שתי זוויות על מופע אחד: ׳קריסטין׳ מאת מאי זרחי דרך עיניהן של עדן קרמר וג׳וי ברנרד
*צילום דיוויד קפלן
מאי זרחי הציגה את הסולו ׳קריסטין׳ בביצוע עמית זרצקי עם מוסיקה מאת דניאלה ליונגסברג ב13.10 בבית האנסמבל תוצרת בית.
מי את, קריסטין?
מאת עדן קרמר
המונח “רקדן-יוצר” השתלט בשנים האחרונות על שדה המחול. בגדול, הכוונה מאחוריו טובה – להתקדם אל עבר יחסים אחרים, לא היררכיים, בין יוצר לרקדן; להפסיק להתייחס לרקדנים כמבצעים של כוריאוגרפיות בלבד ולתת את הכבוד שמגיע לאלו שמחזיקים בגופם את המופע. אבל כוונות לחוד ומציאות לחוד, ופעמים רבות למרות הטרמינולוגיה האינקלוסיבית, קל לראות על הבמה את שיטת העבודה הנהוגה בסטודיו שלא השתנתה הרבה מהמסורת הדכאנית של הבלט. ובכן, אני שמחה לבשר על אחת הפעמים הבודדות שראיתי את ההגדרה מצדיקה את עצמה! יוצרת ורקדנית-יוצרת במלוא מובן המילה.
צילום דיוויד קפלן
מהנשימה הראשונה ועד הסוף של “קריסטין”, סולו בן 20 דקות שיצרה הכוריאוגרפית מאי זרחי עבור ויחד עם הרקדנית עמית זרצקי, ברור לגמרי שמה שאנחנו רואים הוא תולדה של מפגש אמיתי. אף אחת מהשתיים לא יכלה לעשות זאת לבדה, השילוב בין השתיים יצר דבר שלישי, חדש, שגדול מסך חלקיו. והמפגש הספציפי הזה מביא איתו איכויות נדירות בנוף – הקשבה עמוקה לתזוזות הדקות ביותר של האוויר, של הדם הזורם בעורקים, של הלב, של תדרים וצלילים שמסביב. מפגש שהוא לא רעיוני בכלל אלא סומטי לחלוטין. בשיחה שהתקיימה עם הקהל אחרי המופע (שיחה בגובה העיניים, לא מתפלצנת, נעימה ובדיוק באורך הנכון) אמרה זרחי שהרגישות היא החומר שהן עבדו איתו, וזה ניכר. לפתוח את הרגישות, לפתוח אין ספור חיישנים אל התלת מימדיות של המרחב, אל הכיווניות המשתנה, אל כל מה שקיים בחדר באותו רגע נתון.
האור עולה כשעמית כבר בתנועה ויורד כשהיא עוד בתנועה, כך שנדמה שאנחנו מציצים ללופ האינסופי שלה, או אולי של אותה קריסטין מסתורית. החלל האינטימי של
סטודיו “תוצרת בית” החמיא לאירוע במידותיו שנתנו מספיק ספייס כדי שעמית תוכל לנוע בחופשיות במרחב ובאותה עת שמרו על האינטימיות הנדרשת.
הביצוע של עמית מלא כנות. תענוג לצפות בה זזה. היא נעה בין אורך לשחרור, בין דינמיקות וקצב פנימי משתנה. הידיים שלה מטיילות באוויר וכמו חשות בו דברים נסתרים, דברים שמובילים את הראש, והחזה, ואחריהם הגוף כולו. יש בנוכחות שלה משהו נטול יומרות, איכות נדירה לרקדנית צעירה כל-כך, וברור שהכנות הזאת היא גם חלק מהמפגש המדובר וההנחייה רבת הכשרון של מאי.
היא נעה לפעמים בעיניים עצומות, לפעמים סוקרת את המרחב ולפעמים מישירה מבט לקהל. בעיניה הגדולות אפשר לזהות שהיא בתוך החוויה, שהיא פתוחה לגמרי, ומי שהגיע במיינד-סט הנכון פגש אמת גדולה. מה שכן, מדובר בעבודה שהיא מאה אחוז גוף. גוף, תנועה ותודעה. גם אם הן עבדו עם דימויים, כפי שהוזכר בשיחה שאחרי, העבודה עוברת כמופשטת לגמרי. זוהי חוויה נטולת נרטיב, כמעט נטולת זמן. הדימויים בה, אם בכלל, עולים ומתפוגגים, מתפרקים לתוך תנועה אחרת, לתוך תרגיל חדש בהקשבה. במובן הזה “קריסטין” פונה לקהל של מיטיבי לכת, למי שמכיר היטב מחול, יודע להעריך איכות תנועה במיטבה ולא זקוק למשהו יותר מתקשר. במובן הזה גם המוסיקה שליוותה את הסולו, שהולחנה במיוחד ע”י דניאלה ליונגסברג והיתה מעניינת בפני עצמה כששילבה צלילים יומיומיים עם סאונדים עמוקים, אולי עזרה לעמית לצלול לתוך התרגיל המעמיק שלה, אך הקשתה על הקהל בחוויית הפענוח.
מי את, קריסטין? שם העבודה, מסקרן ביותר, לא ממש מובן מתוך היצירה עצמה. בשיחה התברר ש”קריסטין” היא קריסטין אופנהיים, אמנית חזותית אמריקאית שהקליטה אלבום בו היא עצמה מדברת ויוצרת לופים מתוך אותם משפטים מוקלטים. חלק קטנטן מההקלטות משולב בתוך פס הקול של היצירה, אך מוטמן בתוכו באופן כמעט בלתי מורגש. בשיחה סיפרה מאי זרחי שקריסטין היא סוג של אלטר-אגו, דמות שנכחה איתן בסטודיו בתהליך העבודה, או דמות שעמית “מתקשרת” בפעולתה על הבמה. את התקשור הבנתי לחלוטין – העבודה בנויה כך שניכר שדברים עוברים דרך עמית. היא ניזונה מהרצפה, מהדחיסות של האוויר, מקצב הנשימה, ולא אתפלא אם גם מדברים אחרים כמו אנרגיה, נשמות, או ישויות שקשה לתפוס במילים בלי לזלוג אל הרוחני. בכל אופן, הגוף והנוכחות שלה הן כמו צינור, וזה יפהפה. אבל בתוך הצינור הזה לא בהכרח עוברת קריסטין, כלומר, לא יותר מאשר מישהי אחרת, לא יותר מאשר עמית עצמה, או ניצן שעומד להיפתח, או סבתא שלי. השם המסקרן כל-כך עורר בי ציפייה לאיזה איפיון יותר ספציפי, יותר נועז. ברגע ששעשע אולי רק אותי, בסוף המופע, עמית החליפה בגדים וחזרה לפאנל לבושה בבגדים שלה, שנראו בדיוק, אבל ממש בדיוק, כמו התלבושת של קריסטין.
שורה תחתונה: במציאות כל-כך גסה שבה סף הזעזוע הולך ונחצה כל הזמן, אנחנו מסתובבים עם שיריון עבה שלא יורד, הערב הזה היה כמו תנועת-נגד מבורכת. בלי להתעסק מפורשות בפוליטי, עצם התרגול של רגישות חושית, גופנית, הוא כבר דבר גדול, דבר שאני לפחות צמאה לו מאוד בימים האלו. יצאתי קצת פחות חנוקה ממה שנכנסתי, עם ריאות קצת יותר מלאות באוויר וכתפיים קצת יותר משוחררות – אולי הסיבה הטובה ביותר לצאת מהבית ולראות אמנות.
עדן קרמר היא פרפורמרית, יוצרת, עורכת טקסט וסטודנטית לתואר שני באמנויות באוניברסיטת תל אביב. 
לוסט ווית’אאוט יור רית’ם (לכי לאיבוד, כאילו האיבוד היה מקום שאהבת)
מאת ג’וי ברנרד
ניו-יורק, ארה”ב, 1966. הכוריאוגרפית והרקדנית איבון ריינר, מחלוצות המחול הפוסט-מודרני וממייסדות קבוצת תיאטרון-מחול ג’דסון, עוברת תאונת דרכים ומתאשפזת בבית החולים, שם מתבצע בה ניתוח מורכב שאחריו מגיעה תקופת התאוששות ארוכה, במהלכה ריינר לא יכולה לרקוד. חבר טוב שלה, הרקדן וויליאם דייוויס, מצלם בבית החולים סרט קצר בשחור-לבן, בן שבע דקות, שמורכב כולו מאקסטרים קלוז-אפ על כף ידה של ריינר. למרות שריינר לא מסוגלת לרקוד, את כף היד היא כן יכולה להניע. אז היא רוקדת באמצעות כף היד שלה: מכווצת אותה, מותחת אותה, מיישרת את האצבעות ומכופפת אותן, מבצעת שוב ושוב תנועות קטנות, יומיומיות, שמאפיינות את הגישה המינימליסטית שלה למחול. בהמשך, הסרט Hand Movie יהפוך לחלק ראשון בסדרת עבודות הנקראת Five Easy Pieces; לפעמים, כשאני חושבת על היצירות הללו, אני חשה ששמן הומוריסטי. הרי כל מי שרוקד, או כואב, או אוהב דרך הגוף שלו, יודע שדווקא את הדברים הפשוטים ביותר לפעמים הכי קשה לעשות, על הבמה ומחוצה לה.
**
תל אביב, ישראל, 2024. בחודש מאי הכוריאוגרפית מאי זרחי מעלה ב-CCA – המרכז לאמנות עכשווית את יצירת המחול Auscencia, סולו שיצרה במקור עבור הרקדן אריאל גלברט ובגרסתו הנוכחית מבוצע על ידי הרקדנית קרן לוריא פרדס. קרן היא מבצעת מהפנטת, בעלת גפיים ארוכות ושליטה מוחלטת בהן. החומר התנועתי שהיא שוחה בו לא דומה לשום דבר שראיתי, ובאותה נשימה קצת כן. החזרתיות המופתית, הכמעט כפייתית אך רווית עונג, שמכתיבה את תנועתה של קרן במרחב, מזכירה לי לרגעים את העבודות המוקדמות של הכוריאוגרפית והרקדנית האמריקאית טרישה בראון, בת דורה של ריינר ומייסדת-שותפה של תיאטרון מחול ג’דסון. המבנים המוקפדים-על סף קריסה, הרוטטים ונאספים מחדש שאירגנה זרחי, מעלים בדעתי את הסולו הקאנוני של בראון, Accumulation, שיצרה ב-1971. בסולו הזה, התנועה של בראון התפתחה טיפין-טיפין, נעה לאט מהאגודל אל מפרק כף היד, ממפרק כף היד אל המרפק, מהמרפק לכתף, מהכתף לצוואר, והצטברה לכדי רצף הולך וגובר, שנבנה על פי חוקיות מתמטית פשוטה (למשל: 1, 1+2, 1+2+3 וכן הלאה).
הסיבה לכך ש-Accumulation הוא סולו כל כך מרשים היא שהוא חושף את האתגר הקוגניטיבי של אמנות המופע, מראה את הרקדנית ואת גופה חושבים באופן פעיל, חושף את מנגנון יצירת הקומפוזיציה. אצל מאי, אני חשה שהחזרתיות לא נובעת רק מעניין אינטלקטואלי, אלא אולי מתוך צורך לייצר עוגן בעולם רועד, עולה על גדותיו. היא חוזרת דווקא על תנועות פשוטות, על ידיים מושטות, מצביעות, מחפשות. אני חושבת שייתכן שגם היא שותפה לתחושה שדווקא את הדברים הפשוטים ביותר לפעמים הכי קשה לעשות, על הבמה ומחוצה לה, ולכן ההתעקשות עליהם היא ההתעקשות על יסודות התחביר הפנימי. על מה שהופך סוד מנטלי כמוס לדקדוק שאפשר לדבר באמצעותו בעולם, אולי אפילו לגעת דרכו באחר.
אני יוצאת מהמופע ההוא קצת מרחפת. באותה העת אני עובדת על תערוכה ועל סרט מחול העוסקים באבל, ובפרט בהיעדר כחומר. אני חוקרת כפות ידיים, מחוות שמתחילות מכף היד או מסתיימות בה, את כף היד כסימבול, כמנוע, כסיבה. אני מרגישה שהחיים נוזלים לי מבין האצבעות, בקצב אפס, אפס מאופס, רית’ם זירו, בזמן שהמלחמה החיצונית רועשת והמלחמה הפנימית מזדחלת לאיטה. בנסיעה חזרה הביתה, אני כותבת למאי הודעת טקסט שבה אני מודה לה ומתארת שלתחושתי, העבודה שלה היא התגלמות מוחשית בחומר (הגופני) של אותו ההיעדר. הידיים המחפשות של קרן, ידיים נמתחות, חדות כקרני לייזר, ממשיכות ללוות אותי בתודעתי. כשאני מהרהרת בהן אני חושבת שגוף רוקד הוא תמיד גוף שמחפש אחר משהו, משמע: אילולא היינו מאבדים, לא היינו מצליחים ליהנות מאמנות החיפוש. אני לא שוכחת את הריקוד הזה, את הידיים המחפשות, בטוחות ואז נואשות, ואי-השיכחה היא הרבה, הרבה בימים של כל כך מעט.
**
אספן, קולורודו, ארה”ב, 2018. במוזיאון אספן לאמנות נפתחת תערוכת מחול ענקית באוצרותה של קורטני פין, העונה לשם Lost Without Your Rhythm. אני קוראת על התערוכה בביתי (דאז בתל אביב), אך לא יכולה לבקר בה. התערוכה מוקדשת למחקר אודות אמני מחול ששינו את פני המחול העכשווי, בפרט לחברי תיאטרון מחול ג’דסון, אך גם לעבודות של אמני פרפורמנס ויוצרים חזותיים משמעותיים אחרים, כמו הלנה אלמיידה ופליקס גונזלס-טורס. אני קוראת על התערוכה באיזה מגזין אמנות, כשלפתע אני מגלה שמוקרן בה סרטה של ריינר, Hand Movie, סרט שמלווה אותי מאז נחשפתי אליו בנעוריי המוקדמים אחרי מגוון תאונות משלי. באצבעות רועדות, אני לוחצת על מסך המחשב הנייד שלי שמגיב למגעי, מנסה להגדיל את תצלומי ההצבה. כף ידה של ריינר צפה על המסך, קפואה בזמן. אני מצמידה את כף ידי אל כף היד הסטטית שעל המסך ונושמת עמוק. אני מתייקת את המאמר על התערוכה בתיקייה במחשב שמוקדשת למחקר על עבודה שאולי אצליח ליצור יום אחד. את התיקייה אני שומרת תחת השם: לוסט ווית’אאוט יור רית’ם (באט דאנסינג אניוואי).
**
אנסמבל תוצרת בית, קריית המלאכה, תל אביב, אוקטובר 2024. אני מגיעה אל חלל המופעים החדש שפתחו לאחרונה צמד היוצרים אביגיל רובין ויואב ברתל כמעט באיחור, אחרי שהלכתי בזריזות בסמטאות החשוכות של תל אביב בשעת ערב. הגעתי לכאן כדי לצפות בסולו המחול החדש שיצרה מאי זרחי, “קריסטין”, בביצועה של הרקדנית עמית זרצקי. אני זוכרת למאי את חסד הידיים שחוויתי לפני כמה חודשים, את חסד ההצטברות הרגישה שהייתי עדה לה באמצעותה. אחרי המתנה קצרה האורות כבים והמופע מתחיל.
אני רואה אישה מחפשת משהו בחשיכה.
היא נראית כאילו זה עתה החלה ללמוד ללכת.
לא; היא נראית כאילו פעם הלכה, זקופה ונחושה, אבל משהו הוריד אותה אל הקרקע. עכשיו היא זוחלת, מתגלגלת, מתקדמת על ארבע, כורעת, מלמדת את עצמה ללכת מחדש כמו לוחמת קטנה במלחמה העדינה, הפריכה של החיים (הגוף זוכר והיא נחושה להטות אוזן, להקשיב לזיכרונותיו. יש לה זרועות שריריות, חזקות. הן תומכות בה במאבק שלה כנגד הרצפה, כנגד הגרוויטציה, כנגד עצמה. היא מתקדמת ונסוגה, עולה רק על מנת לרדת שוב. למה היא לא ממשיכה הלאה? מה עוצר אותה? ממה היא מפחדת? עם וכנגד מה היא נאבקת, מה היא מאבדת?)
אישה מחפשת משהו בחשיכה.
אישה צעירה הלכה לאיבוד בחשיכה.
לא, היא לא הלכה לאיבוד. אבל משהו אבד לה. ואת הדבר הזה היא מחפשת.
האם האישה האבודה מחפשת את מה שאבד לה, או שלא בהכרח כך עובדים חוקי האבדון?
היא הרי לא בהכרח אבודה, ואת שנעשה ונאבד אין להשיב.
אני מדמיינת לרגע שדווקא כן אפשר, שכמו בריקוד כך גם בחיים. על הבמה הרקדנית מתהלכת במעגלים, נעצרת, מקבעת את זרועותיה בתנוחת חיבוק סביב היעדר, עוטפת את האוויר, עוזבת בבת אחת, מוותרת, שבה על עקבותיה, שוב נעצרת, שוב מקבעת את הזרועות באותו חיבוק-לא-חיבוק אסרטיבי, עיקש, מכמיר לב בחוסר-היתכנותו, כמו נאחזת בזיכרון גופני עמום. בית החזה שלה עולה ויורד עם כל נשימה. הייתי רוצה להשהות את התמונה שלה שם, מתנשמת, מתאמצת, מתייחדת עם דבר-מה. אני מדמיינת לרגע שדווקא כן אפשר, שכמו בריקוד כך גם בחיים, שאפשר יהיה להריץ את התמונה לאחור, לשוב ולהשיב את שאבד. כאילו העולם כולו עשוי מחלקיקי תנועות שניתן לפרק לגורמיהן, לבצע בצורה ליניארית ואז להפוך את הסדר, להתחיל מחדש, להתחיל מאפס. הזמן הוא מחוץ לזמן בתרחיש כזה, והקצב הוא קצב אפס, אפס מאופס. רית’ם זירו, לוסט ווית’אאוט יור רית’ם באט דאנסינג אניוואי.
אם לא, אם כן, אם כך, כך או אחרת: אישה אבודה-משוחררת (יש לה תשוקה? האם היא לפעמים מאושרת?) מחפשת משהו. אבל משהו בגוף שלי מתנגד לסברה הזאת שהמצאתי, לתיאור הממושמע, הממושטר הזה שלמדתי מהחברה ומהציפיות שלה כלפי הגוף הנשי כפי שפגשתי אותן בצמתים שונות בחיי, על הבמה וברחוב, הסיפור המוכר הזה על נשים שמאבדות את דעתן, את תמימותן, את הכרתן, מעבדות עד שהן פתאום מאבדות, אבודות, טוטאל לוס, לוסט אין טרנזליישן, לוסט ווית’אאוט יור רית’ם באט דאנסינג אניוואי, רית’ם זירו, אפס, אפס מאופס, להתחיל מאפס, להניח שתי רגליים על הקרקע ולהתחיל ללכת, כמה פשוט זה אמור להיות להניח שתי רגליים על הקרקע ולהתחיל ללכת, כמאמר הציווי התנ”כי: “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך”.
הלכתי לאיבוד ברשת האסוציאציות שנפרשת בתוכי אז אני מצווה על המוח לחדול, מגלגלת את רשת קורי העכביש המנטלית שלי שנטווית כמו מעצמה וממשיכה מאיפה שהפסקתי, מרימה את חוט המחשבה שנכרך במעגל סביב עצמו ומושכת חזק. מושכת עוד יותר חזק ואז מרפה. על הבמה, הרקדנית עושה את אותו הדבר. מה קדם למה, הרפלקס שלי כצופה או התנועה שלה כמבצעת? קוראים לזה קינסתזיה, במונחים גופניים: היכולת של הגוף לזהות את המנח שלו במרחב. צפייה במחול מחדדת את היכולת הקינסתטית של העדים לתנועה, זו עובדה שקראתי איפשהו וידעתי עוד קודם לכן משחר היותי. עוד ידיעה: מעצם יכולתו להגביר את החישה הקינסתטית, המחול מעורר אמפתיה. לא צריך להיות חוקרת תנועה כדי לדעת את זה, מספיק שיהיה לך גוף.
בינתיים על הבמה ידה של הרקדנית מתכווצת לכדי אגרוף, סימן של התנגדות, והאגרוף הזה שלה – סימן קריאה שמנקד רצף תנועתי מקוטע – מפלח את האוויר במחווה בטוחה ומושך אותה הלאה, למעלה. רגל קדמית חזקה כפופה, השנייה ספק-נשרכת ספק-נמתחת אחורה, מושכת אותה מטה, אז היא מניחה לעצמה ליפול. זה מהלך כוריאוגרפי מתוכנן לחלוטין, אני מבחינה, אבל גם משכנע. הנה היא נוחתת על הגב כמו גור אריות אלגנטי, חתולת בר, מיתר מתוח. היא פורשת את הזרועות לצדדים, נושמת בכבדות, מרפה אחיזה לחלוטין בזמן שלחישות אינטימיות וקצת מבעיתות בוקעות מהרמקולים, קול נשי מספר משהו שאני לא מצליחה להבין אז גם אני מרפה לחלוטין ומניחה למצבור הדימויים המתרבה, המתמצק ומתפרק שנבנה אל מולי, לקחת אותי איתו בסחף.
הרקדנית מסתחררת סביב עצמה במעגל סופי, הולכת לאיבוד במעגל ומוצאת את עצמה שוב, פורשת את זרועותיה לצדדים ונעמדת לרגע פגיעה מולנו, הצופים בה. אני חושבת על מרינה אברמוביץ’ שעמדה פגיעה במשך שש שעות במופע Rhythm 0 שערכה ב-1974, איך הסכימה לא לנוע מול קהל ששילח את עצמו בה באמצעות האובייקטים האלימים שהעמידה לרשותו. אני חושבת שגם כשאין ברשות הקהל אקדח או מספריים, זו משימה קשה, מצמיתה, לעמוד כך מבלי לזוז. אני מזהה את המבוכה בעיניה של הרקדנית אך גם את ההתמסרות שלה לרגע. היא כאן, צופה בנו צופים בה, עומדת בדיוק בנקודת האפס של החדר, נושמת ברית’ם זירו שלה לפני ששוב תתחיל ללכת. כמעט מבלי לשים לב, אני מנסה לסנכרן את קצב נשימותיי לזה שלה, שניכר בבית החזה העולה ויורד שלה. עוד רגע והאינטימיות נסדקת, בבית החזה שלה עובר גל שמהדהד אל הראש, והיד אוחזת בו, כמו מסמנת לעצמה: עכשיו את כאן. תכף תשתני, תתכונני (מלשון הכנה אך גם כינון; תכף תהפכי עצמך למישהי אחרת-שהיא-אותה האחת, במחי תנועה בודדת, ואז עוד אחת, ועוד אחת, מצבור הולך, עולה, גובר, חודר אלינו הצופים בה).
**
אישה מחפשת משהו בחשיכה.
אישה צעירה הלכה לאיבוד בחשיכה.
לא, היא לא הלכה לאיבוד. אבל משהו אבד לה. ואת הדבר הזה היא מחפשת. ואולי אם אחזור על המשפט הזה, כמו שהרקדנית מולי חוזרת, כמעט באקסטזה, על אותה הפראזה – תנועות ידיים פראיות, מגששות, שנשלחות מצד לצד, משליכות החוצה מתוכה את מה שהצטבר בפנים – אז אאמין למה שאני חושבת שאני רואה, אשוב להאמין במה שפעם חיפשתי (הריקוד, שבתוכו אפשר ללכת לאיבוד) ובחלוף השנים והאובדנים איבדתי את הרצון לחפש. אז אני חוזרת, וככה אני נזכרת. משהו בגוף שלי מתקומם כנגד הדימוי הזה של נשים שאיבדו, נשים אבודות, פסיביות, כאלה שהאובדן הושת עליהן, כאלה שהחסר נגרע מהן, נחצב מהגוף שלהן. משהו בגוף מתנגד אך התודעה מבקשת להניח רגע לדימוי הזה להגיע כמות שהוא רוצה, כשם שהוא שעולה ומרצד בבאר העמוקה של תחתית ההכרה שלי.
אני מתבוננת: על הריקוד ובה-בעת על עצמי חווה אותו. הטלפון של מישהו במושב לידי מצלצל והוא שולח יד בתנועה נבוכה, מתנצלת, כדי לכבות אותו. הטלפון שלו ממשיך להבהב לעוד כמה רגעים; רטט בכיס בזמן שלנגד עינינו אישה צעירה רוקדת את הרטט שלה בעולם. המופע התחיל לפני כמה דקות וכבר התודעה רצה-אצה לפרשן. אז אני מתבוננת על המהלכים שנפרשים אל מולי ואלו שנפרשים בתוכי, בלי שיפוט, כמו שלמדתי לעשות במדיטציה: אישה צעירה מחפשת משהו שהיא איבדה. האישה הזו היא הרקדנית עמית זרצקי. אני מכירה אותה ממעגל שני או שלישי, אנחנו קצת מיודדות, אף פעם לא ראיתי אותה רוקדת אבל דיברנו לא מעט על חיפוש בתוך המחול. עכשיו אני מתבוננת בה בהשתאות, שמחה לגלות כמה וירטואוזי הגוף שלה, כמה נדיבה הנוכחות הבימתית שלה, איך היא נכונה להשתנות. כואב לי במפרק כף היד, כנראה זו דלקת גידים שמתפתחת ממאמץ, פולסים קטנים של כאב דוקרים, באים והולכים, עמית תופסת פוקוס כל כך יפה כשהיא שומטת את הצוואר ואז מוצאת את התקרה ושוב את הרצפה, זה בזכות המבט שלה. גם אני תופסת משהו אבל דווקא הייתי רוצה להניח לזה ללכת אחרי שזה בא, לשמוט את הלסת שלי או להרפות את המשקל של האגן השוקע לתוך הכיסא, ללמוד לתת לדברים להגיע וללכת, ללכת לאלף אלפי עזאזל, ללכת לאיבוד כאילו האיבוד היה מקום שאהבתי ועתה אני חוזרת אליו.
**
אישה מחפשת משהו בחשיכה.
אישה צעירה הלכה לאיבוד בחשיכה.
לא, היא לא הלכה לאיבוד. אבל משהו אבד לה. ואת הדבר הזה היא מחפשת. היא מחפשת אותו מחוצה לה ובתוכה. היא מחדדת את החושים שלה כדי להיטיב למצוא, או אולי כדי להסכים לשהות בחיפוש. הידיים שלה משוטטות, טובלות באוויר, לופתות את עצמה, זו את זו, את הקיר, את הרצפה. יד נשלחת קדימה לאחוז בצוואר בלתי נראה, השנייה מתמקמת סביב מותן של פרטנר-רפאים, חיבוק בלי ממשות, בלי מימוש, בלי התחלה וסוף. יד נשלחת אל העין, יד אחרת אל החזה, לפיתה-עצמית.
כשאני מתבוננת בה לופתת כך את עצמה אני נזכרת בספר המכונן “חיבוק-גדול” (Gros-Câlin) שכתב הסופר הצרפתי רומן גארי ב-1974, ובו שטח את עלילותיו המשונות של מסיה קוזן, סטטיסטיקאי פריזאי שחי לבדו בדירת שניים וחצי חדרים עם נחש פיתון המכונה חיבוק-גדול. הפיתון והאדון מקיימים, לפחות בדמיונו של האחרון, מערכת יחסים סימביוטית ומספקת להפליא שמגנה על האחרון מפני הבדידות והצורך באהבה ובזוגיות. באחד מהחלקים המשעשעים והנוגים ביותר בספר, מסיה קוזן מתאר כיצד תפסה אותו עוזרת הבית שהגיעה לנקות את דירתו בעיצומו של מעשה מעורר השתאות: הוא עמד במרכז הבית והקיף את עצמו בזרועותיו בחיבוק הדוק, כמחקה את התנוחה החביבה על חיית המחמד ההזויה קמעה שהוא אימץ לעצמו:
“אני עושה לפיתה עצמית.
אתה עושה מה?
לפיתה עצמית, זה במילון. זה קיים, לא המצאתי את זה. זה אומר התאחדות עם מישהו, עם משהו. בשפה המדוברת קוראים לזה תרגילי חיבה. אנחנו לופתים את עצמנו”
(חיבוק-גדול, רומן גארי, עמ’ 29-30)
המופע נגמר. מאי מתיישבת מול הקהל, מספרת על תהליך העבודה שלה עם עמית, על האנרציה והצורך הגופני והאנושי שהניעו את המפגשים המשותפים שלהן בסטודיו. מישהו בקהל שואל אותה איך היא החלה והמשיכה את התהליך, על אף המציאות המחרידה שהולכת ומסתעפת מאז שפרצה המלחמה בישראל לפני שנה. מאי מספרת בתגובה שבעבר למדה אמנות לחימה, ושהמאמן שלה אמר לה משפט על התחלות שנחקק בתודעתה מאז: You place both feet on the ground, and go. כמה פשוט, ככה מורכב. לרגע, נדמה לי שמה שראיתי ומה שהרגשתי בשעה החולפת היו לאחד, שלל רסיסי התודעה השבורים מוצאים זה את זה ושבים להיות אותו השלם. כנראה זה מה שעושה מחול טוב, כלומר מחול שמאמין בעצם יכולתו לחולל שינוי. האמנם אותו השלם, או שלם אחר מזה שהיה לי לפני שנכנסתי? שלם שונה, אני מחליטה. שלם שמבין שהוא בתנועה מתמדת, בשינוי מתמשך.
אישה מחפשת משהו בחשיכה.
היא נראית כאילו זה עתה החלה ללמוד ללכת.
אני מטה אוזן, מדמיינת שלחישות הפסקול שליווה את תנועותיה, זה ששמעתי בחלל המופע, היו הד פנימי ללחישה שנבעה מתוכה, קול שגם אני מכירה, קול שקרא לה, הורה לה: לכי לאיבוד, כאילו האיבוד היה מקום שאהבת.
ג’וי ברנרד היא כוריאוגרפית, רקדנית, שחקנית, אמנית רב-תחומית, כותבת ועיתונאית. היא הציגה את יצירותיה לבמה ולמצלמה בשלל פסטיבלים ותערוכות ברחביישראל, ובהם: מרכז מחול שלם, תיאטרון החנות, פסטיבל הפרינג’ ירושלים (תיאטרון בית מזי”א), פסטיבל “פועלות”, מוזיאון רמת גן, סדנאות האמנים – תל אביב, גלריה אלפרד ועוד. ג’וי היא בוגרת התוכנית הדו-שנתית ללימודי מחול ויצירה בבית הספר למחול ולתנועה “הקבוצה” ולמדה לקראת תואר ראשון בתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. כיום היא סטודנטית לתואר שני במחול, עם התמחות בכוריאוגרפיה, באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים.
ֿ