר לנו שיש בטחון בחיים על פני האדמה בכאן ועכשיו, בטחון שמגיע עם הרכות שבהבנה שהחיים מלאים באירועים בלתי צפויים.  הבנה שמאפשרת לראות את העולם דרך תרגול של נקודת מבט משחקית ומפתיעה תדיר, כזו שלוקחת בחשבון שאין לדעת מה יקרה בעוד רגע, אבל לכל הפחות אפשר לבטוח בנוכחות ולהסכים לעשות מקום של הקשבה מעודנת לתנועות העדינות של החיים.

ואכן, התקופה מבקשת מודעות לאפשרות שלנו להיות במפגשים רכים בידיעה שכל מפגש באשר הוא הינו חד פעמי ויקר ערך,

ממש כמו החיים עצמם. 

.מפגשים של נוכחות רכה עם אילנית תדמור ולי אלוני, אורחים: עומר עוזיאל ושני תמרי מתן התרחש ב 31.1.25  במרכז סוזן דלל, תל אביב

מוזיקה מוקלטת מקורית :אסף לוינבוק מוזיקה חיה: בועז בנטור

---

ליזה (אליזבטה) פוטרמן

מלמדת, כותבת, יוצרת, חוקרת, רוקדת.
מתרגשת ממפגשי עומק משמעותיים שמתפתחים בהדרגה לאורך זמן.
ילידת 1991 (ניז’ניי טאגיל, ברית המועצות לשעבר), באר שבעית מ-1991, בוגרת תואר שני מאוניברסיטת אוקספורד בתרבות חזותית ותולדות האמנות ותואר שני נוסף מאוניברסיטת בן גוריון במחלקה לספרויות זרות ובלשנות אנגלית.
כיום מורה מוסמכת לקונטקט אימפרוביזציה משולב מטעם “ורטיגו כח האיזון” ו”קונטקידס” כמו גם מנחה לתקשורת מקרבת ומלווה תהליכי אבל באמצעות כתיבה ויצירה.
ליזה היא המחברת של “צומת לב” (2022) ספר לילדים גדולים על התמודדות עם משברים, אבדן, אבל ופרידה ו-(Keeper of the Clouds (2016 ממואר גרפי המדגים כיצד ניתן לתקשר באופן משמעותי עם אנשים המתמודדים עם אלצהיימר. את המחקר על אלצהיימר קיימה במסגרת מחקר דוקטורט באוניברסיטת טורונטו, קנדה.
אמנם היא פרשה מהדוקטורט באוניברסיטת טורונטו היא מעולם לא ויתרה על התשוקה ללמידה ולמחקר.
כעת ליזה היא סטודנטית לתואר שני בכוריאוגרפיה באקדמיה למוזיקה ומחול לירושלים. היא חוקרת את תופעת הנכות השקופה בתוך שדה המחול וספציפית בשדה של קונטקט אימפרוביזציה.
היא שואפת להפוך את הקונטקט אימפרוביזציה להתערבות חיונית בשיקום ובטיפול פליאטיבי.

ב-2017 עלתה לראשונה להרצות על במת TEDX ומאז היא ממתינה בסבלנות לרגע שתרצה שוב לעלות על הבמה ולהציג את אשר מבקש להאמר.
ב-2020, מתוך הקשבה עמוקה לצו השעה, הקימה את המרכז ללמידה ויצירה סומטית שמטרתו לקדם שינוי מדיניות בשדות של הוראה ורפואה מיודעת טראומה באמצעות אמנויות ופרקטיקות סומטיות.