רשמים בעקבות הצפייה ב”כחולות” של גלית ליס

*English Follows

*

המילים הללו נכתבות בדיוק שבוע לפני הצפייה במופע “כחולות” של גלית ליס. בעודי שוכבת במיטה ומתאוששת מהשפעת הקשה שחיבקה אותי בימים האחרונים, אני חושבת הרבה על גוף. גוף – הגוף – הגוף שלי. באנגלית יש מילה נפלאה שטרם נמצאה לה מקבילה ראויה בעברית – embodiment, החוויה של עצמי-כגוף. המקבילה העברית שמתחילה לחלחל לשפה – הגפנה – נטולת הקסם המיידי. הרבה משיטות התנועה והלמידה הסומאטית מכוונות בדיוק לזה, לאיחוד המיוחל בין כל חלקי ה-עצמי לכדי תפיסה מחוברת ושלמה.  

והנה, בשבוע האחרון חוויתי את עצמי כ-גוף באופן כמעט בלעדי. על פניו, פסגת שאיפותיי וחלומותיי. אך הגוף הזה היה כאוב וחם, רועד, חלש, מנוזל ועייף מאד. חוויית ה-embodiment לא הייתה נעימה, בלשון המעטה. כי לחוות את עצמי כגוף זה להסכים לחוות אי-נוחות וכאב; להסכים להכיל חלקים שאני לא אוהבת, כאלה שמביכים אותי או מבישים אותי. וכשהגוף שלי חלש או פצוע, ישנו רובד נוסף של חבלה בקשר בינינו. הראש שלי, שהוא גם חלק מהגוף אבל הוא מתכחש, שואל: תגיד, גוף, איך אכזבת אותי ככה? והנה הפרדוקס: אני רוצה לחוות את עצמי כגוף רק אם זה נעים, ומביא עימו תחושת מסוגלות ואנרגיה זורמת בחופשיות. כמו התחושה שיש לי בתחילת האביב, ממש עכשיו, כשנקבוביות העור עדיין מחפשות להרגיש את ליטוף קרני השמש, והשרירים מרגישים נינוחים ומשוחררים מהקור (היחסי) של החודשים הקודמים, צמאים לתנועה ושינוי. ובשאר הזמן – אם אפשר להתנתק מהגוף בבקשה, ויפה שעה אחת קודם.  

מחשבות אלה מקבלות תאוצה בתוך מוחי הקודח, ומביאות עימן גלים של עצבות, כעס עצמי, ושאלות קיומיות. איך ייתכן שאני רוצה להיות גוף רק כשנעים לי? ומה אגיד לתלמידיי כשכואב להם? או כשאני רואה שהם מתנתקים מגופם בזמן תרגיל שמעורר פחד או מזכיר להם כאב שהיה להם פעם? מזל שהנוירופן מתחיל לעבוד ואני מתחילה להירדם. ספק בחלום, ספק במציאות, אני מחזיקה את כוס התה ללא מאמץ, וקוראת את מילות החוכמה שמודפסות על התיון: ״Be proud of who you are״. התיונים של יוגי-תי תמיד נוגעים בלב העניין.     

*

סטודיו זהבה בסוזן דלל, יום חמישי בערב בשעה נוחה ומזמינה. האולם מלא כמעט עד אפס מקום, ובמבט חטוף על הקהל שיושב מסביב לבמה אני רואה כמעט את כל טווח הגילאים. עצם הנוכחות של הקהל, שמצביע ברגליים, מרגשת עד מאד, ויש אווירה של “משהו מיוחד עומד להתחיל”.  

אישה גדולה ומרשימה נכנסת לבמה, פותחת את תיקי היד העמוסים שלה ומתחילה לפזר כדורי ענק מפונצ’רים על הריצפה. דו-המימדיות שלהם יחד עם הצבעוניות המטאלית גורמת לי לחשוב שאולי אילו עטיפות צלופן של סוכריות מוגדלות. אני נזכרת בשניות הראשונות מהסרט “כחול” של קז’יסטוף קישלובסקי, עם הקלוז-אפ על עטיפת הסוכריה הכחולה שהילדה מחזיקה מחוץ לחלון האוטו. תנועתה ברוח מייצרת אשלייה שמדובר ביצור חי, וזה רגע מרנין ומתוק שניות ספורות לפני הדרמה הגדולה בבסיס הסרט. אני מוקסמת כל פעם מחדש מלראות חומר דומם מתעורר לתנועה, וביצירה זו של גלית ליס תנועת החומר מתרחשת במקביל ובהדהוד לכוריאוגרפיה ה(א)נ(ו)שית. 

כשהבמה מלאה ב”עטיפות”, שאר הנשים נכנסות בשורה, לבושות שמלות כחולות יפות, ומתחילות לנפח אותן  עם משאבה. האוויר מתחיל להניע ולהחיות את החומר הדומם, ממש כמו פעולת הנשמה; אני נושמת איתן, ומשהו בתוכי נפרס למרחבים. מדו-מימד דומם לתלת-מימד בתנועה מתמדת, קצת מגושמת, הבמה מתמלאת בהדרגה בכדורי-ענק זוהרים. כמו הסצינה של “אליס בארץ הפלאות” בה היא שותה משיקוי הקסמים המקטין, וכל מה שמסביבה נראה עצום. הכדורים ימלאו תפקיד חשוב בהמשך, אך בחלק הראשון של המופע הפוקוס הוא על הנשים. הן ניגשות אלינו ומביטות לתוך עינינו, חולצות נעליהן ומתחילות להתגלגל ברכות מפתיעה על הריצפה. הפעולה הילדית של הגלגול, שלרוב נזנחת עם הגיל, מעלה חיוך על פניי. מדי פעם, השמלה הכחולה עולה קצת וחושפת מעט מגופן, ובשובבות עדינה מבשרת את הבאות. כמו שהסרט “כחול” בוחן את מושג ה”חופש” על שלל ביטוייו, כך גם כאן, אנחנו זוכות לראות נשים מבוגרות שחוקרות את החופש להראות את עצמן. 

מפעולת הגלגול לפעולת ההליכה – עם טוויסט. טרם הדריכה של הרגל לצעד הבא, הן עולות על קצות האצבעות ומאפשרות לעצמן לרחף לרגע ולשהות בבין-לבין, להשעות את הזמן. כמה יופי נוצר משינוי זעיר בפעולה יומיומית! אני חוזרת לחשוב על ילדים ועל ההנאה שהם מפיקים ממשחקי העברת משקל, כמו נדנדות ומגלשות שלעיתים מסתיימים בנפילות – ואיך עם השנים אנחנו מעדיפות ללכת על בטוח, תרתי משמע. וכאן, על במה חשופה כנגד עינינו, קבוצת נשים מבוגרות בוחרת בדרך אחרת. הן חוקרות את משך הזמן שבו אפשר להיות בין-לבין, לפני שכוח הכבידה מושך אותן ארצה. כשהן עושות את זה יחדיו, נקישות העקבים מייצרות קצב משותף, שבטי, ולפעמים אפילו פולי-ריתמי כשקבוצות שונות של נשים מתזמנות את הדריכה באופן שונה. הפשטות של הפעולה מעצימה את הריגוש שאני חווה כל פעם רגע לפני שהן נוגעות בקרקע מחדש.  

בשלב הבא, הן מצטיידות בפטישים ולוחות עץ אישיים, ומתחילות באקט המשונה אך מהפנט של הקשה. תחילה, הן מקישות על שמלתן, כאילו היו רוצות להדביק אותה לריצפה, שלא תעוף חלילה כמו בצילום הנודע של מרלין מונרו. אך כמובן שבשביל להישאר בפעולה לאורך זמן, צריך להרים מעט את דופן הבגד כדי לפרוס אותו מחדש על הריצפה. הפעולה הזו חושפת כל פעם מעט יותר מקפלי העור, פרטי הלבוש התחתון, איורים של הנימים הכחולים מתחת לעור. הביצוע שלהן הוא שילוב נדיר בין “דרך אגביות” ומודעות מלאה, כאילו הן אומרות לנו: “אני יודעת שאתם רואים לי, ואני שלמה עם זה.” 

הן ממשיכות ומקישות על לוחות עץ אישיים שמונחים על הריצפה ולא מחוברים לכלום. אני צופה בפעולה הפרקטית ובו בזמן האבסורדית שלהן, בו הן ממסמרות בלהט אך ללא המסמר, ותוהה כמה כאלה היו ועוד יהיו בתולדות המדינה. לבסוף, הן מקישות על איזורים שונים בגופן. אני נזכרת בקטע היפייפה והרגיש של ג’ו-אן אנדיקוט מתוך Walzer של פינה באוש, בו היא מתייחסת לגוף שלה ולמתח בין הגוף-כפי-שהוא והגוף-כפי-שמצופה-ממנו-להיות. וכך היא מספרת לנו, בכעס רב, שאם נשב ולא נצמיד את הרגליים, הירכיים פשוט יפלו הצידה וייראו שמנות, ואם לא נלבש חזייה, השדיים יתמסרו לכוח הכבידה, ואפילו הגב שלה, עבורו היא עבדה שנים, לפעמים מתקשה להזדקף.   

גם “כחולות” חוקרת את המתח בין הדברים “כפי שהם” ו-“כפי שהם מצופים להיות”, אך עם פחות כעס. עוצמתן הוא במספרן והשותפות העמוקה ביניהן. בשיחה שלאחר המופע גילינו שבדיוק אותן הנשים שהופיעו במופע הבכורה ב-2020 היו על הבמה במרץ 2025. חמש שנים (לפחות) של חיבור, של העמקת ההיכרות וההקשבה אחת לשניה. זה מאפשר להן לבחור בחופש להראות את הדברים כפי שהם: להחצין את הבטן העגלגלה מבלי למשוך אותה פנימה, לחשוף את קמטי העור התלוי, הירכיים העגולות או החזה הנפול. רגעי החשיפה שזורים לאורך כל היצירה, ועוצמתם מתגברת, כמו עוצמת ההקשה של הפטישים, לרגע מרהיב של צעידה במעגל כשכל אחת חושפת בגאווה חלקים מגופה. כמו טקס חניכה קדום, המסמל מעבר מילדות לבגרות, רק שאולי כאן הן עוברות מבגרות לגבורה. אני מדמיינת איך כל מופע וכל חזרה היא מעין שער דרכו הן עוברות כל פעם מחדש, ומשילות מעצמן את המבט השגור על הגוף הנשי המבוגר. דרך השותפות והאמון ביניהן, העוצמה שלהן מתחזקת מפעם לפעם, והן מגלות בתוכן כוחות חדשים. כשאני צופה בהן לאורך המופע, מבטי רך ומעריץ. אני חושבת על עצמי ועל חוויית הגוף שלי משבוע שעבר, ומאחלת לעצמי את האומץ שלהן. 

האמון בין הנשים הוא חוט השני לאורך היצירה. כשהכדורים מגולגלים חזרה לתוך הבמה, הן עושות את הבלתי-אפשרי ומצליחות לייצב אותם דיה כדי לעמוד ואפילו ללכת עליהם. דרך התמיכה של כל אחת בחברתה והקשבה בלתי פוסקת לחומר שמשתנה כל הזמן, הן מייצרות קרקע יציבה באופן יחסי. הרגעים המעטים של המעידות רק מזכירים לנו כמה הפעולה שהן בחרו לעשות שברירית ולא מובנת מאליה. בשביל לצלוח את ההליכה הזו, שמזכירה לי את הדימוי של ישו הולך על המים, הן חייבות להיות נוכחות באופן מלא בכל רגע נתון, וגם אני מרגישה נוכחת איתן. אני צופה בהן ועוצרת את נשמתי כשהן מתעלות מעל האתגרים הפיזיים. האמון שלהן מבסס אצלי אמונה שאולי הטוב עוד לפנינו. 

וכמו בהרבה מטקסי החניכה המסורתיים, השירה היא חלק מרכזי וכאן היא שזורה לאורך כל המופע. כחולות שרות משירי ארץ ישראל היפה, שירים מלאי חזון ותקווה. מנגינת קולן מכילה הן את היופי והחדווה, הן את האכזבה העמוקה ואת השאלות שנשאלות כיום, ממרום גילן וגילה של מדינת ישראל. באחד השיעורים האחרונים שלימדתי ב”קהילה בתנועה” (שיעורי מחול עבור א.נשים שחיים עם מחלת הפרקינסון, רובם הגדול מבוגרים), בחרתי בשיר “נשים רוקדות” של חווה אלברשטיין כדי לסיים את שיעור. הקצב הסוחף וההיכרות של המשתתפים עם מילות השיר הופכת אותו למרקיד ומשמח במיוחד. אבל משהו היה שונה ביום ההוא. באורח פלא, ומבלי לתאם בינינו, כולנו התחלנו להאזין למילים ולמסרים שהן נושאות. “היום זה לא היה עובר”, אמרה אחת המשתתפות על השורה “כי חתן הן מוכרחות לצוד”; “מה זה, שלושים זה כבר אמצע החיים?” אמרה משתתפת אחרת. ככל שהקשבנו למילים, כך הקסם של השיר המשיך להתפוגג. כל פעם כמעט עצרתי את המוסיקה, אבל אז הגיע הפזמון:

“באנה, באנה הבנות
בשמחה וגם בעצב
כך נרקוד לפי הקצב
אם נרצה או לא נרצה
אז תזמורת מוסיקה!
במחול נצא.”

מזל שיש את הפזמון, שמזכיר לנו שהריקוד הוא סוג של הכרח – “אם נרצה או לא נרצה”. בנות עשרים ושלושים ושבעים ומאה מוכרחות לרקוד, כי זה כוח החיים. בשיחה לאחר המופע “כחולות” שאלתי את הנשים מה זה עבורן להופיע מול קהל. אחת מהן העירה שאני קופצת הרבה קדימה, “בואי קודם אספר לך מה זה לרקוד בשבילי!”. וכך גילינו שעבור רובן הריקוד חיכה להן, בשקט בשקט, חיים שלמים, עד שנוצר המפגש המיוחל. ומאותו הרגע החיים השתנו. הן גילו את גופן ורקמו איתו מערכת יחסים חדשה, ועכשיו אפילו הגברים שבחייהן רוצים לרקוד! אני יוצאת מהמופע מלאת השראה ותקווה. עם השנים שעוברות, לפחות דבר אחד אני יודעת – יהיה לי איפה לרקוד בעוד עשרים שנה, ואולי עד אז יצמח כאן אתוס חדש, המבוסס על תמיכה, אמון וחדווה אמיתית. 

״כחולות״ מאת גלית ליס הוצג בסטודיו זהבה במרכז סוזן דלל ב6.3.2025.

---

ג׳ני בירגר היא רקדנית, יוצרת וחוקרת גוף רב-תחומית. יצירות הוידיאו-דאנס שלה הוקרנו במבחר פסטיבלים בארץ ובעולם (ביניהם Cinedans, Cyprus Film Festival, Burgundy Video Dance Festival, בית הנסן ועוד). היצירה lurking (2014) חקרה את התנועה במרחב הציבורי ויצרה פראזות כוריאוגרפיות תלויות-מקום בתל אביב; היצירה the rope (2016) חקרה את תנועת אמנית הקרקס על מה שנראה כחבל אינסופי; בלב ים (2022) חקרה את חוויית ריבוי-הקולות שבתוכינו בחיפוש אחר האיחוד והשלמות. יצירת המחול-תיאטרון פעם (2024) השתמשה בהשראה של משל אפריקאי ליצירה עבור “קהילה בתנועה”, רקדנים לא-מקצועיים החיים עם מחלת הפרקינסון.

בעלת קשת רחבה של הכשרה פיזית, בין היתר העמיקה במחול מערב-אפריקאי (עם מורים מגינאה, מאלי, סנגל), אלתור עם מוסיקה חיה ויצירת כוריאוגרפיה בזמן-אמת (ג’וליאן המילטון ומאיה מ. קארול), קרקס מודרני ומחול עכשווי. למדה תיאטרון פיזי ב”קליפה” וב”פרסונה”, למדה לאבאן-ברטנייף ב”סמינר הקיבוצים” עם מילכה לאון. כיום מעמיקה בלימודי פאשייה (ליאן האן) ומחול מערב-אפריקאי (עדי זלינגר).

כפרפורמרית, הופיעה ביצירות של תמר בנימיני, רוני הלר, אריאל כהן, נועה פריאל ובמבחר יצירות של מחול אפריקאי בארץ ובחו”ל. 

 למדה בתוכנית לכוריאוגרפיה ב”כלים” (2018), ובסיומה הציגה את הסולו נקודת היעלמות אשר חוקרת האם וכיצד אפשר להיעלם על הבמה.

בעלת תואר דוקטור בבלשנות מאוניברסיטת תל-אביב, בו היא חקרה את האופן בו ילדים מבינים דימויים ומטאפורות. אוהבת לחבר בין מילים ותנועות, ומפתחת סדנאות של אלתור בגוף, קול, ומילה כתובה בשם תנועהמילה (מ-2024). מלמדת אלתור והבעה בתנועה ב”קהילה בתנועה”, סדנאות של מחול אפריקאי, מפתחת רצועת “ג’אמים” – מרחב לאלתור חופשי-מונחה עם מוסיקה אפריקאית חיה – יחד עם סער קמפלרר. בעלת תעודות הוראה של איינגאר יוגה ופילאטיס מזרן, ומלמדת באופן פרטי ובשיעורי סטודיו בתל-אביב.

---

Jenny Birger’s thoughts on Blue Zone by Galit Liss

 

 

 

*

These words are being written exactly a week before watching Galit Liss’ show “Blue Zone”. As I lie in bed recovering from the severe flu that embraced me in recent days, I think a lot about the body. Body – the body – my body. In English, there is a wonderful word that has yet to find a worthy equivalent in Hebrew – embodiment, the experience of self-as-body. The Hebrew equivalent that is starting to seep into the language – “hagfana” – lacks the immediate charm. Many of the movement and somatic learning methods are precisely aimed at this experience, of a longed-for union between all parts of the self into a connected and complete perception.

And here I am, having experienced myself-as-a-body quite exclusively this last week. On the surface, this seems to be the pinnacle of my aspirations and dreams. But this body was painful and hot, trembling, weak, coughing, and very tired. My experience of embodiment was not pleasant, to say the least. Because experiencing myself as a body means agreeing to experience discomfort and pain; agreeing to embrace parts I don’t like, those that embarrass or shame me. If my body is weak or injured, there is an additional layer of damage in our relationship. My mind, which is also part of the body but denies it, asks: Tell me, body, how could you disappoint me like this? And here lies the paradox: I want to experience myself as a body only if it is pleasant, and brings with it a sense of ability and a free flow of energy. Like the feeling that I have at the beginning of spring, right now actually, when the pores of my skin are still seeking to feel the caress of the sun’s rays, and my muscles feel relaxed and freed from the (relative) cold of the previous months, thirsty for movement and change. And the rest of the time – if it’s possible to disconnect from the body, the sooner the better. 

These thoughts gain momentum within my restless mind, bringing with them waves of sadness, self-anger, and existential questions. How is it possible that I want to feel my body only when it feels good? And what will I tell my students when they are in pain? Or when I see them disconnecting from their bodies during an exercise that triggers fear or reminds them of pain they once had? It’s good that the Nurofen is starting to work and I’m beginning to fall asleep. Between dream and reality, I hold the cup of tea effortlessly in my hand and read the words of wisdom printed on the teabag: “Be proud of who you are.” The tea bags of Yogi Tea always touch the heart of the matter.

*

 

Studio Zehava at Suzanne Dellal, Thursday evening at a convenient and inviting hour. The hall is almost full to capacity, and a quick glance at the audience sitting around the stage reveals almost all age groups. The very presence of the audience, who are voting with their feet, so to speak, is extremely moving, and there is an atmosphere of “something special is about to begin.”

A large and impressive woman enters the stage, opens her overloaded handbags, and begins to scatter giant deflated balls on the floor. Their two-dimensionality, along with their metallic colors, makes me think that perhaps they are enlarged wrappers of candies. I remember the first few seconds of the film “Blue” by Krzysztof Kieślowski, with the close-up of the blue candy wrapper that the girl holds outside the car window. Its movement in the wind creates the illusion of a living creature, and it’s a delightful and sweet moment just seconds before the film’s major drama unfolds. I am always fascinated to see inanimate material come to life, and in this work by Galit Liss, the movement of the material resonates deeply with the dancers’ choreography.

 

When the stage is filled with “wrappers,” the other women enter in a line, dressed in beautiful blue dresses, and begin to inflate them with a pump. The air starts to move and animate the lifeless material, just like the act of resuscitation; I breathe with them, and something inside me expands as well. From a lifeless two-dimensionality to a three-dimensionality in constant motion, a bit clumsy, the stage gradually fills with giant glimmering balls. Like the scene in “Alice in Wonderland” where she drinks from the shrinking potion, and everything around her seems enormous. The balls will play an important role later, but in the first part of the performance, the focus is on the women. They approach us and look into our eyes, take off their shoes, and start rolling softly on the floor. The childlike act of rolling, which is often abandoned with age, brings a smile to my face. Occasionally, the blue dress rises a bit and reveals more hidden parts of their bodies, playfully hinting at what is to come. Just as the film “Blue” examines the concept of “freedom” in its various expressions, here too, we get to see older women exploring the freedom to show themselves.

 

 

 

From a rolling motion to a walking motion, they find a common pace. The twist in their walk is a search for suspension: before the foot reaches the ground, they rise onto their toes and allow themselves to hover for a moment, lingering in the in-between. How much beauty is created from a tiny change in this daily action! I find myself thinking about children and the joy they derive from weight transfer games, swings, slides that sometimes end in falls – and how over the years we prefer to play it safe, even if it means to stop playing altogether. And here, on an exposed stage before our eyes, a group of older women chooses a different path. They explore the duration in which one can be in-between, before gravity takes hold. When they do this together, the tapping of their heels creates a shared, tribal rhythm, and sometimes even a poly-rhythm when different groups of women time their steps differently. The simplicity of the action amplifies the thrill I experience every time just before their heels touch the ground.

In the next stage, they equip themselves with hammers and personal wooden boards, and begin the strange yet mesmerizing act of tapping. At first, they tap on their dresses, as if they wanted to stick them to the floor, so they wouldn’t fly away like in the famous photo of Marilyn Monroe. But of course, to keep the action going for a longer time, they need to lift the hem of the dress a bit to spread it out on the floor again. This action reveals a bit more of the skin folds, details of the undergarments, illustrations of the blue veins beneath the skin each time. Their performance is a rare mix of something happening almost “by itself” and being fully aware of it, as if they are saying to us: “I know you can see me, and I’m okay with it.”

They continue to tap on personal wooden boards placed on the floor and not connected to anything. I watch their practical yet absurd action, where they use the hammer but without any nails, and wonder how many times we’ve seen or will see this type of action in our country’s history. Finally, they tap on their bodies, as if they wanted to shape them as they see fit. It reminds me of the beautiful and sensitive fragment by Jo-Ann Endicott from Pina Bausch’s Walzer, where she refers to her body and the tension between the body-as-it-is and the body-as-expected-to-be. And so she tells us, with great anger, that if we sit and don’t keep our legs together, our thighs will simply fall to the side and look fat, and if we don’t wear a bra, our breasts will succumb to gravity, and even her back, for which she worked for years and years in the studio, sometimes struggles to extend and just wants to sink.

“Blue Zone” explores the tension between things “as they are” and “as they are expected to be” as well, but with less anger. Their strength lies in their number and the deep partnership among them. In a conversation after the performance, we discovered that the same women who performed in the debut show in 2020 were on stage in March 2025. Five years (at least) of connection, deepening acquaintance, and listening to each other. This allows them to freely choose to show things as they are: to expose the rounded belly without sucking it in, to reveal the hanging folds of the skin, the rounded thighs or the sagging breasts. Moments of exposure are woven throughout the entire piece, and their intensity increases, like the tapping sound of hammers, to a stunning moment of walking in a circle where each proudly reveals parts of her body. Like an ancient initiation ceremony, symbolizing the transition from childhood to adulthood, perhaps here they are transitioning from adulthood to heroism. I imagine how each performance and each rehearsal is like a gate through which they pass anew each time, shedding the common gaze on the aging female body. Through the partnership and trust among them, their strength grows from time to time, and they discover new powers within themselves. As I watch them throughout the performance, my gaze is soft and admiring. I think of myself and my body experience from last week, and I wish I had their courage.

The trust between them is the common thread throughout the piece. When the balls are rolled back onto the stage, the blue women do the impossible and manage to stabilize them enough to stand and even walk on them. Through each other’s support and constant listening to the material that changes at every moment, they create a relatively stable ground. The few moments of stumbling only remind us how fragile their action is and how far from being obvious. To succeed in this walk, which reminds me of the image of Jesus walking on water, they must be fully present at every moment, and I feel present with them. I watch them and hold my breath as they rise above the physical challenges. Their trust instills in me a belief that perhaps the best is yet to come.

And like in many traditional initiation ceremonies, singing is a central part, and here it is woven throughout the entire performance. The singers perform songs from the early days of Israel, songs full of hope and vision. The melody of their voices contains both beauty and joy, as well as deep disappointment and the questions being asked today, from the heights of their age and the age of the State of Israel. In one of the last lessons I taught in “Moving Communities” (dance classes for people living with Parkinson’s disease, most of whom are elderly), I chose Chava Alberstein’s song “Women Dance” to conclude the lesson. The captivating rhythm and the participants’ familiarity with the song’s lyrics make it particularly lively and joyful. But something was different that day. Almost telepathically, we all began to listen deeply to the words and the messages they carry. “Today, that wouldn’t pass,” one participant said about the line “because they must catch a groom”; “What is this, thirty is already mid-life?” said another participant. The more we listened to the words, the more the magic of the song faded away. I almost stopped the music each time, but then the chorus came:

“Come, come here girls
in happiness and in sadness
this is how we’ll dance to the rhythm
if we want to or not
so orchestra, music!
we’ll go out to dance.”

Thank goodness for the chorus, which reminds us that dancing is a kind of necessity – “whether we want to or not.” Women in their twenties, thirties, seventies, and even a hundred have to dance, because it’s the force of life. 

At the talk after the “Blue Zone” performance, I asked the women what it means for them to perform in front of an audience. One of them remarked that I was jumping ahead too much, “Let me first tell you what dancing means to me!” And so we discovered that for most of them, dance had been waiting quietly their whole lives, until the long-awaited meeting was possible. And, from that moment, their life changed. They discovered their bodies and wove a new relationship with them, and now even the men in their lives want to dance! I leave the performance filled with inspiration and hope. I know at least one thing for sure – in twenty years I will have a place to dance, and maybe by that time we’ll build a new ethos based on true support, trust and joy. 

 

Blue Zone by Galit Liss was performed at Studio Zehava in the Suzanne Dellal Centre on March 6, 2025. 

 

---

Jenny Birger

born in 1984 in Kiev, lives and works in Tel Aviv. Multi-media artist, dancer, teacher. Holds a PhD in Linguistics, passionate about language and movement, the language of movement, the movement of language.