אני סולו- רשמים מאת עדן קרמר

                *צילום אסקף אברהם

בערב תל אביבי גשום הצטופף קהל רב בתיאטרון תמונע. לא נותר כסא אחד פנוי. מחיאות הכפיים הסוערות, הצילומים האינטנסיביים וההתרגשות הגדולה בקרב היושבים לא השאירו מקום לספק: בני משפחה וחברים קרובים באו לראות את הבנות, האחיות והחברות שלהם עולות אחת אחת על הבמה בפורמט אולי הכי חשוף שיש: ערב סולואים. 15 רקדניות צעירות, צעירות עד כאב, נדהמתי להיזכר איך נראה הכוח הזה של הנעורים, עור פנים מתוח כל-כך שיכל להיות של בובות שעווה, הופיעו בזו אחר זו. הסולואים סיכמו תהליך בן חצי שנה שהתחיל, בשל הנסיבות, בתל אביב והמשיך בסטודיו בגעתון – מרחב המחייה הטבעי של הסדנא. 

כמכלול, זה היה ערב מחול שכיף לראות. פשוט ככה. הקטעים הקצרצרים שמרו על עניין גבוה, קצת כמו רילז באינסטגרם רק חי. הבחירות המוזיקליות כמעט כולן היו נעימות להאזנה – בלי אבסטרקט וצרימות כמו שהמחול הפוסטמודרני אוהב אלא פשוט שירים טובים, טרקים שיכולתי להאמין שכל אחת מהרקדניות מתרגשת לשמוע באוזניות שלה. ומעל כל זה – המחול. מדובר בחבורה שלא רק יודעת לרקוד אלא גם באופן בולט לעין אוהבת לרקוד. הסולואים הדגימו מפגן של טכניקה ברמה גבוהה (וכמעט אחידה), שילוב מוצלח של שחרור וכוח, גמישות ודיוק, אבל בעיקר של תשוקה אמיתית לדבר: לרקוד. ככה פשוט.

אם היה עליי לנחש, הייתי אומרת שההנחייה של הכוריאוגרף עודד גרף שליווה את כל הפרויקט התמקדה בהנאה, בחיבור לסגנון האישי ובאומץ ללכת עם הדברים במלואם. מבעד לקטעים נדמה היה כאילו לחשו לכל אחת באוזן, ״מה שאת מביאה זה מצוין. לכי עד הסוף, בלי מה ש׳אמור להיות׳, בלי רצינות יתר, בלי לאכול יותר מדי סרטים.״ מרגש לראות הנחייה כה חיובית, הן ברמה החינוכית והן ברמת התוצאה, שהייתה מגוונת ומחוברת. ניכר היה גם מתוך מה שאמרו הרקדניות בתחילת הערב שהן מלאות תודה על תהליך עמוק ואישי. כיאה לגיל הבלתי נסבל הזה, כמובן שגם הנחייה מושלמת לא יכולה לנקות את כל המניירות והקשקושים. נכון שהמחול בארץ היום הוא הרבה יותר ממחול, וספציפית עודד גרף ויוסי ברג אחראיים לכמה מיצירות התיאטרון-מחול המוצלחות שנעשו פה, ובכל זאת, בערב הזה ספציפית טוב היה להישאר בגבולות הגוף. סולואים רבים ניסו לפזול אל הבינתחומי ולשלב קול, שירה או טקסט, טכניקות שברוב המוחלט של המקרים היו מיותרות, מודבקות בצורה מלאכותית ולעתים אף חיבלו בסולו. יש פה חבורה של רקדניות מצוינות, כריזמטיות, מקצועניות – לא צריך יותר מזה. אגב הטרנד הבינתחומי, נוכחתי לגלות שקוקו נמוך עם שביל באמצע חזר לאופנה. כולן סידרו את השיער באותו האופן, כמו בתלבושת אחידה חסרת מעוף. מעניין היה לראות שדווקא בפורמט אישי של סולואים, בו כל רקדנית שואפת לבטא את עצמה באופן ייחודי ומקורי, יש עדיין צורך עמוק להשתייך לקבוצה. לא מפתיע שהצורך הזה בא לידי ביטוי בלבוש ושיער, מהסממנים הבולטים ביותר של אופנה דורית.

כאמור, הרמה הכללית היתה גבוהה ובכל זאת היו שני קטעים ראויים לציון באופן מיוחד: “כמה רחוקה אני” מאת סיאה סיון היה מבחינתי גולת הכותרת של הערב. קל לקנות אותי עם הבחירה בשיר המושלם “איש רע” של אפרת בן צור, אבל סיאה סיון לא נשארה בבחירה מצוינת אלא המריאה משם לכדי סולו נהדר, בשל ויפהפה. היא הצליחה לשלב כאב והומור באופן ייחודי לה והביאה המון אמת לבמה. שאפו. אני לא אתפלא אם בעוד כמה שנים, אם תרצה בכך, היא תהיה מהקולות הבולטים במחול בארץ. 

הסולו הנפלא השני היה “ליקוי” מאת עדן מירון. עדן היא לא בעלת הטכניקה החזקה ביותר בקבוצה, וגם לא בהכרח בנתה את המהלך הכוריאוגרפי הכי מעניין. אבל המבט, הו, המבט. הוא חדר את הקיר הרביעי והגיע לתחנת הדלק שמעבר לכביש ברחוב שונצינו. הייתי כמו מהופנטת אליה. מקווה שישבו מלהקות בקהל, כי דחוף צריך להציע לה תפקיד של רקדנית מצטיינת בעונה הבאה של “המפקדת”. היא רקדנית (ובוודאי גם שחקנית!) מיוחדת והייתי שמחה לראות אותה כל שבוע על מסך הטלוויזיה שלי. 

קטעים נוספים שבלטו לטובה היו אלה רובינגר בסולו זורם וחינני, רואי טברסקי בקטע אינטליגנטי ונוגע ללב, ליהי אנקונינא במחווה מתוקה לריקודי בולרום, ויעל צרפתי הברבורה ארוכת הצוואר והגפיים בסולו של אודט עכשווית.

ב”אני סולו” ראיתי ניצנים שעומדים לפרוח ושמחתי לקראת העתיד של המחול הישראלי. אם לשפוט לפי הערב הזה, גדל פה דור של רקדניות עם שילוב מנצח של טכניקה ותשוקה, שמקבלות כבר בתחילת הדרך סל כלים רחב ליצירה והבעה מתוך חיבור. הן חרוצות, הן חכמות, ואני סקרנית לראות אותן משתלבות בשדה המקומי.

‘אני סולו’- פרויקט יצירה אישית בביצוע רקדניות שנה ב’ של סדנא- תוכנית להכשרת רקדנים, געתון בהנחיית עודד גרף הוצג ב10-11/2 בתיאטרון תמונע.

עדן קרמר היא יוצרת תיאטרון-מחול עצמאית, פרפורמרית ורקדנית, בוגרת תכניות רזידנסי בסדנא לאמנות רמת אליהו, במועצה אזורית חוף הכרמל ובסדנאות הבמה והמסך ביפו. עבודותיה האחרונות (“הטפט הצהוב” ו-“קתדרלה”) הוצגו בתיאטרון יפו ובמרכז נא לגעת לתיאטרון נגיש. עדן רקדה ביצירות של כוריאוגרפים שונים, ביניהם דניאל גליה-קינד, עירד אבני וגיא דולב. עבודתה האמנותית נתמכת על ידי מענקים מטעם מפעל הפיס, קרן רבינוביץ’ לאמנויות, עיריית תל אביב ומרכז “נא לגעת”. היא הופיעה בפסטיבלים ובמות בישראל ובחו”ל. עדן עוסקת הן ביצירתה והן במחקר תיאורטי בתחומים הקשורים בתנועה, נרטיב, סיפור, גוף והיחסים ביניהם. במקביל לעיסוקיה במחול, היא עורכת לשונית ועורכת תוכן עצמאית בעלת ניסיון בעריכת טקסטים אקדמיים וטקסטים בתחומי האמנות כגון תסריטים, מחזות ותערוכות. כתבות כמו גם מאמרים אקדמיים שלה התפרסמו במגזין “מחול עכשיו” בעריכת רות אשל. עדן היא לקטורית במאגר הלקטורים של קרן גשר לקולנוע וספקית תוכן (עריכה, ליווי ותרגום) של עמותת הכוריאוגרפים. שימשה כאסיסטנטית ומנהלת תוכן של הסופרת מיכל גוברין והקימה את אתר האינטרנט שלה. בעבר, עבדה כלקטורית בהוצאת הספרים “עם עובד”. עדן היא בוגרת תואר ראשון בהצטיינות במדעי הרוח, ספרות וחינוך ממכללת “אורנים” וסטודנטית לתואר שני בתכנית הבינתחומית באמנויות באוניברסיטת תל אביב. בנוסף, היא בוגרת קורס מורים דו-שנתי לויניאסה יוגה, מסלול “שלומבל” – לימודי המשך לרקדנים בהנחיית שלומית פונדמינסקי, וקורסים רבים במחול בטכניקות מגוונות בארץ ובעולם. היא חברה מובילה בקהילת אנ”ת, העוסקת באמנות, חינוך וחברה, וחברה ושגרירה של “קרן העתיד” גרמניה-ישראל.