מחשבות של אלה גרינבום בעקבות ׳כל הנוגעים בדבר׳ מאת דפי אלטבב
*צילום נועה אבהר
שישי בלילה
הרגליים צועדות בעצמן אחרי הביט
בטקס הפרטי שלי ברחבת הריקודים של הסופש.
כאן ברחבה של “התדר” יש דיג’יי, אחד הטובים בעיר
ויש קהל של אנשים רוקדים
אפשר לומר רקדנים, שרוקדים את עצמם לדעת.
אני נטמעת ומצטרפת לשבט הזה.
חושבת לעצמי שכל הסצנה הזו יכולה להיות מופע אחד גדול.
יש אחד שמתבלט
הוא לא נראה מכאן, הוא נראה מאפריכאן.
כנראה שאנחנו דוברים את אותה שפת תנועה
והוא מתקרב כדי לתקשר במילים ולא בתנועה.
קוראים לו נִי והוא מגאנה ואוהב לרקוד.
אנחנו מחליפים מילים על ריקודים וכמה צעדים.
הוא אולי מחפש חֶבְרָה, אני מחפשת השראה.
למחרת הוא מצטרף אליי למופע המחול העכשווי הראשון שראה בחיים. “כל הנוגעים בדבר” של דפי אלטבב ויענקל׳ה פילצר.
אשה, גבר, מערכת יחסים.
אשה, גבר, מערכת יחסים.
רקדן, כוריאוגרפית. מהם יחסי הכוחות? יש שוויון?
היא ממציאה והוא מבצע?
מי אחראי על הזיכרון? על ההפסקות? על האוכל, על הסחיבות?
הם לא מפסיקים לדבר ולנוע תוך כדי, או לנוע ולדבר תוך כדי
וכך הם בונים ומפרקים תנועות ולְבֵנִים ואנחנו מגלים איך הם עובדים, איך נוצרת היצירה,
ומה הם חושבים, ואיך נראים החיים של האמנים.
הלבנים הן אולי מטאפורה ליסודות של העבודה, אולי פיסות של עבודה, אולי פיסות מילים, מילים כבדות כמו לבנים, רגשות, מה שבינו ובינה ובינינו, היצירה והקהל והעולם.
וקשה לסחוב, וקשה לבנות וליצור, קשה להיות אומן.
אולי קשה לסחוב את הגוף ואת הפחדים והשאלות והרצונות והחלומות והם בונים ומפרקים ומספרים את זה.
נִי עובד בעבודת בניין אמיתית כל יום, אבל חולם על אמנות, ריקוד, מוסיקה. איך זה עובד? הוא שואל,
איך הם מקבלים את הכסף? ולמה אין להם פועלי במה שיסחבו את כל הלבנים?
בדיוק על זה הם מדברים.
הם גם שואלים – מי אני ככוריאוגרפית, מי אני כרקדן?
האם זה משעמם אוֹתְךָ, ומה נעשה כשלא תהיה או כשאני לא אהיה כאן? האם היצירה תישאר או תשתנה?
מה יש לי להציע ומה יש ליצירה להגיד?
כל זה מתפרק ונבנה בלבנים ומילים והגופים מדברים את מה שמעבר למילים ביופי עילאי ופואטי
וני רואה ומבין הכל גם בלי להבין את המילים.
ואני ונִי שואלים את עצמנו גם, מה באנו לעשות כאן
ואיזה לבנים נניח בעולם, ביסודות הבניין שנבנה לעצמנו, והאם נוכל להפוך את האמנות לבית?
והאם היצירה תחיה כשאנחנו לא נהיה?
וכך הם זזים ללא הפסק, בתנועות גמישות ועל אנושיות, מתמזגים ואוחזים ומתגלגלים כמו המחשבות והדיבורים,
וכך נוצרת אמנות ויצירה והנה כך בדיוק, הם מראים לנו איך.
דפי אלטבב הציגה את ׳כל הנוגעים בדבר׳, דואט בביצועה בשיתוף יענקל׳ה פילצר, ב19.10 בסטודיו אורה, מרכז סוזן דלל.
אלה גרינבום
כבת מזל תאומים טיפוסית, אני מאוד סקרנית ורב תחומית. למרות שהעיסוק המרכזי שלי כיום הוא ריקוד והוראת מחול, רוב חיי עסקתי בציור ובעשרים השנים האחרונות בריקוד, קשה לי להגדיר את עצמי בתחום אחד. הציור והריקוד לדעתי הם שני צדדים לאותו מטבע, יכולת להביע רגש בתנועה, אם זה על הדף או על הבמה, ואצלי הרגש נוצר בראש ובראשונה כתוצאה מהאזנה למוסיקה. בנוסף להיותו כלי ציור, הגוף בעיניי הוא כלי נגינה ויכול ליצור ולנגן מוסיקה. עם השנים נגעתי במעט בלימודי מוסיקה, ולבסוף בחרתי בשירה ובנגינה בכלי הקשה קטנים שיכולים ללוות את הריקוד, כלים שיוצרים קצב. מצילות אצבעות מצריות קטנות ומצילות יד גדולות, שני הסוגים עשויים מברזל ונשמעים למרחקים. בשנים האחרונות העבודות שלי מביאות את השילוב הזה, מוסיקה המובילה לרגש, שיוצר ריקוד ציורי במרחב, ריקוד מוסיקלי לירי שיוצר מקצב, מילים ושירה שממלאות את החלל בצבע.
שפת התנועה שלי מושפעת מפולקלור. ריקודי עמים ותרבויות מן המזרח. מחול מזרחי מצרי, מה שנקרא כאן ריקודי בטן, ששורשיו במחול הצועני ההודי, התורכי והפלמנקו. מחול תימני. מחולות צפון ומערב אפריקאיים. משנת 2009 אני רוקדת בלהקה של אורלי פורטל שייסדה שפת מחול חדשה המושפעת מתורתו של משה פלדנקרייז ומשילוב שפות מחול עתיקות ומודרניות.
בשנים האחרונות אני חוקרת לעומק את תרבות הגנאווה, מסדר סופי שהגיע למרוקו ממערב אפריקה ויוצר טקסי טראנס דרך נגינה במצילות יד, שירה וריקוד. בטקסים האלה המשתתפים חווים ריפוי ותקשור עם רוחות קדומות ששייכות לתרבות הגנאווה לפני תחילת האיסלאם. למדתי שירים רבים משירתם, כתבתי מילים חדשות בעברית ללחנים שלהם, ואני רוקדת ומנגנת במצילות היד הגדולות. הטראנס והתעלות הנפש הם חלק בלתי נפרד מהריקוד הזה, כמו גם המילים, שירה והשימוש בקול. כיום מעניין אותי להמשיך לחקור וליצור את השפה הזו, שפת תנועה שמשלבת בו זמנית שירה ונגינה, הגוף ככלי נגינה, התנועה ששרה. ליצור טקסים חדשים, לעבור ולהעביר את עצמי ואת הצופה חוויה מיסטית, רגשית וקצבית, להביא את התעלות הנפש.