מחשבות על ״פרלמנט האמהות: עושות תקווה״ מאת עדן קרמר
*English follows
נקודת המוצא לכתיבה על המסע-מופע הזה, “פרלמנט האמהות: עושות תקווה” מאת דניאל גליה-קינד ומרב דגן, שפתח את פסטיבל בין שמיים לארץ, שונה מזאת שאני מורגלת בה. הפעם לא באתי לבדי כצופה אלא יחד עם המשפחה שלי: בן זוגי ובן, הילד שלנו, פעוט בן כמעט שנתיים שעבורו זאת היתה הפעם הראשונה בפסטיבל “של גדולים”. החוויה שלי היתה כפולה: לא הגעתי רק כקהל, צרכנית אמנות ומחול מנוסה אלא גם כאמא – שתי זהויות לכאורה נפרדות זו מזו, אבל כמובן רק לכאורה, ובדיוק לשם כך התכנסנו. בכל אופן, לעלות לירושלים באמצע השבוע ולהגיע לאירוע שמציב במרכז את המשולש אמהות-אמנות-חברה זאת כבר חוויה מרעננת ומעוררת מחשבה.
בגדול, אפשרויות התרבות של הורים לילדים קטנטנים הן שתיים: או ללכת למופע/הצגה/שעת סיפור שמיועדים לילדים ולהיות שם על תקן מלווה, או ללכת לראות משהו שאני באמת רוצה ולהתארגן מבעוד מועד על “סידור לילד”, צמד מילים שנוא עליי במיוחד. כאמא, במקרה הראשון, כלומר, תוכן שנוצר עבור ילדים, ההנאה שלי נובעת מעצם הליווי של הילד שלי. אני אוהבת לראות את הגלגלים במוח שלו מסתובבים ואת החושים שלו נפתחים כשהוא צופה במופע. אבל ההנאה שלי כאינדיבידואל, כלומר לא כאמא של בן – מוגבלת. לפעמים יש דברים חמודים, מדי פעם נופלים על שעת סיפור עם שחקנית או זמרת מצוינת, אבל תוכן לילדים הוא במקרה הנפוץ סביר ובמקרה הגרוע אני סופרת את הדקות עד שייגמר. האופציה השנייה, לצאת למופע שמיועד למבוגרים, היא אחלה. רק שכאמא לילד קטן אני עייפה ומופע שמתחיל ב21:00 לא תמיד יתאים לי, לצאת ביחד ולהביא בייביסיטר זה יקר ודורש היערכות. אנחנו עושים את זה כמובן, לפעמים, אבל החוויה סה”כ די מסורבלת. לכן התקווה הגדולה שיצאתי איתה ממתחם הפרסה היא ההוכחה לכך שיש אפשרות שלישית: מופע בשעה שמתאימה לכולם, במדיום שמתאים לכולם ועם תוכן שמתאים לכולם. תקווה להמסת הגבול הבינארי והבלתי-עביר בין עולם הילדים לעולם המבוגרים, פיצוח של פורמט מופעי חדש שלא ידעתי עד כמה אני זקוקה לו עד שחוויתי אותו.
ועכשיו למופע עצמו: קיבלנו כיבוד, צמידים וקעקועים זמניים עם הלוגו של פרלמנט האמהות והתכנסנו מתחת לגרם המדרגות הנעות במתחם הפרסה. זאת היתה תחנת
צילום נטשה שחנס
המוצא של הפרפורמנס שבנוי בצורת מסע, כלומר עובר בין תחנות שונות במתחם שעבורי כירושלמית לשעבר תמיד יהיה קולנוע רב-חן הנוסטלגי, ועושה שימוש חכם ומדויק בכל המשאבים שעומדים לרשותו: המדרגות, המרפסות, הרצפה; כל אלו קיבלו טיפול Site-Specific ברמה גבוהה, במיוחד סצנת הסיום בה הקהל עומד בקומה העליונה וצופה למטה, מה שמעניק נקודת מבט ייחודית גם ברמה האסתטית וגם ברמת החוויה.
חילוף הלוקיישנים התדיר יכול היה להיות מעיק אבל למעשה הוא אחד מגורמי ההצלחה של הפורמט, בעיני, כי הוא עזר לכל הילדים בקהל, החל מתינוקות בני כמה חודשים ועד לנערות בתחילת גיל העשרה, לשמור על ריכוז ורמת עניין גבוהה לאורך כל הדרך. המעבר בין התחנות טופל גם הוא ברמה המתודית, כלומר, ברור שהחוויה היתה בנויה עד הסוף, שואפת לחבר בין התחנות ולא להישאר רק כאסופה של קטעים. התוכן, שכלל עיסוק בנושאים קשים כמו לידות שקטות, אלימות רפואית כלפי נשים ומלחמה, הצליח איכשהו להיות ארוז בצורה מספיק אניגמטית, אסתטית ובמנות קטנות כדי שהילדים יהנו מרובד אחד והמבוגרים יקלטו רובד אחר לגמרי. הבן שלי, למשל, היה מהופנט במשך שעה רצופה, בלי ספק הכי הרבה זמן ערות שקט ומרוכז שהיה לו אי פעם מאז שנולד, ובסוף המופע דרש בצעקות “עוד פעם! עוד הצגה!”.
צילום נטשה שחנס
מדובר באסופה של קטעי יצירות ועבודות של נשים, אמהות יוצרות, שמביאות כל אחת במדיום שלה (תנועה, קול, וידאו, פרפורמנס) זווית ייחודית על סוגיות שונות באמהות. סוג של קולאז’ של חלקי יצירות שסובב סביב תמה מרכזית. מרב דגן פתחה את המופע בקטע גוף-קול-הקשה על כסא שהיא קבורה תחתיו, יוצרת דימוי מצד אחד משעשע ומנגד מציאותי להדהים של תחושות הג’ינגול, המצוקה ואובדן הזהות באמהות. מיכל אופנהים לנדאו ואלמה גולדשמיט, אם ובתה, הביאו דואט קולי מסמר שיער ומרטיט לבבות, מיסטי כמעט. הן שרו בעודן עולות ויורדות במדרגות הנעות שוב ושוב, במעגל, קבורות תחת בד לבן שהפך אותן לישות משולבת, מאוחדת, דו-ראשית. סיוון רובינשטיין מספרת בצורה פיוטית, מסתורית, על מוות שעובר בתוך הגוף, טקסט שאפשר לפרש אותו כמתייחס ללידות שקטות, אובדן היריון או למצב הנוכחי במדינה. היא מדברת בעודה נעה על שרטוט מתהווה של מפת העולם שנוצר בזמן אמת באמצעות מסקנטייפ צבעוני על רצפת מתחם הפרסה. אח”כ נכנסנו לאולם יותר קונבנציונלי בו התרחשו כמה פעולות במקביל: הוקרנה עבודת וידאו, הדואט המופלא של מיכל ואלמה התפתח (אז גם גילינו שהן אם ובת) ומעיין חורש ביצעה קטעים מתוך עבודת הסולו שלה “ביות מלא”, בו היא חוזרת לחוויית הלידה של בתה ועוסקת בנושא השליטה הגברית, הרפואית, בגוף האישה דרך סיפור במילים ושחזור גופני רפטטיבי, חשוף וטוטאלי, שכולל השלכות חוזרות של הגוף במלוא העוצמה אל הרצפה. משם עלינו לקומה העליונה והבטנו מטה אל דניאל גליה קינד במונולוג סיום אפוקליפטי, עומדת לבדה עם לואי, התינוק שלה, במנשא, על מפת העולם המצוירת. הדימוי החזק של האם והתינוק בסוף העולם התחלף בהתאגדות של כל האמהות-אמניות שהצטרפו אל דניאל לריקוד משותף, שהסנכרון שבו בנוי על הקשבה וקצב, מבוסס על חומרים מתוך עבודות קודמות שלה בנושא (ובפרט ביצירה M/others, ריקוד לשבט אמהות ותינוקות במנשאים, בה זכיתי להשתתף ב-2023 יחד עם בן שהיה אז תינוק בן חצי שנה).
צילום נטשה שחנס
האתגר בשילוב כל-כך הרבה תכנים בתוך מופע אחד באורך שעה הוא איך ליצור לכידות בחווייה. הריבוי (ריבוי משתתפות, ריבוי מדיומים, ריבוי לוקיישנים) שרוב הזמן עבד לטובת האירוע, הפך אותו למגוון ורב-זוויתי, היה גם עקב האכילס שלו. מרוב סוגי גירוי היה לפעמים קשה לברור עיקר מטפל, ויש כמה דברים שעבורי העמיסו יתר על המידה. הדגלים והקעקועים, למשל, לא היו נחוצים ואפילו הביאו מימד גברי שקצת סתר את האווירה הביתית והנעימה איתה קיבלו את פנינו. גם כשדגל צבוע ורוד הוא עדיין סמל של גופי כוח כמו מדינות, קבוצות כדורגל, תנועות פוליטיות; דברים שמבקשים השתייכות מוחלטת, בפנים או בחוץ. הקעקועים, שבוודאי כן הגניבו ילדים גדולים יותר מהפעוט שלי, גם הם כמו ביקשו ממני לסמן את עצמי כשייכת לקבוצה. הכוח של המופע פועל בלי הסממנים החיצוניים האלו. כאמא, תוך פחות מחמש דקות כבר הרגשתי חיבור והזדהות מלאה עם חבורת הנשים שהביאו את הסיפורים שלהן בכנות, בכישרון ובגובה העיניים. הסולידריות הנשית מושתתת על שוני, מגוון דעות, צבעים וקולות ודווקא לא על סמלים חיצוניים.
נקודת התורפה השנייה היתה עבודת הוידאו שאמנם בפני עצמה היתה מעניינת ומתאימה לנושא, עבודה בה מצולמת אישה מבוגרת וחייכנית במיוחד שרוקדת ריקוד משוחרר במדבר, מספרת על עצמה ועל תנועה ומביאה איזה קול אימהי קדום, אבל בתוך המכלול לא החמיאה ליתר הדברים שהתרחשו בחלל וקצת גנבה פוקוס.
בסופו של דבר פרלמנט האמהות ביקשו לעשות תקווה – והצליחו. פסטיבל “בין שמיים לארץ” צדקו בבחירה הנועזת שלהם לשבור מוסכמות ולפתוח את הפסטיבל בשעה לא סטנדרטית, במופע לא סטנדרטי. אולי ככה נראית תקווה: אומץ לחקור פורמטים חדשים ולהטיל ספק בהפרדות ובתחרותיות המוכרות לנו כל כך מעולם האמנות ומעולם ההורות, יחד ובנפרד. פרלמנט האמהות מימשו על הבמה את האנטיתזה לכך – הן גיבשו נבחרת מיוחדת של נשים חכמות וחיברו בצורה חדשה לגמרי אמנות לאמהות, יצירה לפעולה, הורות למחשבה.
פרלמנט האמהות: עושות תקווה הוצגה בפסטיבל בין שמיים לארץ במתחם הפרסה ב26.11.2024.
עדן קרמר היא פרפורמרית, יוצרת, עורכת טקסט וסטודנטית לתואר שני באמנויות באוניברסיטת תל אביב. 
My point of origin to write about this journey-performance, “Mothers’ Parliament: Making Hope” by Danielle Galia-Kind and Merav Dagan, which opened the Between Heaven and Earth Festival, is different from that which I am used to. This time I didn’t come alone as an audience member rather with my family: my partner and Ben, our son, an almost-two-year-old toddler for whom this was his first time in a festival “for grown-ups”. My experience was twofold: I didn’t come only as a viewer, an experienced art and dance consumer rather also as a mother- two identities that are perhaps separate from one another, but of course only perhaps as this was the exact reason for being there. In any case, to travel to Jerusalem in the middle of the week and arrive at an event that puts at its center the triangle of motherhood-art-society is already a refreshing and thought-provoking experience.
In general, the cultural options for parents and small children and two: go to a show/play/storytime meant for children and be present as a chaperone or to go to see something I am truly interested in and to arrange a babysitter, a term I despise in particular. As a mother, in the first case, when the content that is created for children, my enjoyment is derived from accompanying my child. I love to see the cogs of his mind turning and his senses awakening when he watches a show. But my enjoyment as an individual, meaning not as Ben’s mother, is limited. Sometimes there are outliers, storytime with an excellent actress or superb singer but, for the most part, children’s shows are usually fine at best and at worst, leave me counting the minutes until it’s over. The second option, going to a show that is meant for adults, is great. Only that as the mother of a small child I’m tired and a show that starts at 9 PM doesn’t always suit my schedule plus going out together means getting a sitter, which makes the whole outing expensive and more complicated. We do it, sometimes, but the experience is tricky. As such, the big hope I left the Parsa with was proof that there exists a third option: a show at an hour that works for everyone, in a medium that works for everyone with content that works for everyone. A hope to blur the binary boundaries between the world of children and grown-ups, the deciphering of a new format that I didn’t know how much I needed.
And now the show itself: we were given snacks, bracelets and temporary tattoos with the Mothers’ Parliament logo and entered the stairwell underneath the escalators at the Parsa Complex. This was the starting point of the performance that was built in the form of a journey, meaning moving from one station to another in the complex that for me, as a Jerusalemite, will also be the nostalgic Rav Hen Movie Theater. The piece made excellent use of all of the resources available in the complex: the stairs, the balconies, the floor; each of which received site-specific treatment at the highest level, specifically the final scene in which the audience stands on the top floor and peers down, which allows a unique vantage point both aesthetically and experientially.
The frequent change of locations could have been frustrating but it was actually one of the highlights of the format, in my opinion, as if helped all of the children in the audience who ranged from babies to teenagers to maintain focus and interest throughout. The transitions between locations was also given the highest level of treatment and thought, the experience was thought-through fully with the hope of connecting the different sections and not leaving them as a collection of short works. The content, which included challenging subjects such as silent births, medical violence against women and war, was somehow wrapped up in an enigmatic enough package, aesthetic and in small doses, that the children enjoyed one level while the adults understood a different layer entirely. My son, for example, was hypnotized for a whole hour, without a doubt the longest waking period in which he was concentrated on anything since he was born. At the end of the show he demanded, “again! Another show!”
The event is a collection of short pieces created by women, mothers and artists, each of whom brings her medium (movement, voice, video, performance), a distinct perspective on different elements of motherhood. It is a type of collage of pieces of pieces centering on a common theme. Merav Dagan opened the show with a body-voice-rhythm piece using a chair that she is trapped underneath, creating an amusing and realistic image of the juggling, strain and loss of identity in motherhood. Michal Oppenheim Landau and Alma Goldschmidt, mother and daughter, presented a thrilling vocal duet that was almost mystic. They sang together while going up and down the escalators over and over in a circle, wrapped underneath a white sheet that turned them into a joint creature, merged, two-headed. Sivan Rubinstein tells a poetic, mysterious story of death within the body, a text that can be understood as relating to silent births, miscarriages or the current state of the country. She speaks while traversing a sketch of the map of the world that was creating during the show using colorful masking tape on the floor of the Parsa. Afterwards, we entered the theater where there were several happenings at once: the screening of a video piece, a beautiful duet by Michal and Alma (where we discovered they are mother and daughter) as well as Maayan Horesh performing a segment of her solo “Rooming In”, in which she returns to the birth of her daughter and deals with the medical male dominance over a woman’s body in words and repetitive movements, exposed and complete, including the repeated throwing of the body at full force onto the floor. From there we ascended to the top floor and watched looking down at Danielle Gallia-Kind’s apocalyptic final monologue, standing alone with Louis, her baby, in a carrier on the map of the world. The powerful image of a mother and her child at the end of the world was replaced by the union of all of the mother-artists, who joined Galia-Kind for an ensemble dance. The synchronicity of movements, which was created through listening and rhythm and composed of materials from previous works of Gallia-Kind’s (specifically M/others, a tribal dance for mothers and babies in carriers, which I was honored to participate in in 2023 with Ben, who was then 6 months old).
The challenge of combining so many different subjects in a one-hour show is how to create a sense of unity in the experience. The multiplicity (multiple participants, multiple media, multiple locations), which for the most part worked in favor of the event, made it diverse and multi-faceted but was also its Achille’s Heel. In the face of so many stimuli, it was occasionally difficult to understand what was of importance and there were several elements that were cumbersome. The flags and tattoos, for example, were unnecessary and even introduced a masculine element that conflicted with the homey, cozy ambiance. Even when a flag is pink it is still a symbol of power structure such as a country, a soccer team, a political movement; groups that demand full allegiance, in or out. The tattoos, which certainly delighted the kids older than my son, asked of me to mark myself as one of the group. The power of the performance worked without these external symbols. As a mother, within less than five minutes I already felt connected with this group of women who brought their stories with honesty, talent and earnestness. The female solidarity lies on differences, diverse opinions, colors and voices and not necessarily on external symbols. The second weak spot was the video which was in and of itself very interesting and connected to the subject matter, a video of a smiling elderly woman dancing freely in the desert, talking about herself and her movements in an ancient, motherly tone, but as part of the whole did not compliment the other events taking place in the space and even drew focus.
At its essence, the Mothers’ Parliament wanted to create hope- and they succeeded. The Between Heaven and Earth Festival were right in boldly choosing to break conventions and open the festival at an unconventional time with an unconventional show. Perhaps that is what hope looks like: courage to explore new formats and to challenge the separateness and competition we are so familiar with in the art world, together and individually. The Mothers’ Parliament realized that antithesis of this on stage- they fathered a special team of smart women and unified motherhood and art, creation and action, parenthood and thought in a completely new way.