Step into What Doesn’t Exist Yet: Walking in the Footsteps of Ruth Direktor and Iris Lana by Joy Bernard
*Hebrew follows
A day after watching/participating in/witnessing the performative tour “In the Footsteps” last month, a creation concocted by the bright minds and determined feet of Ruth Direktor and Iris Lana, I dreamed about my grandmother.
My difficulty in choosing a verb that defines the role of the audience in this work is a foreshadowing sign hinting at the difficulty I will experience within a few paragraphs when I will try and describe my experience of watching/witnessing/participating in the work. But fear not, I say: Perhaps to you, my readers, but also to my writing self. My life experience has taught me again and again that difficulty can become a unique key that opens unexpected doors, in reality and in imagination alike.
In my dream, my grandmother Renee – a Warsaw native who emigrated to what had then been pre-State Israel in 1947 after experiencing the horrors of the Holocaust as an 11-year-old and spending the majority of her teenage years attempting to survive the war – was slowly walking down Allenby Street in Tel Aviv towards her home. In my dream, my grandma was clutching in both hands plastic bags emblazoned with the green logo of the Israeli supermarket chain Tiv Ta’am, which she was particularly fond of, and where she used to do most of her grocery shopping in the last years of her life due to the store’s proximity to her last apartment.
In the dream I called out to my grandma but she didn’t respond. At first, I thought she couldn’t hear me. Eventually, she turned around slowly and her beautiful face beamed at me with a radiant smile. “What are you doing here? You live in Jerusalem,” she noted, apparently amused. In the dream, as dreams tend to go, it made sense that my grandma was surprised by my stay in Tel Aviv or aware of my current address, even though she died eight years ago and therefore cannot know of my whereabouts or anything else about my current life. “I’m here for a visit,” I told her. “I just watched a performance that was actually a walking tour and now I’m on my way to visit Mom and D ad.” My grandma nodded and reached out to me with a hand full of groceries. I took the bags from her, and she used her now free arm to caress my shoulder. “So will you walk with me a little bit, to the end of the street?” she suggested. “Sure,” I replied, and slowed down my quick pace to match her languid steps. “I’ll walk with you all the way to the end of the road.”
I woke up crying, mostly because my grandma visits me in my dreams less and less frequently as the years go by. When she does appear in my dreams she isn’t vital-looking or smiling, and she is definitely not walking. In most dreams my grandma is perched on her blue rocking chair, which was her favorite spot that she hardly left since she was struck suddenly with dementia before she died. When her eyes meet mine in most of my dreams her gaze is hollow, struggling to recognize me, her granddaughter, as she had before passing away.
It seems that watching/witnessing/participating in Lana and Direktor’s work – a walking tour throughout Tel Aviv which takes up a little over two hours and which extensively explores walking as an artistic, poetic, performative and protest medium – evoked in me a series of images linked to walking, and sparked my repressed longing for my family’s deceased matriarch, the most determined walker I have ever met from whom I inherited my fondness for long walks.
My grandma Renee walked day and night, in all weather conditions. She didn’t care whether it was sunny or raining; the peak of her day was her little walk in the city. Often, getting groceries at the supermarket on the corner was merely her excuse to “get some fresh air,” as she explained to me when she called on me to join her in her walks. I joined happily, and to this day, inspired by her, I insist on walking everywhere in Tel Aviv, even though everyone else I know wisely owns a bike and uses it to get places much faster than I do. Usually our walks would abruptly halt when my grandma came to a slow stop to better observe some surprise she spotted along the way. Once it was a little toddler who was running around, jumping and moving his body in some creative manner that drew her attention; another time, the pause was inspired by a pink Bougainvillea plant that magically grew between the cracks of a window separating two dilapidated buildings, and whose sheer beauty and ability to survive in unlikely conditions took her breath away.
My grandma’s tendency to walk around and meander just for the sake of the act itself represented to me an inherent hope to find beauty or to be surprised by life during her urban strolls. That very same motivation has been elevated into an art form by Direktor and Lana. Their tour, in which they walk in the footsteps of people, buildings, artworks and historical moments in Tel Aviv, focusing mostly on the mediums of visual art and dance, is based on the culture of strolling and on the character of the flâneur. This term derives from French and it is rooted in the philosophy of the 19th century, referring to an urban male character of the strolling passerby. The flâneur is a literary character deeply entrenched in the streets of Paris: A young and carefree man walking about aimlessly, sinking into his inner reveries and allowing his feet to take him wherever they choose throughout the city – whose monuments, alleyways, people and hidden corners sparked inspiration and insights. French poet Charles Baudelaire defined this character in his canonic essay from 1863, “The Painter of Modern Life,” a text that inspired young artists to leave behind the academic traditions of painting and to cultivate new ways to represent and depict the ephemeral nature of the modern world.
Later on, in the 20th century, German philosopher Walter Benjamin dedicated several academic essays to the flâneur, whom he characterized as a representative archetype of the modern urban experience. In his essay “The Return of the Flâneur,” which was published in 1929, Benjamin differentiated between a tourist visiting some city and taking a tour of it (as the audience of Lana and Direktor’s work did with them) to a native who strolls through his hometown: “The superficial pretext, the exotic and the picturesque – appeals only to the outsider. To depict a city as a native would call for other, deeper motives — the motives of the person who journeys into the past, rather than to foreign parts. The account of a city given by a native will always have something in common with memoir.”
I recommend reading the full essay, which appears in book form and offers additional interesting insights about walking, urbanity and identity.
Even though Direktor and Lana’s tour takes place in Tel Aviv of 2025, from the moment I received a set of headphones at the embarkation point of the tour — the well at the heart of the Suzanne Dellal Centre, right outside Inbal Dance Theater — I felt as though I was stepping out of the present and into an alternative space and time continuum, which enveloped all at once Europe of the 19th century, Tel Aviv in the first decades of the country, our present decade and perhaps even the future. Through their joint guidance, I was invited to enter, through my ears, into a world of material, physical, national, literary and personal memories that melded together the two bodies of knowledge that Lana and Direktor represent and created a third body of sorts.
For the sake of the readers who have survived thus far and are perhaps not familiar with Lana and Direktor, I’ll briefly introduce them. Iris Lana is a dance researcher, lecturer (she teaches at the Kibbutzim College of the Arts in Tel Aviv and at the Jerusalem Academy of Music and Dance), director of archive projects (she set up the archive of the Batsheva Dance Company, among other projects) and initiator of platforms dedicated to creating dialogue about dance (for instance, the podcast “Creatures of Dance,” which she co-founded and co-directs with Dr. Yali Nativ. If you happen to be dance nerds like myself and have somehow yet to listen to their podcast, I highly recommend that you stop reading right away and head over to your favorite podcast platform to listen. Or else, just open another tab in your computer and go binge on all the episodes after you’re done reading). Ruth Direktor is a curator, art critic, lecturer and writer. She served as Curator of Contemporary Art at the Tel Aviv Museum of Art between 2014-2023, where she curated dozens of fascinating exhibitions. The last show she curated was the revolutionary “Imagine a Museum (Or: The Remembering Body),” a six-weeks-long performative exhibition made up of dance and movement performances. Prior to manning this role, Direktor was chief curator of the Haifa Museum of Modern Art, curator of the Bezalel Gallery in Tel Aviv and curator of the art gallery at Haifa University. She penned several books about art, including “Talking To You Contemporary Art” (2005), and last year she published her first prose book, “The Road to Venice.”
For me, as a multidisciplinary artist and dancer, it is rare to feel that my two worlds collide. True, there are contemporary artists who include dance in their visual works (I’m thinking, for example, about the wonderful contemporary video artists Hilla Ben-Ari and Lee Yanor, or about the video works of choreographer Noa Zuk and multidisciplinary artist Ohad Fishof), and almost every choreographer I know is well-versed in art history and turns to visual arts for inspiration. Nonetheless, it seems that there is a barrier, imaginary yet firm, that separates those whose material is the evaporating movement of the body and those who use canvas, clay or the camera’s movement to interact with and understand the world.
Therefore, I find Lana and Direktor’s decision to cooperate to be a true feat, a rare joining of forces and a meeting of the minds that has the potential to break down the metaphorical and emotional barrier between visual art and dance, if only for the fact that the two women share a history of leading moves that seek to blur the boundaries between artistic mediums.
One of the strengths of the tour led by Lana and Direktor is that it’s suitable to everyone: Those who aren’t dance history buffs or local Israeli art experts, as well as dance and art aficionados. I consider myself to belong to the second category, and yet I found myself surprised more than once by the discoveries Lana and Direktor revealed to us. For example, when we walked on the south end of Allenby Street, where I used to live for years, I found out that one of the buildings I had walked past every day used to be the home of the late Israeli-German photographer Alfons Himmelreich, who is responsible for some of the most poignant dance photographs in the local scene, including early images of choreographic pioneers Yehudit and Shoshana Orenstein. I think that the main cause for my surprise was my familiarity with Tel Aviv; since I know the city like the back of my hand, I rarely stop when I walk its streets in order to marvel at the random urban magic the city offers to those who are willing to slow their pace and truly observe their surroundings (as opposed to just looking at the view).
Lana and Direktor fulfilled the potential of their collaboration throughout the tour, during which they shared their knowledge with the participants in creative and amusing ways. For example, a stop at the crowded and popular Beit Romano, also known as the Teder (a commercial center founded around an inner courtyard that acts by daytime as home to crafts stores and the merchants running them, and turns by night into a party and live music concerts venue) served the two in bringing up the cultural and historic passages of Paris, passageways between residential buildings that were home to commercial galleries in the 19th century.
Alongside this reference, they also reminded us how a rapid foray into urban sites can become an act of observation charged with an exciting physical and erotic potential. The aforementioned Baudelaire, whose poem A une passante the two quoted at this stop, was well aware of this potential: “The street about me roared with a deafening sound. Tall, slender, in heavy mourning, majestic grief, a woman passed, with a glittering hand raising, swinging the hem and flounces of her skirt… Fleeting chance whose look was my rebirth — a single glance! Through endless time shall I meet with you?”
This is an English translation of the poem, which is titled “To a Passerby.” It was translated by Roy Campbell and appears in Poems of Baudelaire (New York: Pantheon Books, 1952). The original poem appeared in Baudelaire’s book of poetry “Les Fleurs du mal,” which was published in French in 1857. During the tour, Lana and Direktor generously gave out flashcards on which they had printed the full poem in its Hebrew translation. I find this poem especially fascinating because it refers to the female version of a passerby, une passante, and thus turns her into the female equivalent of the flâneur. Even though Baudelaire depicts the passante as a rather passive character who is mostly characterized by her beauty, her mere mention is significant because throughout history the character of the male flâneur had developed extensively, while women did not receive a similar status of free roamers. This is the result of the many restrictions women had faced until the rise of the feminist movement in the 20th century, which liberated women and gave them more freedom of movement. In many ways, Lana and Direktor appropriated the character of the passante and gave her their own post-modern interpretation in their work.
One need not be a Parisian poet from the 19th century to understand Baudelaire’s intention — anyone who recently visited the Teder during the evening hours can probably recall the thrill awakened in their body at the possibility of seeing and being seen, at the excitement evoked by the ability to dance in the free, open space and notice other bodies whose movement or mere existence attract or inspire us.
In another magical moment, which became for me one of the most memorable moments of the tour, we were walking up Rothschild Boulevard in order to pass by the building that used to be the home and rehearsal space of the late and legendary choreographer and director Naomi Polani. Nowadays, the front of the building where Polani worked has been rendered into a completely capitalist space and used as a branch of the cheap supermarket chain, Victory. A moment before Direktor and Lana embarked on their own rendition of a dance by HaTarnegolim (a mythological musical group that Polani founded and was made up of veterans of IDF bands), they asked that we stop, take off our headphones and try to pick up on the sonoric texture created by the city.
I leaned against a thick tree branch and looked around me. For 13 consecutive years I used to live in a radius of 500 meters from that spot, and marched up and down the boulevard almost every day on my way to work, school, rehearsals or grocery shopping (although I much prefer the Carmel Market to any supermarket chain). I never stopped in my tracks to listen to the sounds of the boulevard. I never leaned against a tree, breathed deeply and looked at the passersby.
I guess I’m not the only one — life in the metropolitan has turned walking into a rather purposeful and pragmatic act for most of us. We march rapidly, determined to reach our destinations. We’re used to thinking that culture can be found where artists manufacture it, where it is framed for us and hung on walls or presented on stage within the black box of the theater. In this sense, Direktor and Lana’s tour isn’t just an act of sharing knowledge, but also a suggestion to turn knowledge into a democratic act, a reminder that the culture is ours and stems from us, that even the mundane and the everyday can sumon incidents and images that are aesthetic, moving or thought-provoking, like my late grandma understood and practiced daily on her little walks.
I don’t want to make any more spoilers and ruin the experience for those who have yet to take the tour themselves, so I won’t share any other key moments from the tour. Having said that, I would like to end my essay by sharing with you the main insight I gained from “In the Footsteps”: True knowledge (whether it’s important historical knowledge or an esoteric fact; collective urban information or a private experience of the city) is experienced and understood in the most profound and direct way when it is embodied. This is the highlight of Lana and Direktor’s work: When they are marching down the city streets, crawling on the ground at Messila Park, bending down to trace a yellow line down the pavement of Herzl Street in homage to Belgian artist Francis Allys or breaking into a Hora and inviting their viewers to join them, the two are reminding us that the body is the political, spiritual, historical and most immediate tool we have to remember and be remembered, to write history and rewrite it, or even dare to offer a new narrative of our lives. This is what thousands of Israelis have been doing every week when they march in protest against the war and in favor of returning the hostages held in Gaza; this is allegedly what the people of Israel did when they walked in the desert for 40 years to reach the Promised Land; this is what little children do when they step on their two wobbly feet for the first time and try to get to know the space around them by walking. Walking, as interpreted and suggested by Lana and Direktor, is a means to dream and re-experience, or as Israeli poet Nurit Zarchi wrote: “I tell myself: Go on, step into what doesn’t exist yet.”
Author’s translation into English of the Hebrew poem “The Art of Replacement.” It is originally titled “אמנות התחליפ”
Ruti Direktor and Iris Lana presented “In the Footsteps” on Friday, March 21 in Tel Aviv.
Joy Bernard is a choreographer, dancer, actress, multidisciplinary artist, journalist and art critic. She creates in dance, physical theater, video, writing and sound. Joy has exhibited and performed her works at the Ramat Gan Museum of Art, Zumu Museum, Machol Shalem Dance House, Hanut Theater, Jerusalem Fringe Festival, Alfred Gallery, the Athens International Film Festival and other venues and festivals. As a dance and art critic, her writing regularly appears in publications such as Haaretz, Granta literary magazine, The Jerusalem Post, Portfolio Magazine, Flash Art, Collectors Agenda and others. Joy is a graduate of the bi-annual dance and creation program of the Hakvutza dance school and she studied toward a BA in Art History at Tel Aviv University. She is currently attaining her M. Dance at the Jerusalem Academy of Music and Dance.
“שימי רגל בבלתי קיים”: הולכת אחרי המשוטטות בעקבות
יום אחרי שצפיתי/השתתפתי/הייתי עדה לסיור הפרפורמטיבי “משוטטות בעקבות” בחודש שעבר, יצירה פרי מוחן וכפות רגליהן ההולכות בנחישות של רותי דירקטור ואיריס לנה, חלמתי על סבתא שלי.
הקושי שלי לבחור פועל המסווג את תפקיד הקהל בעבודה הוא סימן מטרים לקושי שאחווה עוד מספר שורות לנסות ולתאר את חווית הצפייה/השתתפות/עדות עצמה; אך אל חשש, אני אומרת, אולי לכם הקוראים, אך גם לעצמי הכותבת. ניסיוני לאורך החיים גילה לי שוב ושוב שקושי יכול להיות מפתח ייחודי שפותח דלתות בלתי צפויות, הן במציאות והן בדימיון.
בחלומי סבתי רנה, ילידת וורשה שהיגרה לישראל ב-1947 אחרי שחוותה את זוועות השואה בתור ילדה בת 11 והעבירה את שנות נעוריה בהישרדות ובניסיונות לחמוק מתופת המלחמה, צעדה לאיטה במורד רחוב אלנבי בתל אביב אל עבר ביתה. בחלום סבתי אחזה בשתי ידיה בשקיות פלסטיק מעוטרות בלוגו הירקרק של רשת הסופרמרקטים “טיב טעם”, שהייתה חביבה עליה במיוחד, ושבה היא נהגה לערוך את הקניות שלה בימים האחרונים של חייה בשל הקרבה של אחת מחנויות הרשת לדירתה האחרונה.
בחלום קראתי לה, אך היא לא נענתה לקריאותיי. לרגע, נדמה היה לי שהיא לא שומעת אותי. לבסוף, סבתי הסתובבה לאיטה ופניה היפים קרנו אלי בחיוך זורח. “מה את עושה כאן? את גרה בירושלים”, העירה לי, משועשעת. בחלום, כדרכם של חלומות, זה היה הגיוני שסבתי מופתעת משהותי בתל אביב או מודעת לכתובתי הנוכחית, על אף שהיא נפטרה כבר לפני שמונה שנים ולכן לא יכולה לדעת על מיקומי הגיאוגרפי או כל דבר אחר אודות מציאות חיי הנוכחית. “אני כאן לביקור, ראיתי מופע שהוא סיור ועכשיו אני בדרך לאמא ואבא”, סיפרתי לה בחלום. היא הנהנה והושיטה אלי יד עמוסת שקיות. נטלתי אותן ממנה, והיא השתמשה בכף ידה שהתפנתה כדי ללטף את כתפי. “אז תלווי אותי קצת, עד קצה הרחוב?”, הציעה. “בטח”, השבתי, והתאמתי את קצב ההליכה הזריז שלי לפסיעותיה המדודות. “אלך איתך עד סוף הדרך”.
התעוררתי שטופת דמעות, בעיקר מפני שככל שהולכות וחולפות השנים, סבתי ממעטת להופיע בחלומותיי. כשהיא כבר כן מגיחה בהם, היא אינה חיונית או מחויכת, ובטח שלא צועדת, אלא מרותקת לכורסה המתנדנדת הכחולה שעליה ישבה בסלון ביתה בדמדומי הדמנציה שתקפה אותה פתע, וכשעיניה פוגשות במבטי הן חלולות, מסרבות להבהיק בזיק ההכרה המעיד שהיא מזהה אותי, נכדתה. אך נדמה שהצפייה/עדות/השתתפות ביצירה של לנה ודירקטור – סיור רגלי בן קצת למעלה משעתיים ברחבי תל אביב החוקר בהרחבה את ההליכה כמדיום אמנותי, כמעשה יומיומי, פואטי, מחאתי ופרפורמטיבי בעת ובעונה אחת – הפעילה אצלי בראש ובלב שרשרת של דימויים הקשורים בהליכה, והעירה מרבצם געגועים מודחקים למטריארכית של משפחתי, האישה ההולכת הנחושה ביותר שהכרתי שהורישה לי את אהבתה לצעדות ארוכות.
סבתי רנה הייתה הולכת בוקר וערב, בכל תנאי מזג האוויר. זה לא עניין אותה במיוחד אם השמש זורחת או שהגשם מטפטף; נקודת השיא של היום שלה הייתה ההליכה הקטנה שלה מחוץ לכתלי דירתה אל עבר העיר. לעיתים קרובות, הקניות בסופרמרקט הפינתי שימשו רק כתירוץ על מנת “לצאת לנשום אוויר”, כפי שהייתה מסבירה לי כשקראה לי להצטרף אליה לצעדות הללו, קריאה שאליה הייתי נעתרת בחפץ לב (עד היום אני מתעקשת, בהשראתה, להתנייד בעיר בעיקר ברגליי, למרות שרוב סובביי מגיעים ממקום למקום במהירות רבה יותר באמצעות אופניים). בדרך כלל, ההליכות שלנו היו נעצרו בעיצומן, כשסבתי נהגה לבלום את פסיעותיה המדודות נוכח איזו הפתעה שנקרתה בדרכה. פעם זה היה ילד קטן שהתרוצץ ברחובות, מקפצץ ומניע את גופו בדרך יצירתית כלשהי שהפעימה אותה; בפעם אחרת, היה זה עציץ בוגנוויליה ורוד שצמח בינות הבניינים ההולכים וחרבים, שיופיו ועצם הישרדותו בתנאים לא-תנאים הללו העתיקו את נשימתה.
את הנטייה הזו של סבתי לשוטט לשם השיטוט עצמו, נטייה שהייתה טמונה בה התקווה למצוא יופי או הפתעה כלשהי תוך כדי השיטוט העירוני, דירקטור ולנה שכללו לסוגת אמנות משל עצמן. הסיור שלהן, שבו הן מתחקות אחר אנשים, בניינים, יצירות ורגעים היסטוריים בחיי העיר, בעיקר בתחומי האמנות החזותית והמחול, מבוסס על תרבות השיטוט ועל דמותו של ה-Flâneur. מונח זה מקורו בשפה הצרפתית; שורשיו נטועים בהגות המאה ה-19, והוא מתייחס לדמות העירונית הגברית של עובר האורח המשוטט. ה-flâneur הוא טיפוס ספרותי שנטוע עמוק ברחובות העיר פריז: גבר צעיר וחופשי שמתהלך לו ללא מטרה, שוקע בהרהורים פנימיים ונותן לרגליו להוביל אותו ברחבי העיר, שאנדרטאותיה, סמטאותיה, אנשיה ופינותיה הנסתרות מציתים בו תובנות והשראה. המשורר הצרפתי שארל בודלייר הגדיר את הדמות הזו במאמרו המכונן משנת 1863, “צייר החיים המודרניים”, טקסט שהשפיע על אמנים צעירים לנטוש את מסורת הציור האקדמי ולטפח דרכים חדשות לייצג ולהנציח בציוריהם את האופי בר החלוף של העולם המודרני.
בהמשך, במאה ה-20, הפילוסוף הגרמני וולטר בנימין כתב על ה-flâneur במספר טקסטים אקדמיים שבהם הוא אפיין את המושג כארכיטיפ מייצג של החוויה העירונית המודרנית. במאמרו “שובו של המשוטט”, שראה אור ב-1929, בנימין אפילו מבדיל בין תייר שמבקר בעיר כלשהי ומסייר בה (כפי שאנחנו עשינו בעבודתן של לנה ודירקטור) לבין יליד העיר שמשוטט בה: “התירוץ השטחי, האקזוטי והפסטורלי [להליכה], מושך רק את הזר. לתאר את העיר כמקומי דורש מניעים אחרים, עמוקים יותר – מניעים של אדם המסייר אל תוך העבר, במקום בחלקים זרים. סיפורה של עיר המסופר על ידי מקומי תמיד יהיה לו משהו במשותף עם סוגת הממואר”.
זהו תרגום שלי מתוך גרסה אנגלית של המאמר. הגרסה העברית המלאה שלו ראתה אור ב-1992, ואפשר למצוא שם עוד רעיונות מרתקים על הליכה, עירוניות וזהות.
על אף שהסיור של דירקטור ולנה מתקיים בלב תל אביב של שנת 2025, מהרגע שבו קיבלתי זוג אוזניות בנקודת המוצא של מסע ההליכה המשותף שהן יצרו – הבאר של מרכז סוזן דלל מחוץ לתיאטרון-מחול ענבל– חשתי שאני פוסעת החוצה מן ההווה אל חלל-זמן אלטרנטיבי, שמתקיים בעת ובעונה אחת באירופה של המאה ה-19, בתל אביב של עשוריה הראשונים של מדינת ישראל, בעשור הנוכחי ואולי גם בעתיד הממשמש ובא. דרך ההנחייה המשותפת שלהן, הוזמנתי להיכנס דרך האוזניים לעולם של זיכרונות חומריים, גופניים, לאומיים, ספרותיים ואישיים שהתיכו בין שני גופי הידע שלנה ודירקטור מייצגות, ויצרו מעין גוף שלישי.
לטובת הקוראים.ות שהגיעו עד כאן ואולי לא מכירים.ות את לנה ודירקטור, אציין בקצרה שאיריס לנה היא חוקרת מחול, מרצה על מחול (בין היתר במכללת סמינר הקיבוצים בתל אביב ובאקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים), מנהלת פרויקטים של ארכיון (למשל, הקמת הארכיון של להקת בת שבע) ויוזמת של פלטפורמות היוצרות שיח על מחול (לדוגמא, הפודקאסט “חיות מחול” שהיא הקימה ומנחה בשיתוף פעולה עם ד”ר ילי נתיב; במאמר מוסגר, אם אתם.ן חננות מחול כמוני ואיכשהו עוד לא האזנתם.ן, אני ממליצה שתפסיקו לקרוא את הרשימה הזו ותסורו מייד לפלטפורמת הפודקאסטים המועדפת עליכם.ן כדי להאזין. או שתפתחו טאב נוסף במחשב ותקשיבו אחרי שתסיימו לקרוא). רותי דירקטור היא אוצרת, מבקרת אמנות, מרצה לאמנות וסופרת. בין השנים 2014-2023 היא שימשה כאוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון תל אביב, שם אצרה עשרות תערוכות מרתקות, כשהאחרונה שבהן הייתה התערוכה המהפכנית “דמיינו מוזיאון (או: הגוף הזוכר)”, תערוכה פרפורמטיבית בת שישה שבועות שהייתה מורכבת ממופעי מחול ותנועה. לפני שמילאה את התפקיד הזה דירקטור הייתה האוצרת הראשית של מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת הגלריה של שלוחת בצלאל בתל אביב ואוצרת הגלריה לאמנות באוניברסיטת חיפה. היא חיברה מגוון ספרים על אמנות, בהם “אמנות עכשווית אני מדברת אליכם” (2005), ובשנה שעברה ראה אור ספר הפרוזה הראשון פרי עטה, “הדרך לוונציה”.
עבורי, בתור אמנית רב-תחומית ורקדנית, לעיתים קרובות מדי נדמה ששני העולמות שלי ממעטים להיפגש. נכון, יש אמנים עכשוויים שמשלבים מחול בעבודות הפלסטיות שלהם (אני חושבת למשל על אמניות הוידאו הישראליות המופלאות הילה בן-ארי ולי ינור, או על עבודות הוידאו של הכוריאוגרפית נועה צוק והאמן הרב-תחומי אהד פישוף) וכמעט כל כוריאוגרף.ית שאני מכירה בקיא.ה באמנות חזותית ושואב.ת ממנה השראה, אבל בכל זאת נדמה שבין שני התחומים ניצבת איזו מחיצה, דמיונית אך קשיחה, שמפרידה בין מי שהחומר שלו הוא התנועה המתנדפת של הגוף לבין מי שמשתמש בקנבס, בחימר או בתנועת המצלמה כדי לתקשר עם ולהבין את העולם.
לכן בעיני ההחלטה של לנה ודירקטור לשתף פעולה היא לא פחות ממפגש פסגה, איחוד מוחות שיש לו פוטנציאל למוטט את חומת ההפרדה המטאפורית והרגשית בין האמנות החזותית למחול, ולו בשל העובדה שלשתיהן יש היסטוריה של הובלת מהלכים שמטשטשים את הגבולות בין המדיומים.
אחת מנקודות החוזקה של הסיור שמובילות השתיים היא שהוא מתאים לכולם.ן: גם למי שלא בקיאים בתולדות המחול או בהיסטוריה של האמנות המקומית, וגם למיטיבי ומיטיבות לכת שפוקדים.ות תדירות את אולמות המחול ואת חללי האמנות העירוניים. אני, שמשייכת את עצמי לקטגוריה השנייה, מצאתי את עצמי מופתעת לא אחת מהתגליות שלנה ודירקטור חשפו בפנינו (למשל, כשעברנו בדרום רחוב אלנבי, רחוב שבו התגוררתי שנים, גיליתי שאחד הבניינים שעל פניהם חלפתי מדי יום היה ביתו של אלפונס הימלרייך, צלם ישראלי יליד גרמניה שאחראי למיטב תצלומי המחול בישראל, כולל של הכוריאוגרפיות והרקדניות החלוצות יהודית ושושנה אורנשטיין). הסיבה העיקרית להפתעתי הייתה שדווקא מפני שתל אביב מוכרת לי ככף ידי, לעיתים קרובות אני הולכת ברחובותיה מבלי לטרוח לעצור ולראות את הקסמים האורבניים הרנדומליים שהעיר מציעה למי שמוכנה להאט את קצב הליכתה ובאמת להתבונן, לא רק להביט.
לנה ודירקטור מימשו את הפוטנציאל הגלום בשיתוף הפעולה שלהן לאורך כל הסיור, שבו הן העתירו על הצועדים.ות עימן מהידע הנרחב שלהן בדרכים יצירתיות ומשעשעות. למשל, עצירה בחלל ההומה והפופולרי של “בית רומנו”, הידוע גם בתור “התדר” (מרכז מסחרי המכיל חצר פנימית שמשמשת בשעות היום כמוקד הפעילות של חנויות מלאכה והסוחרים המנהלים אותן והופך בערב למרכז של מסיבות והופעות מוזיקה חיות), שימשה את השתיים כדי לאזכר את התפקיד התרבותי וההיסטורי של הפסאז’ים בפריז, מעברים בין בתים שבהם הוקמו גלריות מסחריות.
לצד זאת, הן הזכירו לנו איך גם כיום, הליכה זריזה או מעבר רגעי באתרים עירוניים יכולה להיות אקט של התבוננות שטמון בו פוטנציאל גופני וארוטי מרגש. ידע זאת היטב בודלייר שאיזכרתי לעיל, שאת שירו “אל עוברת אורח” (A une passante) הן ציטטו בתחנה הזו: “בתוך התנועה מחרישת האוזניים של העיר, תמירה, דקת-גו, אבלה עמוקות ובהוד חלפה אישה, מרימה בהדרת כבוד בידה את שיפולי שמלתה… הוי יפהפיה חומקת, לפתע נולדתי מחדש ממבטך החטוף; כלום לעולם לא אראך שוב?”.
השיר מופיע בספרו של בודלייר, “פרחי הרע”. במהלך הסיור, לנה ודירקטור חילקו בנדיבות למבקרים.ות כרטיסיות שעל גביהן הודפס השיר המלא בתרגום לעברית. הגרסה המקורית, בצרפתית, Les Fleurs du mal, ראתה אור בשנת 1857. השיר הזה מרתק במיוחד מפני שהוא מתייחס לדמות של “עוברת האורח”, une passante, והופך אותה למקבילה הנשית של ה-flâneur. על אף שאצל בודלייר ה-passante היא דמות פסיבית למדי, שמאופיינת רק על ידיה יופיה, עצם איזכורה הוא משמעותי, שכן לאורך ההיסטוריה דמותו של הגבר המשוטט הלכה והתפתחה בעוד שנשים לא זכו לסטטוס דומה של משוטטות חופשיות, בשל המגבלות שעימן התמודדו עד עלייתה של התנועה הפמיניסטית ששחררה את הנשים והעניקה להן חופש תנועה רב יותר. במידה רבה, לנה ודירקטור מנכסות את דמות ה-passante ומעניקות לה גרסה פוסט-מודרנית ביצירתן.
לא צריך להיות משורר פריזאי בן המאה ה-19 כדי להבין את כוונתו של בודלייר – כל מי שמבקר.ת בתדר בשעות הערב ודאי זוכר.ת היטב את ההתרגשות שמתעוררת בגוף נוכח האפשרות לראות ולהיראות, לרקוד בחלל הפתוח ולהבחין בגופים אחרים שתנועתם או עצם קיומם מעוררות משיכה או השראה.
ברגע קסום אחר, שהפך עבורי לאחד מהרגעים הזכורים ביותר מהסיור, צעדנו במעלה שדרות רוטשילד כדי לעבור ליד הבניין שבו פעם התגוררה וערכה חזרות הכוריאוגרפית והבמאית האגדית נעמי פולני ז”ל. היום, חזית הבניין שבו פעלה הוסבה לחלל קפיטליסטי לחלוטין ומשמשת כסניף של רשת הסופרמרקטים הזולים, “ויקטורי”. רגע לפני שדירקטור ולנה פצחו בעיבוד משלהן לריקוד של “התרנגולים”, להקת הזמר המיתולוגית שפולני הקימה והורכבה מיוצאי להקות צבאיות, התבקשנו לעצור, להסיר את האוזניות ולנסות ולהאזין למרקם הסונורי שמייצרת העיר. נשענתי על גזע עבות של עץ והבטתי סביבי. במשך 13 שנים גרתי ברדיוס של 500 מטרים מהשדרה, וצעדתי בה כמעט מדי יום בדרכי לעבודה, ללימודים, לחזרות, לקניות של יום שישי (אך אני מודה שאף פעם לא ב”ויקטורי”; אני מעדיפה את שוק הכרמל הסמוך). אף פעם לא עצרתי את ההליכה שלי כדי להקשיב לרחשים של השדרה. אף פעם לא נשענתי על עץ, נשמתי עמוק והתבוננתי בעוברים ושבים.
אני מניחה שאני לא היחידה – החיים בעיר הגדולה הפכו עבור כולנו את מעשה ההליכה לאקט תכליתי, פרגמטי בבסיסו. אנחנו צועדים בזריזות, נחושים להגיע ליעדנו. אנחנו מורגלים לחשוב שהתרבות נמצאת היכן שעמלים על ייצורה, איפה שממסגרים אותה עבורנו ותולים על הקירות או מציגים בתוך הקופסה השחורה של התיאטרון. במובן הזה, הסיור של דירקטור ולנה הוא לא רק מעשה של הקניית והעברת ידע, אלא הצעה להפוך את הידע לדמוקרטי, להזכיר לנו שהתרבות היא שלנו ונובעת מתוכנו, שגם היום-יום מזמן תקריות ותמונות אסתטיות, מרגשות או מעוררות מחשבה, כפי שידעה היטב סבתי המנוחה.
אני לא רוצה לעשות ספוילרים ולקלקל את החוויה עבור מי שטרם השתתפו בסיור בעצמם, ולכן לא אשתף ברגעי מפתח אחרים מהסיור. עם זאת, אבקש לחתום את דבריי בתובנה העיקרית שעלתה בי בעקבות יצירתן של לנה ודירקטור – ידע אמיתי (בין אם מדובר בידע היסטורי משמעותי או ידיעה אזוטרית; ידע עירוני קולקטיבי או ידיעה פרטית) נחווה ומובן בצורה הישירה והעמוקה ביותר כשהוא מגולם בגוף. זו החוזקה של “משוטטות בעקבות”: כשלנה ודירקטור צועדות, זוחלות על גחונן בפארק המסילה, כורעות כדי לשרטט קו צהוב לאורך רחוב הרצל במחווה לאמן הבלגי פרנסיס אליס או פוצחות בריקוד הורה ומזמינות את הצופים להצטרף אליהן הן מזכירות לנו שהגוף הוא הכלי הפוליטי, הרוחני, ההיסטורי והמיידי ביותר שיש לנו כדי לזכור ולהיזכר, לכתוב את ההיסטוריה, לשכתב אותה או אפילו להעיז להציע נרטיב חדש לחווית העולם שלנו. כך עושות ועושים אלפי הישראלים המשתתפים במחאות נגד המלחמה ובעד השבת החטופים; כך עשו בני ישראל לכאורה כשהלכו במדבר כדי להגיע לארץ המובטחת; כך עושים אפילו הילדים הקטנים ביותר כשהם עומדים לראשונה על שתי רגליהם ומנסים ללמוד באמצעותן את המרחב. ההליכה, כפי שמפרשות ומציעות לנה ודירקטור, היא אמצעי לחלום ולחוות מחדש, או כמו שכתבה המשוררת נורית זרחי – “אני אומרת לעצמי: קדימה, שימי רגל ראשונה בבלתי קיים”.
מתוך השיר “אמנות התחליפ”.
רותי דירקטור ואיריס לנה הציגו את ׳משוטטות בעקבות׳ ב21.3.2025.
ג’וי ברנרד היא כוריאוגרפית, רקדנית, שחקנית, אמנית רב-תחומית, עיתונאית ומבקרת אמנות. היא יוצרת במחול, בתיאטרון פיזי, בוידאו, בכתיבה ובסאונד. ג’וי הופיעה והציגה את עבודותיה במוזיאון רמת גן לאמנות, במוזיאון זומו, במחול שלם, בתיאטרון החנות, בפסטיבל הפרינג’ של ירושלים, בגלריה אלפרד, בפסטיבל הקולנוע באתונה ועוד. כמבקרת אמנות ומחול וככותבת, כתיבתה רואה אור תדירות בכתבי עת ועיתונים כמו: עיתון “הארץ”, מגזין גרנטה לספרות, The Jerusalem Post, מגזין פורטפוליו, Flash Art, Collectors Agenda ואחרים.
ג’וי היא בוגרת התוכנית הדו-שנתית למחול ויצירה של ביה”ס למחול “הקבוצה”. היא למדה לקראת תואר ראשון בתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, וכיום היא סטודנטית לתואר שני במחול באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים.
ֿ