Dolor, mi amor

מחשבות ורשמים של ג׳ני בירגר בעקבות THISISPAIN מאת הלל קוגן

הלל צודק, הכל יותר יפה בספרדית. השפה מתגלגלת ברכות על השפתיים, הלשון נפגשת עם החך בתנועה זורמת, ללא חריקות ושחיקת בלמים. אפילו המילה הספרדית לכאב – dolor – מרגישה מנחמת ומתחרזת עם המילה לאהבה – amor. ספק פריט מידע שולי, וספק תחילתו של סיפור שמעיד על נבכי הנפש הספרדית. ואולי גם וגם. Thisispain היא שיר הלל לגם וגם וגם; פסיפס של אמיתות, בדיות, חוטי מחשבה בשפות שונות, ריקודים ושירים. 

*

הבמה חשופה לפנינו ומאפשרת לנו לדמיין את מה שיקרה עוד רגע. שני כיסאות עץ, רגלי עץ או בשמם המוכר יותר, חמורי עץ, ומילה PAIN דולקת על הקיר. אני מדמיינת טריו לזיעת אפיים, מנוחה וכאב. 

מיכל נתן והלל קוגן צועדים אל תוך הבמה, בביטחון ואסרטיביות. כל צעד מוגבר דרך המפגש של נעלי הפלמנקו עם ריצפת העץ, ובאופן פלאי, לראשונה באותו היום הנשימה שלי מתייצבת ואני מרגישה רגועה.  

הלל מתיישב באחד הכיסאות, ומיכל יוצאת לסולו. הריקוד שלה מרגיש כמונולוג ארוך עם רגעים קצרים של לקיחת אוויר, רק כדי שתוכל להמשיך לדבר. אני מדמיינת סיפור משפחה מורכב, מלא באהבה אך גם בגידות, זעם, הסתעפויות מפתיעות וכל זאת בלי לומר מילה אלא רק דרך הגוף שלה, ובעיקר עבודת הרגליים. רקיעותיה העוצמתיות, קצביות, לא מהססות לרגע, ומבטה הישיר והכובש, נותנים לי תקווה וממלאים אותי בכוח. אני נזכרת בנשים העוצמתיות של הציירת הפורטוגלית פאולה רגו. כזו אני רוצה להיות כשאגדל.

 

Paula Rego: Untitled No. 5, from the Abortion Pastels, 1998

Paula Rego: Angel, 1998

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

בסיום הפראזה הראשונה מגיע רגע של שקט, והקהל מנצל אותו למחוא כפיים בהתלהבות. רק אני וכמה אנשים רקדניים מתאפקים. שהרי זוהי אקסיומה: לא מוחאים כפיים לפני סוף המופע במחול מודרני. זה מאולץ, זה נדוש ומיושן. אני מרגישה שאנשים מסביבי לא מבינים כלום במחול, אבל אם רק נמשיך אנחנו, הרקדניים, להתאפק, נוכל ללמד אותם שכאן זה לא ג’יזל, כאן זה הלל. 

עוד פראזה של מיכל, וירטואוזית ומרשימה, ובסיומה סבב של מחיאות כפיים. ושוב. אני מתחילה לתהות אם אולי אני זו שלא מבינה כלום. 

בפעם הבאה אנחנו כבר נכנעים, הרקדניים, משחררים את הידיים ומצטרפים למחיאות כפיים הנלהבות !Ole  – זה משחרר. אני תוהה מאיפה בכלל הגיע החוק הלא רשמי בדבר מחיאות הכפיים, ואולי זה הכל בראש שלי? 

מיכל מתיישבת לנוח, והלל יוצא לסולו. הדיבור שלו מרגיש כמונולוג ארוך עם רגעים קצרים בהם הוא לוקח אוויר, רק כדי להמשיך. סיפור מורכב על אנושות, מלא באהבה אך גם בגידות, זעם, הסתעפויות מפתיעות וכל זאת דרך רקיעת המילים. השימוש של הלל בשפה המדוברת הוא כה וירטואוזי, כה ריקודי, שאני מאמינה לכל מילה. הוא יכול למכור לי כל דבר כ”האמת המוחלטת”, ואני איתו, נסחפת לתוך טיול מאורגן ברחבי ההיסטוריה, עם נופים משגעים וחד-פעמיים. בואו נודה בזה: אמת יכולה להיות קצת משעממת לפעמים, כמו אוכל אשכנזי ללא תיבול (מותר לי להגיד, אני משם). אבל עם קצת שום, פפריקה ואורגנו, היא הופכת למנה ססגונית ומלאת טעמים.

*

הסולואים ממשיכים ומתפתחים לדואטים, וחוזרים חזרה לסולואים, כשמדי פעם נדמה אפילו שיש להקה שלמה על הבמה: הלל, מיכל, ושלל הזהויות שהם עוטים על עצמם. זהויות שאוהבים להראות יחד עם זהויות שאולי קצת מביכות, ולרוב יישארו מחוץ לבמה. אני מתבוננת בהם כמו דרך מראה קוביסטית של פיקאסו, ורואה את עצמי ואת הזהויות השונות של עצמי צפות בו-זמנית על פני השטח. זהויות שאני מתגאה בהן ועוטה בכבוד, ואחרות שאני נוטה להסתיר ולגלות למעט אנשים קרובים.

דרך דמיון, הומור ועם הרבה רגישות, המופע לוקח אותנו הלאה לתוך מסעות היסטוריים, שאלות של פאתוס ומיתוס, בין ה”כאן ועכשיו” ל-“שם המיוחל”. הדמיון של האמן משאיר גם מקום לדמיון שלי ולתנועה שלו, פנימה והחוצה, להיסטוריה הפרטית שלי וחזרה למופע. איך זה שלמיכל יש דרכון גרמני בכלל והיא מרשה לעצמה ללמד פלמנקו? ומה רשויות ספרד חושבות על כל זה?

נזכרתי שכשנחתתי בפריז לפני שנתיים בדרך לסדנת ריקוד אפריקאי, נהג המונית שאסף אותי מהשדה שאל אותי מה אני עושה בפריז. סיפרתי לו על הסדנה שאני הולכת לקחת ועם מעט מבוכה הוספתי שתיכף אעביר סדנת ריקוד אפריקאי בעצמי. הרגשתי לא בנוח עם המעמד. הנהג, סופיאן קראו לו, התגלה כהכלאה מוצלחת במיוחד של גורו ופסיכולוג, ותמך בי באופן מלא: “למה שתהיי אפריקאית בשביל ללמד את התרבות ואת הריקודים? בשביל ללמד צריך תשוקה, לא גנטיקה ולא דרכון.” הוא סיפר לי שהוא מאלג’יר, ושאל אותי מאיפה אני. התלבטתי. “קייב”. הלכתי עם הזהות שהתחבאתי ממנה במשך שנים רבות אבל דווקא לאחרונה היא נהייתה שימושית. “אה, וואו, מסכנה. קשה שם עכשיו, כן? כואב.” “כן כן, כואב מאד”.

*

העין שלי תמיד נמשכת ליחסים שנרקמים על הבמה, ובמופע הזה, עם עושר הדימויים והזהויות, פסיפס היחסים הוא מרתק במיוחד. מיכל והלל מייצרים אינסוף מערכות יחסים. גבר ואישה. שתי נשים. זמר ורקדנית. זמרת ורקדן. מורה ותלמיד. כוריאוגרף ורקדנית. מוזה ואמן. אימא ובן. זוג אוהבים. לוחם שוורים ופר. ועוד ועוד. היחסים ביניהם נמצאים בהשתנות מתמדת, כמו מלודיה עשירה ומסולסלת. ומתחתיה, קו הבס היציב, המתמיד, הלא משתנה. הווה מתמשך, תמרור דולק של PAIN. כמה מדויק. 

 

ההופעה THISISPAIN התקיימה ב19.9.2024 בתאטרון המשולש, מרכז הגאה בתל אביב.


ג׳ני בירגר
ילידת 1984 (קייב, אוקראינה), חיה ויוצרת בתל אביב.
יוצרת רב תחומית, רקדנית ומורה.
בעלת דוקטורט בבלשנות, שלימד אותי ללמוד, לחקור, להעמיק, וגם התווה את העניין בתנועה כשפה עשירה מאין
כמוה.
מלמדת יוגה ופילאטיס, מחול ב״קהילה בתנועה״; (שיעורי מחול עבור א.נשים שחיים עם מחלת הפרקינסון, להקת
המחול יסמין גודר), מפתחת סדנאות של אלתור בתנועה וגם במילים. בשנים האחרונות חוקרת את המחול
המערב-אפריקאי, ועבודה עם קצב ואנרגיה גבוהה. יוצרת של וידיאו-דאנס שהוקרנו ברחבי העולם, דרכן הבנתי
שאין כמו נוכחות חיה. כיום עובדת על כמה יצירות מחול ופרפורמנס, בשאיפה לרוקן מעט את המגירות העמוסות.