רשמים של ליזה פוטרמן על ״גברים מדברים״

המופע נפתח באווירה שבטית:

גברים בחולצות ורודות עולים לבמה למופע אלתור בקול תנועה ונגינה.

כרגע עוד אין מילים.

בשלב זה ניכר כי יש משחק על הסטריאוטיפ של גבר כיצור פרימיטיבי, גם אם הוא פרוגרסיבי בהעזה שלו ללבוש ורוד, לדבר הוא לא מדבר,

בטח לא איך שהוא נדרש לדבר על במה במעמד של מופע.

ברגע מסוים הבליל התנועתי מתמלא גם במילים. 

גם כאן, הסטריאוטיפ של הגבריות מנציח את עצמו מחדש תוך כדי עיסוק בהתנצחות.

הגברים שעל הבמה מתגייסים לקרב. קרב ריקודים אמנם. ועדיין. קרב. 

 

 

משהו נסדק פה בפאסאד הסטריאוטיפי: הקרב מתהדר בדיון שאולי הורגלנו לחשוב עליו כילדותי ואף גאוותני. הדיון הוא על מי מתוך אוסף הגברים החסונים על הבמה הוא הרקדן הטוב ביותר. והנה גם הסצינה הזו מתפרקת במהירות כשהגבר ששוכב בשלב הזה במרכז הבמה מנכיח את היותו במרכז: “צריך לזוז כדי לקבל תשומת לב.” הרגע זה מביא לקדמת הבמה את הפגיעות בתחרות הריקודים הילדית. את הפגיעות בכל תחרות באשר היא. “אם אתה לא רוקד אף בת לא תרצה לרקוד איתך. אם אתה לא חלק מהחבר’ה, ואם אתה לא, מה זה עושה אותך, איך תספק את הקהל, את הקבוצה, את האנשים.” 

 

 

הקיר הרביעי הוא לא פונקציה במופע אימפרוביזטורי. ברגע מסוים אחד הגברים שואל: “מה שלומכם?” כמו מרפרר את מופעי הסטנדאפ שבהם נפוץ לעלות למופע עם מה שנקרא “גוד וייבס”. גם הגימיק הזה מתפורר כלא היה תוך מספר שניות כשהשיח מתפתח במילים ותנועה וליווי מוזיקלי על כמה חשוב לומר ששלומך בסדר. עד כמה זה מקובל לומר “הכל בסדר” וכמה זה נחשב “להיות בסדר” גם כשלא. 

במאמר מוסגר, שבוע לאחר הצפייה במופע הזדמנתי לובינר של חברת הכנסת לשעבר יפעת קריב בו היא מדברת בגלוי עד כמה היא הייתה עסוקה לשמר בדיוק את אותו הנרטיב במשך שנותיה כעובדת מדינה.

השיח הרווח על החובה המוסרית כמעט ‘להיות בסדר’ מזכיר קצת את השיר של נונו וגידי גוב “היי את” שבמילותיה נונו שרה: “היי את, הכל בסדר, חוץ מכל מה שממש ממש לא.”

אולי גברים הם לא מכוכב אחר מזה של הנשים אחרי הכל. ההסללה שגורמת לנו לחשוב שיש דרך אחת להשתייך ולהיות נאהבים הינה אותה ההסללה ככל הנראה והיא משפיעה על כל המגדרים באופן לא מיטבי. 

ובכל זאת, נחזיר את הפוקוס לגברים המדברים. 

כותרת כל כך פשוטה שמגלמת בתוכה כל כך הרבה. בסביבות מסוימות אולי שם המופע יתפס כפרדוקס או אף דיסוננס קוגניטיבי. ואפשר לומר שלרגעים המופע ממש מטלטל באופן שהוא מנגיש מחשבות רגשות ותחושות של גברים שמספרים רגעים חשופים מתוך חוויות חיים פרטיות. הסימבוליות של מוסד התיאטרון בתרבות המודרנית משחקת פה תפקיד מעניין בפרימת האתוס הגברי. פה, במקום לעטות מסכות, הגברים חושפים את פניהם האמיתיות ונותנים לקהל להיות עדים למהלך ההתקלפות הרגשית, כמו פירוק מנשק. 

למשל, סצינה שתפסה אותי חזק וכאבה כהוגן הייתה אחת שבה חלק מהקאסט יוצרים מבנה אנושי דרך פרקטיקת קונטקט, סוג של מיטה שעומר דלומי נשען עליה תוך כדי שהוא מתאר חוויה שבה הוא פוגש מישהי שהוא היה איתה בקשר זוגי. הוא מתאר סיטואציה שהם יחד במיטה, והיא שואלת אותו “על מה אתה חושב?” משהו כל כך אופייני שפגשנו כבר בכל סרט על זוגיות רומנטית. זה ממשיך ל”מה אתה מרגיש” ומרוב הבדידות שהוא חש באותו הרגע וחוסר הישע של להודות בתחושה שלא נתפסת כתחושה סקסית במיוחד, הוא מעדיף “להאבד בתוך” הפרטנרית שלו. אובדן חושים שבא על חשבון מציאת חיבור בתוך הביחד. הסצינה הזו כמו מהווה חלון הצצה לתוך המציאות שיצרנו בהתמדה באמצעות התרבות הפופולרית שמעודדת מצ’ואיזם מסוקס על פני חיבור רגשי כנה ועמוק ובדרך זו הופכת כל ביטוי אחר של גבריות לכזה הראוי לכינויי גנאי שמנציחים את ההיררכיה המגדרית ההטרונורמטיבית, כגון: “נקבה, הומו, קוקסינל, ילד של אמא…” 

בהקשר זה אני חושבת על טקסט בשם “קריאה לשותפות בין-מגדרית” שנכתב על ידי מיכאל קרן, מנחה מעגלי גברים ושותף מייסד בעמותת LAVO העוסקת בהכשרת צוותים חינוכיים לעיסוק במגדר ומיניות (גילוי נאות: הכותבת לומדת בהכשרת מנחים ומנחות למגדר ומיניות בעמותה זו). הטקסט המדובר לקוח מקטלוג של תערוכת אומנות בשם “אלפא” בחסות קרן היינריך בל. 

קרן כותב כך: 

“כל העם צבא, כל הארץ חזית.”

[דוד בן גוריון]

“בישראל, נוכח מרכזיותו של הצבא בעיצוב הגבריות הישראלית, ההסכמה מרצון של גברים לקבל על עצמם עמדות של פגיעות כביטוי לכוחם מקבלת משנה תוקף. ולא רק פה. לכל אורך ההיסטוריה היו צבאות האמצעי התרבותי העיקרי לדיכוי גברים בשל היותם גברים, לעיתים רבות דיכוי עד מותם. הנכונות של גברים ישראלים להשתתף בלחימה והעלאתם על נס של חללי הקרבות הן הביטוי החד והטרגי ביותר של פרדוקס הכוח הגברי – מי שהכי נפגע מהתביעה לכוח נתפס כהכי חזק.” 

הפרדוקס הזה ממש כמו מגולם קודם לכן על במת התיאטרון בקרב הריקודים הילדי ומהדהד לאורך המופע. 

קרן מוסיף כי:

“ראוי לציין שלצד ההגמוניה של הגבריות הלוחמת מתקיימות בישראליוּת גם גברוּיוֹת אחרות, שונות ממנה. חשוב להזכיר את המורכבות שפוגשים הגברים הערבים בישראל בבואם לבסס את זהותם הגברית מבלי שיוכלו להתפאר בעברם הצבאי, ובתוך מציאות שבה הם מזוהים כהגמוניה בשל שיוכם המגדרי, מחד גיסא, וכציבור מוחלש עקב שיוכם האתני, מאידך גיסא. הגברים החרדים המבקשים להשתלב באוכלוסייה הכללית מוצאים שגבריותם מוטלת בספק נוכח הימנעותם של ממרדף אחר מאפיינים קלסיים של גבריות, כגון כוח פיזי וכלכלי והסתמכותם על למדנות ואינטלקט כעמוד התווך המרכזי של גבריותם.”

במופע ספציפי זה (האחד שאני צפיתי בו) שאלת הכסף לא עולה, אך נושא המלחמה, הכוח והצבא זוכים לביקורת חריפה מצד הגברים ששותפים במופע האילתור. הם נוגעים בשאלת: “איפה היית ב-7.10? איפה היית ב-72, ב-48 תרפ”ט?” ועם זאת, המורכבות שבבסיס הגבריות הישראלית באשר היא ננגעת באופן חלקי בלבד הרי שהקאסט הינו הטרוגני. כולם יהודים ישראלים שנולדו בארץ ושירתו בצבא. ולא סתם נושא הצבא והמלחמה מהדהד באופן גלוי בתוך היצירה המאולתרת, הן בתנועות הגוף והן במילים. המופע עצמו מתקיים בתוך אולם תיאטרון שהוא אתר הנצחה לחללי הנח”ל וחיל החינוך ומונצחים בו 1154 חללי מסלול הנח”ל, חטיבת הנח”ל וחיל החינוך והנוער. המיקום עצמו מהווה בסיס אימונים בו עברו ועוברים מתגייסי נח”ל לדורותיהם טירונות. המופע בהקשר זה הופך להיות סוג של סייט ספסיפיק. 

במהלך המופע יש התייחסות נוקבת לצה”ל כ”תצוגה”. אחד המשתתפים חושף אמירה שיכולה להתפרש כנאיבית ואידיאליסטית בטבעה: “אני לא מבין למה צריך מלחמה” וכמו עושה סקר דעת קהל: “תרימו ידיים מי פה רוצה מלחמה? ומי רוצה שלום?” כאשר הוא רואה ידיים מורמות לשלום הוא פונה לחבריו ואומר: “הנה, רואים אז אני לא מבין מה הבעיה” ועם הנאיביות הילדית מופיע עוד קול אולי לא פחות נאיבי ולא פחות ילדי וגם לא פחות כנה בהקשר זה שאומר: “אבל להיות חייל זה גם כיף.” באותו הרגע נשמע מהקהל קול שמבקש לדבר על סקס ושיחת הגוף על המלחמה מתפוררת גם היא לטובת שיחת גוף מסוג אחר. אני נשארת לעוד כמה רגעים עם הכנות של האמירה על חוויית הכיף בלהיות חייל. מה יש שם שהופך את העיסוק בלוחמה לכיף. שייכות? משמעות? המשכיות? אחווה? חברות? צרכים אנושיים להחריד. האם יש דרכים אחרות לפגוש אותם מבלי לסכן חיים?

בסוף המופע הקאסט מציע רבע שעה של מחשבות על מה שקרה על הבמה. 

גם גברים וגם נשים משבחים את הפגיעות שנחשפה לנגד עיניהם ומשתפים בקנאה ובהשראה שחשו על האומץ להביע את עצמם כך. יש אנשים בקהל שמגיעים למופע כבר פעם רביעית, כמו הפך מופע קאלט שמשתנה בעודו נחרץ בזכרונות קהל מעריצים עיקש. אני יוצאת מהמופע עם תהייה, מה יקרה כשיגיע לעיני ואוזני קהלים פחות פרוגרסיביים, האם יתרכחו לנוכח הפגיעות או יעטו שריון מחוספס אף יותר? והאם בבוא היום גברים בישראל ובכל העולם יוכלו לדבר משהו אחר? 

“גברים מדברים” התקיימה ב1.3.25 באנדרטת הנחל, פרדס חנה.

שחקנים/רקדנים יוצרים – אמנון ברי ,זהר קרניאל, יובל גולדשטיין, עומר דלומי, עילי אלפרוביץ. מוזיקאי- אייל פרידמן, תאורה וסאונד-ארז מקבי

---

ליזה (אליזבטה) פוטרמן

מלמדת, כותבת, יוצרת, חוקרת, רוקדת.
מתרגשת ממפגשי עומק משמעותיים שמתפתחים בהדרגה לאורך זמן.
ילידת 1991 (ניז’ניי טאגיל, ברית המועצות לשעבר), באר שבעית מ-1991, בוגרת תואר שני מאוניברסיטת אוקספורד בתרבות חזותית ותולדות האמנות ותואר שני נוסף מאוניברסיטת בן גוריון במחלקה לספרויות זרות ובלשנות אנגלית.
כיום מורה מוסמכת לקונטקט אימפרוביזציה משולב מטעם “ורטיגו כח האיזון” ו”קונטקידס” כמו גם מנחה לתקשורת מקרבת ומלווה תהליכי אבל באמצעות כתיבה ויצירה.
ליזה היא המחברת של “צומת לב” (2022) ספר לילדים גדולים על התמודדות עם משברים, אבדן, אבל ופרידה ו-(Keeper of the Clouds (2016 ממואר גרפי המדגים כיצד ניתן לתקשר באופן משמעותי עם אנשים המתמודדים עם אלצהיימר. את המחקר על אלצהיימר קיימה במסגרת מחקר דוקטורט באוניברסיטת טורונטו, קנדה.
אמנם היא פרשה מהדוקטורט באוניברסיטת טורונטו היא מעולם לא ויתרה על התשוקה ללמידה ולמחקר.
כעת ליזה היא סטודנטית לתואר שני בכוריאוגרפיה באקדמיה למוזיקה ומחול לירושלים. היא חוקרת את תופעת הנכות השקופה בתוך שדה המחול וספציפית בשדה של קונטקט אימפרוביזציה.
היא שואפת להפוך את הקונטקט אימפרוביזציה להתערבות חיונית בשיקום ובטיפול פליאטיבי.

ב-2017 עלתה לראשונה להרצות על במת TEDX ומאז היא ממתינה בסבלנות לרגע שתרצה שוב לעלות על הבמה ולהציג את אשר מבקש להאמר.
ב-2020, מתוך הקשבה עמוקה לצו השעה, הקימה את המרכז ללמידה ויצירה סומטית שמטרתו לקדם שינוי מדיניות בשדות של הוראה ורפואה מיודעת טראומה באמצעות אמנויות ופרקטיקות סומטיות.