תגובתה של ליזה פוטרמן ל׳שבי לצידי׳ מאת נטלי צוקרמן, עתליה ברנזבורג ועידן שוורץ
*Photo Eyal Tagar
יש אמנות שהיא אבסטרקטית, פילוסופית שלתוכה אפשר למזוג את שלל הפרשנויות האפשריות
ויש אמנות שהיא נחמה: אמנות קונקרטית שמייצרת במה, תפאורה, סט וסטינג להגיד את הדברים כפי שהם.
אמנות כזו מפיחה בי תקווה מאחר והיא מראה עוד דרך לנווט את המורכבות בפשטות, תוך כדי מתן כבוד לקולות מגוונים.
אמנות כזו מציעה אלטרנטיבה לאמנות הגלדיאטורים, לאמנות המלחמה, זו מייצרת את אמנות השיח, את אמנות ההקשבה, את אמנות הלהיות ביחד באהבה וכבוד גם כשכואב ומקומם.
אמנות כזו לא רק שהיא אומרת את הדברים, היא גם אומרת את הדברים בשלמותם
בלי לטאטא מתחת לדשא הסינטטי את מה שלא נוח להכיר בו
סט וסטינג במציאות ובאמנות:
הימים הם ימי מלחמה.
בין יום השואה ליום הזיכרון ויום העצמאות.
אנחנו בתיאטרון הבית ביפו.
שתי נשים, יוצרות, שמזדהות כעצמן, ישובות על מרבד של דשא סינטטי באווירת פיקניק שגם הקהל זוכה לדרוך עליו בדרכו למקומות הישיבה.
בתוך מרחב הבמה יש מספר מוקדי עניין, כולם יבואו לכדי שימוש במהלך המופע: שולחן עם ספרים, שואב אבק, שידת מגירות, גבעה, כסאות פיקניק, מסך, 2 מקרנים ועוד אביזרים שמתגלים לאורך המופע על מנת לשרת את המתרחש על הבמה. פירוטכניקה פשוטה למדי ליצירת מרחב לשיח מורכב.
נטלי ועתליה מנופפות לקהל ושבות לתוך השיחה שלהן על כר הדשא.
המופע, כך נדמה, התחיל הרבה לפני שאנחנו, הקהל, נכנסנו לתוך האולם.
המופע נפתח בטקסט קולח וענייני. נטלי ועתליה משתפות על איפה תפס אותן ה-7.10 בחייהן הפרטיים כאמא וכאמא בתהליך. שאלת השאלות שעולה מתוך הסצינה הראשונה היא כזו שרבים ורבות מתחבטים בה בתקופה זו: איך מגדלים / מביאים ילדים כשהכל כל כך מייאש?
“שבי לצידי” לא מסתפקת בסלוגנים הקבועים. במקום, היוצרות מבקשות לצאת למסע מחקרי היסטורי שיעניק להן כלים ליצור אמנות שעוזרת גם לנו, הצופים ללמוד דבר מה על העבר, ואולי אף לדמיין אפשרויות נוספות להווה ולעתיד שלנו כאן, על האדמה המפולגת הזו.
הפעולה הזו, לאור מה שהיוצרות מגלות במהלך המחקר, מנכיחה את העוצמות שגלומות בתהליכי למידה משותפים, בהסכמה לצלול ולחקור גם אם יש סיכוי שנפגוש בתהליך הזה כאב מסיבי.
עצם העובדה שהן בוחרות לעשות את זה באמצעות הפריזמה האמנותית, בידיעה שהן יקחו את הממצאים למפגש עם קהל, נותן מסגרת בטוחה, כמו מרחק קריטי שמאפשר לנפש, לרוח, לחוויית הזהות לשמור על עצמה, ולו רק בזכות העדות האמנותית שנותנת תוקף לחוויית חיים שמתגלה להיות מורכבת ממה שחשבנו שהיא.
שיעור היסטוריה שבעל פה:
הפילוסוף והמבקר היהודי-גרמני, ולטר בנימין, חי בין שתי מלחמות העולם וכתב רבות על תופעות חברתיות ותרבותיות וביניהן על תופעת ההיסטוריה. ב”תזות על מושג ההיסטוריה” (בגרמנית: Über den Begriff der Geschichte), חיבור שכתב בתחילת שנת ה1940, זמן קצר לפני ששם קץ לחייו על מנת להציל את נפשו ממחנות הריכוז הנאצים, ציין כי ‘אין מסמך המאמת את קיום הציוויליזציה האנושית, שהוא לא בו בזמן מסמך המעיד על ברבריות.’
ללמוד היסטוריה, כך עתליה ונטלי מגלות, זו עבודת נמלים שבמהלכה יש להתוודות לנרטיבים פחות פופולריים, פחות זוהרים, ועם מגוון רחב של אמיתות שאף אחת מהם לא נצבעת בגוונים של גבורה למרות שכך למדנו בדרך לבגרות בהיסטוריה.
היוצרות מביאות לקדמת הבמה דרך אלטרנטיבית ללימוד היסטוריית מדינת ישראל: בין היתר, הן מזמינות את ד”ר ארנון דגני, היסטוריון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, להצטרף אליהן ולדון בסוגיות שעולות מתוך השיח.
אין לי ארץ אחרת?
יש רגעים שבהם מתוך צער ובעתה ממה שקורה כאן אני רוצה לברוח.
אני רוצה לברוח למקום שאני לא מכירה את ההיסטוריה שלו, שאני לא יודעת איזה זוועות המקום הזה עבר, שאני לא איבהל לפני שאני עוברת, לפני שאני אפילו מתחילה לדמיין את המקום שלי במקום ההוא.
יש שיר שאני מאוד אוהבת של ארונדטי סובראמניאם – משוררת וסופרת הודית. בשיר שנקרא “בית” היא פונה לנמען אלמוני ומבקשת: “תן לי בית / שאינו שלי / בו אני יכולה לעבור בין החדרים בלי להותיר סימן/ … / בית שאוכל לשאת בקלילות/ בו החדרים לא עמוסים בשיחות ליל אמש / בו העצמי לא מתנפח על מנת למלא את הסדקים / בית, כמו הגוף הזה / כה זר כשאני מנסה להשתייך / כה מאיר פנים / כשאני מחליטה שאני רק מבקרת.” (תרגום שלי)
במסגרת המופע, נטלי ועתליה מציגות את עמדותיהן השונות בנוגע לעזיבת הארץ, תחושת הבגידה במולדת אל מול תחושת הנאמנות, שבאופן אירוני ואנושי עד מאוד ממשיכים את הנרטיב שאזרחים מכילים על עצמם בין אם במדינות דמוקרטיות ואם בדקטטוריות (כמו ברית המעוצות לשעבר שממנה עזבו הוריי וכבפועל יוצא גם אני אבל גם מרבית ממקימי המדינה). כשהנרטיב שקושר את האדם למקום הינו כה חזק, אין לנו ברירה אלא להיכנע, להתמסר, ולהאמין בו.
“שבי לצידי” אינה רק הצעה לשבת זו לצד זו, אלא קריאה אמיצה לשהות באי-הוודאות, להתבונן במה שאי אפשר להכיל לבד — יחד. דרך פעולה אמנותית ישירה אך רגישה, היצירה מציעה אפשרות לחיים אחרים: כאלה שמכירים באובדן אך גם ביכולת לחלום עתיד אחר. בעת של כאב פוליטי, רגשי וזהותי, היא מניחה על הבמה — ובין היוצרות והקהל — מרחב של הקשבה, של שיחה, של חיפוש אמתי אחר תיקון. המורכבויות אינן מתמוססות, אך הן מוארות באור של אנושיות, חמלה ורצון לגעת באמת. לא כדי לפתור, אלא כדי לאפשר לזהות את המורכבות ואולי להעז לדמיין מציאות אחרת, אחת שמקיימת את היחד.
ביבליוגרפיה:
Subramaniam, Arundhathi. “Home.” Where I live: New & selected poems . Bloodaxe Books. (2009).
Benjamin, Walter. “Theses on the philosophy of history.” Illuminations. Trans., Harry Zohn. New York: Schocken Books (1968): 253-264.
׳שבי לצידי׳ הוצגה ב26.4.2025 בתאטרון הבית.
ליזה (אליזבטה) פוטרמן
מלמדת, כותבת, יוצרת, חוקרת, רוקדת.
מתרגשת ממפגשי עומק משמעותיים שמתפתחים בהדרגה לאורך זמן.
ילידת 1991 (ניז’ניי טאגיל, ברית המועצות לשעבר), באר שבעית מ-1991, בוגרת תואר שני מאוניברסיטת אוקספורד בתרבות חזותית ותולדות האמנות ותואר שני נוסף מאוניברסיטת בן גוריון במחלקה לספרויות זרות ובלשנות אנגלית.
כיום מורה מוסמכת לקונטקט אימפרוביזציה משולב מטעם “ורטיגו כח האיזון” ו”קונטקידס” כמו גם מנחה לתקשורת מקרבת ומלווה תהליכי אבל באמצעות כתיבה ויצירה.
ליזה היא המחברת של “צומת לב” (2022) ספר לילדים גדולים על התמודדות עם משברים, אבדן, אבל ופרידה ו-(Keeper of the Clouds (2016 ממואר גרפי המדגים כיצד ניתן לתקשר באופן משמעותי עם אנשים המתמודדים עם אלצהיימר. את המחקר על אלצהיימר קיימה במסגרת מחקר דוקטורט באוניברסיטת טורונטו, קנדה.
אמנם היא פרשה מהדוקטורט באוניברסיטת טורונטו היא מעולם לא ויתרה על התשוקה ללמידה ולמחקר.
כעת ליזה היא סטודנטית לתואר שני בכוריאוגרפיה באקדמיה למוזיקה ומחול לירושלים. היא חוקרת את תופעת הנכות השקופה בתוך שדה המחול וספציפית בשדה של קונטקט אימפרוביזציה.
היא שואפת להפוך את הקונטקט אימפרוביזציה להתערבות חיונית בשיקום ובטיפול פליאטיבי.
ב-2017 עלתה לראשונה להרצות על במת TEDX ומאז היא ממתינה בסבלנות לרגע שתרצה שוב לעלות על הבמה ולהציג את אשר מבקש להאמר.
ב-2020, מתוך הקשבה עמוקה לצו השעה, הקימה את המרכז ללמידה ויצירה סומטית שמטרתו לקדם שינוי מדיניות בשדות של הוראה ורפואה מיודעת טראומה באמצעות אמנויות ופרקטיקות סומטיות.