רשמים של ג’ני בירגר בעקבות אירוע כלגוף בכלים – שלוש יצירות מחול שנוצרו בשיתוף א.נשים עם מגוון יכולות
*צילום קטרין טולקובסקי
רורשאך
רשמים לאחר צפייה בסולו “ההיסטוריה של מגבלות התנועה” מאת ובביצוע חי כהן
המופע התחיל. אני מזהה צורה על הבמה, אבל לא מצליחה לתת לה שם. מתוך העובדות, אני יודעת שיש מולי אדם, שהרי ראיתי אותו נכנס על כיסא גלגלים לתוך הבמה לפני שהאורות כבו. אבל עם שינוי התאורה כל הקואורדינטות שלי משתנות, ואני אבודה בתוך הדימוי המופשט. עוד צורה ועוד זווית, ואני ממשיכה לבהות ולתהות. זה מזכיר לי את כתמי הדיו של רורשאך – ציורים מופשטים ורב-משמעיים, שמשתמשים בהם לעיתים באבחוני תפקוד פסיכולוגי. לפי הפרשנות שנותנים לכתם המופשט אפשר ללמוד על דרכי החשיבה והפעולה של מי שנמצא מולנו. במצבי פוסט-טראומה לעיתים נוצר “קיפאון” של הדמיון, שמגביל את האפשרות לראות משהו מעבר לכתם דיו מופשט.
Rorschach Inkblot Test
אני ממשיכה לנסות לזהות צורות, תבניות, קווים, אצבעות – סוף סוף! חתיכה ראשונה של הפאזל בידי. אם יש אצבעות, וודאי יש גם כף יד, מרפק, וכתף. אני מבינה שיש מולי גוף, שלוקח את הזמן לחקור את תנועת הזרועות והשכמות, ונותן כבוד לכל רגע ורגע. תחילה חשבתי שהוא עם הפנים אליי, וכעת אני רואה שטעיתי, והידיים שמחפשות זו את זו עד למפגש המרגש עושות זאת דרך מאמץ רב מאחורי הגב. לאט לאט, נחשף מולי אדם, החוקר את תנועת גופו. הוא יושב על כיסא גלגלים, שנותן לו עוגן לתנועה הגדולה של הצלעות והזרועות, הנמתחות רחוק ככל הניתן, כמו כנפיים.
התאורה משתנה, ומייצרת שלוש דמויות מתוך זו שנמצאת במרכז. קצת כמו בתיאטרון צלליות, דווקא הצל מגלה לנו יותר מאשר האור, ואני חושבת על כמה זהויות ותוויות אנו נושאים איתנו (כתבתי על זה גם לאחר הצפייה במופע של THISISPAIN הילל קוגן, כאן). לפני כמה שנים, באחד מהביקורים שלי אצל רופאת השיניים, הייתה לי הארה של ממש. גיליתי שהביקורים האלה הם סיוט לא רק בגלל רעשי הקדיחה התוך-גופיים, או האי-נוחות של הפה הפעור לרווחה, אלא גם ואולי בעיקר בגלל שאני לא מביאה את כל כולי. אני שוכחת את הדמות המצחיקה, המבדרת, שתמיד יוצאת לחופשי בשיעורים שאני מלמדת, וחוגגת על כל בדיחה טובה שנוצרת בו ברגע. רופאת השיניים מעולם לא ראתה אותה, והיא מכירה רק את הילדה המבוהלת שמחכה שהכל ייגמר (בשלום). מאז אותו היום, אני מזכירה לעצמי לקחת רגע לפני שאני פותחת את הפה גדול-גדול, ומאפשרת לעצמי להיות גם-היא, המצחיקה, בחדר המתנה. זה עובד!
Photo Jenny Birger
המופע ממשיך לחקור את התנועה של הזרועות ובית החזה עם וביחס ל-כיסא הגלגלים. אינסוף אפשרויות! אם לרגע תעצרו את הקריאה, תביטו רגע על כף ידכם הימנית (או השמאלית) ותניעו אותה, תגלו אינסוף אפשרויות. לכווץ, להרפות, להרחיק, לקרב, ליישר, להצליב, למתוח, ועל האגודל בכלל לא דיברתי. כמה עושר! ועכשיו, נסו להניע את היד ביחס לשולחן. נוצרת מערכת יחסים, מסולו לדואט. כך בדיוק חוויתי את המופע – כדואט, דו-שיח. היד פוגשת את הגלגל, ומאפשרת לאדם לזוז במרחב על ידי הנעה עצמית מכנית, יישור וכיפוף של מרפקים, הרחקה וקירוב של השכמות. יד וגלגל מייצרים מכניקה חדשה של תנועה מרחבית, ומזכירים לי את הביטוי “במו ידיי”. היצירה של חי כהן הזמינה אותי להתבונן עם סקרנות ופתיחות על ה-יש בתוך חיים עם מוגבלות, ועל העושר ההבעתי והתנועתי של אדם בכיסא גלגלים.
קליידוסקופ
רשמים לאחר צפייה בדואט “מבט הדדי” מאת תמר מייזליש, בביצוע אור סעדי וסביון דור
אדם רוקד.
אדם רוקד לבד במעגל.
רגליו רוקעות לצלילי מוסיקה קצבית ומציירות מעגל דמיוני על ריצפת הבמה. הדמיון שלי מביא לבמה את כל הדורות הקודמים שרקדו יחד ריקודי עם. במעגל כולנו שווים – רחוקים בדיוק באותו המרחק מהמרכז.
אדם לקוי ראיה רוקד לבד במעגל.
לרגע שכחתי, אבל הנה עכשיו אני רואה שאיננו רואה כמוני. איך הוא עושה את זה? איך רגליו נושאות אותו בכזו קלילות ודיוק במרחב, ומאפשרות לי לראות בבירור את הצורה המעגלית?
אישה נכנסת לבמה, וחוצה את החדר בהליכה ישירה ונחושה.
אישה עם עיניים עצומות נכנסת לבמה, וחוצה את החדר בהליכה ישירה ונחושה.
היא נעמדת ואומרת בקול רם “אני כאן” ומאפשרת לעצמה ליפול לאחור, לתוך הריק. היא סומכת על הרקדן שיגיע ויתמוך בה רגע לפני המפגש עם הריצפה. וכך זה קורה. פעם אחר פעם, הוא מגיע בדיוק למקום הנכון, גופו מתארגן לפי משקל גופה וכל פעם זה קצת אחרת, אבל זה מצליח. אדם לקוי ראיה מצליח לתמוך באישה נופלת לאחור.
כמה עוצמה ויופי יש במנגנון הפשוט הזה. יכולתי לראות את זה עוד הרבה פעמים, ולהתרגש כל פעם מחדש. זה החזיר אותי לאחד הרגעים האהובים עליי בתולדות המחול, לסצינה מתוך “קפה מילר” של פינה באוש, בו הרקדן מנסה אך לא מצליח לאחוז ברקדנית שכל פעם “מונחת” עליו; ידיו נפתחות וגופה נשמט בלי ברירה אל הריצפה.
אם למדנו פעם שאחד ועוד אחד זה שניים, כאן יש לנו משוואה מסוג אחר. אחד ועוד אחת מייצרים עולם שלם של תמיכה, הקשבה, דימויים ואפשרויות מבע. הרקדן והרקדנית חולצים את נעליהם, יורדים לריצפה, ומאפשרים לגופם להסתלסל, להשתבלל, לעטוף אחד את השניה, וליצור קליידוסקופ של צורות. פעם הוא תומך בה, פעם היא תומכת בו, וחוזר חלילה.
איש ואישה רוקדים במעגל. צעדיהם הקצביים מעירים את הרוחות ומאפשרים לזכרון קדום לצוף מעל פני השטח, בו רקדנו יחד, כקבוצה, וכולם היו מוזמנים. איש ואישה שאינם רואים כמונו מאפשרים לנו לראות ולהרגיש את האחווה העמוקה במפגש האנושי.
Photo Jenny Birger
Photo Laurent Paillier
קולאז’
רשמים לאחר צפייה בעבודה קבוצתית “סולו” מאת חי כהן, בביצוע יעל ביכלר, מיכל גיל, אבישג הלבר, מיכל טילר צור, סיגל לאור, אסתי לוי, סוזן מילנר, נועה נוימן, חלי פרי, רינה ריינר, הדס רפפורט, נעמה שקרצי
להקת נשים מתקבצת במרכז הבמה. רובן עם הגב אלינו. הן שונות כל כך זו מזו. אני מתבוננת בגבהים השונים, בפרופורציות גוף, במנחי גוף ובשיער. יש הרבה שיער על הבמה. אני מתבוננת בהן נעות, כל אחת באופן אחר אבל מרגיש שמתחת לפני השטח הן עושות את אותה הפעולה, ורק הביטוי החיצוני שלה שונה, מה שמייצר קולאז’ של דימויים על הבמה. הן מושיטות ידיים ומטפסות על חבל דמיוני מהתקרה. משחררות את משקלן כלפי הקרקע, כמו אנחת רווה גדולה. נוגעות בפניהן ובשיערן, ומושכות גם אותו כלפי מעלה. צומחות גבוה וצונחות מחדש. כולן עסוקות במשהו, ואני עסוקה בלנסות לזהות במה. מנסה לדעת, להבין, ללא הצלחה. נזכרת בכתם הרורשאך של המופע הראשון, ועל ההנאה בלא-להבין ולא לפרש. משחררת את צורך לדעת. מתבוננות מחדש, מרככת מבט, מעבירה מבט מאחת לאחרת. נשים כה שונות ועם זאת – נשים כולן.
הנשים מתפזרות ומתרחקות מהמרכז, לתוך מערכות יחסים זוגיות מרחביות. במבט או במגע, הן מנכיחות זו את זו ומחזקות זו את זו, או כך אני מרגישה. המגע הופך להיות תמיכה של ממש, המאפשרת לכל אחת להגיע רחוק יותר ממה שהייתה מגיעה בעצמה בזכות החיבור אל גוף אחר.
צילום קטרין טולקובסקי
הדואטים מתפצלים והן חוזרות להיות כל אחת היא-עצמה. מתרחקות מאיתנו אל הקיר, ואני חוזרת לראות קולאז’ של נשיות מהדהדת, מרתקת, כשכל אחת בדרכה הנפרדת היא חלק משלם גדול יותר. אני מתבוננת בהן כמו על להקת ציפורים נודדות, שבאה לקנן ב”מרכז כלים” בבת ים. אנחנו יודעים שזה רגעי, שתיכף הן יתפזרו להן ויעופו למחוזות רחוקים, כל אחת בביתה ובסביבתה. אבל לרגע קטן הן אפשרו לנו להתבונן, להיות חלק, לתת להן להיראות ובכך גם לראות את עצמינו, אולי, במבט רך ומכיל יותר.
ג׳ני בירגר
ילידת 1984 (קייב, אוקראינה), חיה ויוצרת בתל אביב.
יוצרת רב תחומית, רקדנית ומורה.