אלה גרינבום- מחשבות בעקבות ״אחו- בלדה לארבע״ מאת זוהר קרני

(בתמונה: התכתבות עם חברה)

 


ילדתי ילדתי, אל תשקרי

ספרי איפה ישנת בלילה שעבר?

 

בעצי האורן בעצי האורן

היכן שהשמש לעולם לא זורחת

ארעד כל הלילה

 

כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה?

אינסוף. וכמה ישראל הקטנה רוצה להיות

הדיווה, אמריקה, על כל צדדיה

גם המטורפים, השבורים, הכואבים.

הכל גדול מהחיים.

 

סיפורי יַלְדוּת, ילידות, עבדות.

 

וכמה כאב אפשר לשאת בגוף כלוא?

בגוף שרוצה להשתחרר מהמוסכמות?

מהכללים, מהציפיות?

 

כפתורים רכוסים עד הצוואר, חצאיות ארוכות?

תחושה שאנחנו נושאות את הכאב של כולם,

של כולן בגוף שלנו

אחיות

אנחנו רוקדות אותו

ונשברות

ושוברות

 

אהובתי אהובתי, אל תשקרי

ספרי איפה היית בלילה שעבר?

 

שירי עם, פולקלור

יוצאות לרקוד באחו אחרי הלימודים

היינו רוצות לפזר שיער

לפשוט את הבגדים הארוכים

אבל לא, אסור

מה יגידו השכנים?

מה יגידו הגברים?

 

כך מדברות רביעיית הרקדניות את הכאב

את הרצון להשתחרר

להישבר ולשבור

שרות ורוקדות

רוקדות ושרות

שוברות תנועות בכעס מתריס

וחוזרות לשורת הילדות הטובות

 

אמי אמי, אל תשקרי

ספרי איפה ישנת בלילה שעבר?

 

In the pines, in the pines

Where the sun don’t ever shine

I would shiver the whole night through

 

אחיות

אנחנו חיות

כמו חיות

אבל חיות.

המופע ׳אחו- בלדה לארבע׳ מאת זוהר קרני עלה 5.9.2024 בתאטרון ענבל.


אלה גרינבום

כבת מזל תאומים טיפוסית, אני מאוד סקרנית ורב תחומית. למרות שהעיסוק המרכזי שלי כיום הוא ריקוד והוראת מחול, רוב חיי עסקתי בציור ובעשרים השנים האחרונות בריקוד, קשה לי להגדיר את עצמי בתחום אחד. הציור והריקוד לדעתי הם שני צדדים לאותו מטבע, יכולת להביע רגש בתנועה, אם זה על הדף או על הבמה, ואצלי הרגש נוצר בראש ובראשונה כתוצאה מהאזנה למוסיקה. בנוסף להיותו כלי ציור, הגוף בעיניי הוא כלי נגינה ויכול ליצור ולנגן מוסיקה. עם השנים נגעתי במעט בלימודי מוסיקה, ולבסוף בחרתי בשירה ובנגינה בכלי הקשה קטנים שיכולים ללוות את הריקוד, כלים שיוצרים קצב. מצילות אצבעות מצריות קטנות ומצילות יד גדולות, שני הסוגים עשויים מברזל ונשמעים למרחקים. בשנים האחרונות העבודות שלי מביאות את השילוב הזה, מוסיקה המובילה לרגש, שיוצר ריקוד ציורי במרחב, ריקוד מוסיקלי לירי שיוצר מקצב, מילים ושירה שממלאות את החלל בצבע. 

שפת התנועה שלי מושפעת מפולקלור. ריקודי עמים ותרבויות מן המזרח. מחול מזרחי מצרי, מה שנקרא כאן ריקודי בטן, ששורשיו במחול הצועני ההודי, התורכי והפלמנקו. מחול תימני. מחולות צפון ומערב אפריקאיים. משנת 2009 אני רוקדת בלהקה של אורלי פורטל שייסדה שפת מחול חדשה המושפעת מתורתו של משה פלדנקרייז ומשילוב שפות מחול עתיקות ומודרניות. 

בשנים האחרונות אני חוקרת לעומק את תרבות הגנאווה, מסדר סופי שהגיע למרוקו ממערב אפריקה ויוצר טקסי טראנס דרך נגינה במצילות יד, שירה וריקוד. בטקסים האלה המשתתפים חווים ריפוי ותקשור עם רוחות קדומות ששייכות לתרבות הגנאווה לפני תחילת האיסלאם. למדתי שירים רבים משירתם, כתבתי מילים חדשות בעברית ללחנים שלהם, ואני רוקדת ומנגנת במצילות היד הגדולות. הטראנס והתעלות הנפש הם חלק בלתי נפרד מהריקוד הזה, כמו גם המילים, שירה והשימוש בקול. כיום מעניין אותי להמשיך לחקור וליצור את השפה הזו, שפת תנועה שמשלבת בו זמנית שירה ונגינה, הגוף ככלי נגינה, התנועה ששרה. ליצור טקסים חדשים, לעבור ולהעביר את עצמי ואת הצופה חוויה מיסטית, רגשית וקצבית, להביא את התעלות הנפש.